ישנם בחודש כסלו שני חגים, שנקבעו בגלל שני אירועים גדולים של נסים ונפלאות והתגלות ההשגחה האלוקית בעולם. ככל חג – חגים אלה נועדו להחיות לדורות את האירועים שקדמו להם, וללמד את כל דור ודור הדרכה וחיזוק בעבודת ה' בהתאם לתוכן האירועים ותוכן החגים.
שני החגים שמדובר בהם הם – חג הגאולה י"ט כסלו וחג החנוכה.
חג החנוכה נקבע לזכר נצחון החשמונאים על מלכות יוון הרשעה שרצתה להשכיח מבני ישראל את תורת ה' ולהעבירם מחוקי רצונו, וכשגברו החשמונאים והקב"ה מסר את הרשעים, הרבים והחזקים, ביד הצדיקים והמעטים והחלשים, טיהרו את בית המקדש והדליקו נרות בחצרות הקודש. לזכר פך השמן הטהור שדלק שמונה ימים נקבעו שמונת ימי חנוכה אלה. שבהם על כל אחד להדליק נר חנוכה משתשקע החמה על פתח ביתו מבחוץ.
חג הגאולה י"ט כסלו נקבע לזכר שחרור וגאולת אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן (בעל ה"תניא" והשולחן-ערוך, מייסד חסידות חב"ד) ממאסרו, שהוא, למעשה, נצחון תורת החסידות, על הקמים עליה. לפי המסורת התעורר בשמים קטרוג על התגלות תורת החסידות, כיוון שיש כאן גילוי אור אלוקי נעלה שאין הדור ראוי לו. כתוצאה מן הקטרוג למעלה בא כאן למטה המאסר והמשפט של אדמו"ר הזקן, כשכל קיום החסידות היה נתון בסכנה. השחרור מן המאסר שימש ביטוי לפסק-דין של בית-דין של מעלה בדבר הצורך בהופעת וגילוי אור החסידות, כפי שלימד וגילה אדמו"ר הזקן, בשיטת חב"ד – דהיינו שכל אחד ואחד יהא מסוגל להבין בשכלו את פנימיות התורה. ואכן מאז י"ט כסלו התחילה הפצת מעיינות החסידות חוצה, בהתפשטות נרחבת ובאופן של הבנה והשגה, כהבטחה הידועה לבעש"ט: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".
בהקשר לכך המשיל אדמו"ר הזקן את משלו המפורסם: בנו יחידו של מלך חלה במחלה מסוכנת וכל התרופות לא הועילו לו. התברר שישנה אפשרות אחת ויחידה של נסיון ריפוי, נסיון אשר אולי עשוי להציל את חיי בן המלך. האפשרות היא שיהלום נדיר ויחיד במינו, בעל סגולות מרפא, המצוי בכתר המלך והוא נזר הכתר ותפארתו, גאוות הממלכה כולה, יוכל מספק להביא רפואה אם יכתתו אותו וישחקוהו עד דק. תמיסה של פתיתי היהלום עשויה אולי לשמש תרופה למחלת בן המלך. המלך ציווה, איפוא, לפרק את הכתר ולרסק את היהלום המיוחד במינו על מנת ליצור ממנו את התמיסה. אלא שהתברר בינתיים כי בן המלך אינו מסוגל לשתות את התמיסה, ויש לשפוך אותה לתוך פיו, ולמרות שחלק גדול מן התמיסה ודאי יישפך החוצה, הכל מתוך תקוה קלושה שכמה טיפות יכנסו לתוך פיו ויביאו את התרופה המיוחלת.
אף כאן – הסביר אדמו"ר הזקן – מוטב שפנימיות התורה, פנינת הכתר האלוקי, תישפך בראש חוצות, ובלבד שטיפות ממנה יכנסו לקרבו של עם ישראל, "בן המלך", השרוי במחלה רוחנית וזקוק לשם ריפויו לתרופה יקרה ונדירה זו.
י"ט כסלו הוא, איפוא, חג גאולת החסידות, פנימיות התורה, חג גאולת עם ישראל ורפואתו.
* *
כיון ששני החגים הם בחודש כסלו, בסמיכות זמן ביניהם, ודאי שההשגחה העליונה זימנה אותם יחד לפי שיש בשניהם צד שוה ונקודה משותפת.
התוכן הפנימי המשותף לשני החגים האלה הוא שדווקא בדור ירוד מבחינה רוחנית, כששורר חושך רוחני בעולם, דווקא אז מתגלה אור גדול, נעלה יותר מבעבר, וזה בא בכוחה של מסירות נפש.
בחנוכה התגלה אור עליון יותר, שהתבטא בכך שבעוד שלפני כן דלקה המנורה רק בבית המקדש פנימה, הרי מאז נוספה המצוה החביבה של הדלקת נרות בכל בית מישראל על הפתח מבחוץ.
בי"ט כסלו התגלתה פנימיות התורה לרבים בצורה מובנת והוחל בלימודה בפומבי ובהפצת מעינותיה חוצה. מאז ניתנה האפשרות והזכות לכל אחד ואחד לגשת אל פנימיות התורה ולהבינה.
שני אורת אלה באו בזכות מסירות הנפש. לחג החנוכה קדמה מסירת נפשם של החשמונאים שיצאו להלחם למען טהרת הקודש כשהם מעטים וחלשים מול רבים וגיבורים. לחג הגאולה קדמה מסירת נפשו של אדמו"ר הזקן שלא נרתע מפני הרדיפות והסכנות והפיץ את פנימיות התורה באופן של חכמה בינה ודעת.
אנו מוצאים צד שוה גם בשלש המלים המבטאות את תוכנו של חג הגאולה ותכליתו:
יפוצו מעיינותיך חוצה. המושג "מעיינות" מבטא מקוריות התוכן, לאמור: אמנם צריכים הדברים להגיע חוצה באופן של הפצה והתפשטות, אך הם צריכים להיות קשורים ונאמנים למקורם, כאותו מעיין הנשמר בטהרתו ושלימותו, זך ונקי. פנימיות התורה המופצת בראש כל חוצות צריכה להיות קשורה למעיין שלה, שלימה זכה וטהורה.
אותן שלש נקודות: 1. מקוריות ("מעיינותיך") 2. הפצה והתפשטות. 3. על פני חוצות-מתבטאות גם במצוות הדלקת נר חנוכה. פך השמן הנשמר במקוריותו וטהרתו (כמו המעיין), "חתום בחותמו של כהן גדול", צריך להוות מקור להדלקת אור "על פתח ביתו מבחוץ", כלומר – להאיר את החוץ ואת החושך הרוחני, וזאת באופן של מוסיף והולך" – הפצה והתפשטות.
* *
הלקח והמסקנה למעשה: עלינו להפיץ אור תורה, שני האורות שבתורה (אור הנגלה ואור הפנימיות), גם במצב של "משתשקע החמה", כשחושך שורר בחוץ, וההפצה צריכה להיות "על פתח ביתו מבחוץ", ובאופן של "מוסיף והולך". תנאי אחד בדבר: אור זה צריך לצאת מ"פך שמן" זך וטהור, תוך קשר והתחברות אל המקור. אלה הם מעיינות החסידות, פנימיות התורה.
