דבר אלוקים שבבריאה – סיוע לביצוע המשימה

בחודש חשוון אנו באים במגע הדוק עם עניני החולין, על מנת להעלותם לקדושה, ולזכך את הגשמיות ולהפכה לרוחניות. שוב אין אנו שרויים באוויר הפסגות של חודש תשרי, חודש ההשראה והשפע הרוחני, שבו כל יום, עד ליום האחרון שבו, קשור קשר גלוי ובולט עם הקדושה בהתגלותה ובביטוייה הברורים. [הכוונה גם לימים שאחר החגים, שגם בהם – לפי ההלכה – יהודים עסוקים במצוות, כגון בשובם מהעליה לרגל (כשבית המקדש היה קיים) וכיו"ב] לעומת זה בחודש חשוון האדם כבר טרוד בעיסוקים יום-יומים, ו"עובדין דחול". חודש חשוון הוא הזמן שבו היהודי הולך לדרכו, ליישם את המטען הרוחני שקלט בחודש תשרי – ולהביאו לידי פועל בחיים המעשיים של יום-יום.

לפי מנהג ישראל ("מנהג ישראל – תורה") קוראים בתורה את פרשת "בראשית" בשבת הסמוכה לפני חודש חשוון ("שבת בראשית" – שבת שבה מברכים את חודש חשוון). דבר זה תואם את ההנחה שכל יהודי שואב השראה והדרכה מן התורה לפני גשתו לביצוע משימה כלשהי. תוכנה של פרשת בראשית מהווה לכן הכנה והכשרה לקראת ביצוע התפקיד של האדם – להתמודד עם העולם, עם החולין שבו, עם עניני המעשה והשיגרה שבו.
האדם זקוק לעידוד והכוונה וסיוע בצאתו לדרכו. הוא עלול להירתע ולפחד מן המגע והעימות עם העולם הגשמי. העולם נראה לו כמציאות גדולה וחזקה, שהוא בכוחותיו הדלים לא יצליח בהתמודדות אתה.
התשובה לזה היא: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". כל מציאות העולם וכל אשר בו, כל קיומו נובע ומתאפשר מן הבריאה האלוקית.

הבריאה אינה אקט חד-פעמי. תהליך הבריאה, על-ידי הקב"ה, מתרחש מחדש בכל רגע ורגע. כיוון שמדובר ביצירת "יש-מאין", הרי אותו דבר אלוקים שיצר את ה"יש" מן ה"אין" בפעם הראשונה, הוא הוא שצריך לבוא ולהתבטא בכל רגע מחדש, שכן אחרת לא תתקיים המציאות. (אין הדבר דומה ליצירה של אדם, אשר לאחר סיום תהליך היצירה יכול האדם ה"יוצר" לעזוב את היצירה והיצירה תמשיך להתקיים. הרי האדם שיצר, למשל, כלי מחומר גלם כלשהו, לא עשה אלא "יש" מ"יש", ואילו בריאת העולם הוא, כאמור, "יש" מ"אין", ולכן היא זקוקה להתחדשות מתמדת!).

הקב"ה מחיה ומהווה את העולם ואת כל המציאות – בכל רגע ורגע. "בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים, ואפילו ארץ הלזו הגשמית – ובחינת דומם ממש – אילו היו מסתלקות ממנה כרגע, ח"ו, האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית, היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש". בהתאם לכך מפרש הבעש"ט את הפסוק: "לעולם ה' דברך נצב בשמים", וכן מתפרשים לפי זה הפסוק "ודבר אלוקינו יקום לעולם", והאמור: "ודבריו חיים וקיימים לעד".
הקריאה בתורה – "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ" – אף נותנת גושפנקא תורתית ל"פעילות" המחודשת של הבריאה, שהרי הקב"ה עושה לפי הכתוב בתורה, כמאמר חז"ל: "איסתכל באורייתא וברא עלמא" (=הקב"ה מסתכל בתורה ובורא את העולם) וכן "מקיים עלמא".
לאור כל זה אין לאדם כל סיבה להירתע ולחשוש מפני העולם והמציאות הגשמית, הנראית מאיימת על הרוחניות. אין לחשוש, שהרי כל קיום ומציאות וחיוניות העולם הוא "דבר אלוקינו" שבו.
ברור, איפוא, שיש ליהודי כוח ואף סיוע עצום מלמעלה בגילוי הרוחניות שבעולם, ובהפיכת המציאות הגשמית וחיי החולין – לקדושה ולהתגלות אלוקית, זה הרי התוכן הפנימי והיעד של הבריאה כולה.

הרעיון מיוסד על שיחת מוצאי ש"פ בראשית תשל"ט

הפוסט רעיון החודש תשרי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הירח מול השמש

חודש תמוז הוא החודש שבו זורחת השמש במלוא תוקפה, והיא נראית כשולטת ביקום שלטון בלי מצרים. ראוי אז להיזכר דווקא בקיומו של… הירח!

הכוונה, כמובן, למשמעויות הסמליות-רוחניות של הדברים, ולמסקנות הנובעות מכך בקשר לתפקיד כל אחד מאתנו בעבודת ה'.

חכמינו ז"ל אומרים במדרש[1]: "דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול, והקטן מונה לקטן. עשיו מונה לחמה שהיא גדולה ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה… מה חמה הזאת שולטת ביום ואינה שולטת בלילה, כך עשיו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, יעקב מונה ללבנה שהיא קטנה, מה הלבנה הזו שולטת בלילה וביום, כך יעקב יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא".

כידוע, לוח השנה היהודי מבוסס בעיקר על המחזור החדשי של הירח, ואילו לוח השנה הכללי (של הגויים) מבוסס על המחזור השנתי של השמש. זה פירוש המשפט: "עשיו (=הגדול מונה (=סופר) את הימים בשנה) לחמה, שהיא גדולה, ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה".

חז"ל מסבירים לנו את המשמעות הרוחנית-סמלית שבדבר. השמש מרשימה בגידולה ובעצמתה ואילו הירח נראה קטן ופגום, אך לאמתו של דבר מגיעה סוף-סוף השעה שבה השמש אינה זורחת ואז מתגלה זיוו והדרו של הירח, כמאור בלעדי של היקום כולו. כך נראים, זה לעומת זה, הגויים מצד אחד ועם ישראל מצד שני: גם אם לכאורה נראות אומות העולם כמרשימות בעוצמתן ובהישיגיהן החומריים והטכנולוגיים, הרי בסופו של דבר יזרח אורו של עם ישראל בעולם, ותתגלה האמת על גדלותו הנצחית כעם הנבחר, "סגולה מכל העמים".

• על פני במת ההיסטוריה העולמית חלפו עמים גדולים ועצומים, אשר שלטו בעולם כולו או ברובו כמעצמות-על, ובסופו של דבר נעלמו מן השטח ואחרים תפסו את מקומם. רק עם ישראל הקטן ממשיך לצעוד בעוז ובחיוניות, עד שכל העמים יכירו באמת הגדולה והנצחית כי עם זה הוא שקיבל את תורת האמת מאלוקי האמת.

אף במהלך הירח במשך החודש חלות תמורות. ענין זה מסמל צד נוסף במשמעות דימוי עם ישראל לירח.

אנו רואים כי הירח נראה לנו כהולך וגדל. בתחלת כל חודש הוא עובר תהליך של "התחדשות" ואז הוא מתחיל להופיע במימדים "זעירים". מיום ליום הולך אורו וגדל ומתרבה, עד שהוא מגיע באמצע החודש לשיאו ולמלואו.

תופעה זו מסמלת את קיומן של תקופות שונות בחיי עם ישראל, תקופות שפל ותקופות גאות. כאשר היה בית המקדש קיים ולעם ישראל היו מלכים ונביאים, או כאשר משה רבינו הוליך את בני ישראל ואתם ארון הברית והלוחות, והם רואים נסים על כל צעד ושעל – היה עם ישראל כירח במילואו, אך בזמן הגלות דומה העם לירח הפגום.

חז"ל מתכוונים, איפוא, לומר לנו כי גם בתקופת שפל עלינו לבטוח ולצפות לעתיד המזהיר כאשר הלבנה תהיה במילואה, ובני ישראל "עתידים להתחדש כמותה"[2], ולא זו בלבד אלא שאור הירח יהיה כאור החמה, ואורו של עם ישראל יאיר ויזרח במלוא תוקפו וגדולתו, "וכבוד ה' עליך זרח"[3], בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.

אין לנו להיבהל מן העובדה כי השמש נראית כזורחת בעוצמה גדולה ובלי כל שינויים ותמורות, וכמוה – הגויים השולטים כאילו שלטון בלי מצרים בעולם, ורק עם ישראל, כמו הירח, הוא כה קטן וזעיר ועוברות עליו תקופות של שפל ומיעוט עד שכמעט ואינו נראה כלל. יש לזכור ולדעת כי בסופו של דבר יתחדש עם ישראל, כמו הירח, ואורו ילך ויגדל עד שיתפוס את המקום המרכזי והבלעדי באורו הנצחי, האור האלוקי הזורח עליו וקורן מתוכו.

אגב: יש לשים לב כי גם כאשר הירח הוא "פגום" ואורו כמעט בלתי נראה – אין פירושו של דבר כי אכן מהותו פגומה ומופחתת. הרי ידוע לנו כי הפגם וה"מיעוט" אינו קיים אלא באשר למידת התגלותו וזריחתו על הארץ, שכן בעצם מהותו לא חלים כל שינויים. גם כאשר הוא נראה לנו צעיר וכמעט אפסי – הוא קיים במלואו ורק לנו אין הוא נראה ומתגלה.

כך גם לגבי בני ישראל: גם בתקופת השפל שלו, מבחינה רוחנית או גשמית, אין מהותו ועצמותו פגומה במדה כלשהי. עם ישראל הוא תמיד נצר מטעי, מעשי ידי להתפאר"[4], עמו ונחלתו של הקב"ה, גם אם, חלילה, אינו נראה כך.

אלא שלמרות שהפגם הוא במדת התגלותו והיראותו הרי זה בכל זאת פגם ומיעוט, ועלינו לצפות ולשאוף לזריחתו המלאה והמושלמת של עם ישראל, להתחדשותו בצורה ברורה ובולטת ונראית לעין כל, כפי שזה יהיה אכן לעתיד לבוא, עם ביאת המלך המשיח בקרוב ממש. תפקידו של המאור הוא – להאיר, וכאשר אין האור מתגלה וזורח לכל, קיים אמנם פגם במאור. אף תפקידו של עם ישראל הוא שהאור האלוקי שבו יבקע ויופעל בצורה ברורה ואקטיבית. אין לנו להתנחם בכך שמהותו הפנימית והגנוזה של כל יהודי היא שלימה, שכן האור שבו חייב לבוא לידי ביטוי ומימוש וגילוי, על-ידי קיום התורה והמצוות כמובן.

לסיכום: האור הנצחי של עם ישראל קיים בכל מצב, ובסופו של דבר יזרח ויתבטא באופן בולט ומודגש. אין לנו להסתפק בקיומו המוסתר, כי אם לשאוף לגילויו וביטויו המלא והמושלם.

• גם ב"תקופת תמוז" כאשר למראית העין נראה כאילו שמש העמים השתלטה על היקום, ועם ישראל ומהותו האלוקית נראים כאילו שרויים בצל – עלינו לזכור ולצפות ולשאוף להתחדשותו וזריחת אורו במלוא עוצמתו ויפעתו.

הרעיון מיוסד על שיחת ש"פ תולדות תשל"א ור"ח תמוז תשכ"ד

הפוסט רעיון החודש הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט נרות שבת הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט חב”ד סנטר הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

זהירות מפני ויתור "קל"

רבנו הרמב"ם בספרו הגדול "משנה תורה" ("היד החזקה"), בהלכות תעניות, מסביר את עניינם של הצומות שנקבעו על ידי חכמינו: "ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו, שהיה במעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב". לאחר מכן מפרט הרמב"ם את התעניות הקבועות וסיבותיהן.
על צום עשרה בטבת אומר הרמב"ם: "ועשירי בטבת – שבו סמך מלך בבל, נבוכדנצאר הרשע, על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק". הדברים מבוססים כמובן, על המסופר בתנ"ך שביום עשרה לחודש טבת החל המצור על חומות ירושלים, שהביא בסופו של דבר לחורבן העיר והמקדש וגלות בבל.

בספר יחזקאל אף נאמר שהקב"ה ציווה ליחזקאל הנביא לרשום לזכרון את התאריך האמור: "כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה", דבר המורה על חשיבות התאריך והמאורע שאירע בו (פוסקים מסויימים אף מסיקים מכך שצום זה – י' בטבת – חמור מצומות אחרים, כך שאם היה חל בשבת היו צריכים לצום בו, כפי שזה נעשה ביום הכיפורים, ולא לדחות אותו, כפי שזה בשאר התעניות).

נשאלת השאלה: חורבן הבית והגלות אירעו בתאריכים אחרים, מאוחר יותר, ולזכרם נקבעו שאר הצומות. מה, אם כן, החומרה המיוחדת ביום שבו רק החל המצור, עד כד כך שהוא חמור יותר מן הצומות שנקבעו לזכר בקיעת העיר וחורבן הבית?! סוף סוף כשהחל המצור – עדיין היו חומות ירושלים – וירושלים כולה – בשלימותן, בית המקדש היה קיים, ואפילו עבודת הקודש (הקרבנות וכו') בתוך הבית בוצעה כרגיל. מדוע אנו מציינים, איפוא, ובחומרה מיוחדת, את היום הזה?
אנו למדים מכך, שהפתיחה, ההתחלה ה"פעוטה", שהיא, לכאורה, קטנה בערכה, מהווה דבר רציני ביותר, שכן כל ההמשך, כל התוצאות, תלויות בפתיחה, בצעד הראשון. אל נזלזל בתופעות הנראות לנו לא-חשובות כל-כך אם בסופו של דבר עלולות הן להביא את התוצאות החמורות ביותר.
המשמעות הסמלית, העמוקה והפנימית, שיש לדבר זה מתבטאת במוסר-השכל ולקח בעבודתנו את ה', ובהוראה מעשית חשובה לגבי חיי היום-יום שלנו.

יש כאלה המזלזלים בדברים "קלים" שבתחום התורה והמצות, כגון במה שנקרא "דקדוק קל של דברי סופרים" או "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש" (שאף זה נכלל בתורה שניתנה מסיני).
אך ישנם כאלה המתפתים (על ידי היצר הרע) לחשוב (ולהסביר) שמוטב מלכתחילה "לוותר" על אותם דברים "קלים", שאינם "אלא" מנהג או איסור קל, משום שעל ידי כך… "נרויח" מצוה גדולה יותר (או אף מספר מצוות גדול יותר) או הימנעות מעבירה חמורה יותר.
כלפי זה קיים הלקח ומוסר ההשכל בחומרה המיוחדת של עשרה בטבת: ההתחלה היא החשובה, גם אם נראית פעוטת ערך, שכן כל ההמשך וכל התוצאות – החמורות ביותר – מקורם בפתיחה ובהתחלה. חז"ל אמרו "שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו "עשה כך" ולמחר אומר לו "עשה כך",עד שאומר לו "עבוד עבודה זרה" והולך ועובד". כן ידוע דבר המשנה: "עבירה גוררת עבירה"
בהתאם לאמור מוסבר הכתוב: "כי ה' אלוקיכם… ולא יקח שוחד". לא מובן כיצד אפשר "לשחד" את הקב"ה, והרי, "לה' הארץ ומלואה", ובמה, אם כן, יש אפשרות לשחדו? התשובה היא: אדם עלול לחשוב כי אפשר לעבור עבירה "קלה" תמורת ה"שוחד" של המצווה החמורה שעשויה, כאילו, לבוא בעקבות הויתור "הקל". על כך אומר הכתוב: "לא יקח שוחד". אל תנסה "למכור" לו מצוות "קטנות" ותמורתן "לקנות" מצוות "גדולות". אין התורה ניתנת למסחר.

* *

כשם שהדברים אמורים ביחס לדרכי קיום המצוות בין האדם לבין עצמו – כך גם לגבי פעולות שיש לעשות לקרב אחים לתורה. גם כאן יש כאלה המתימרים להצליח יותר בקירוב רחוקים ליהדות על ידי כך שהם "מקילים" על המתקרב, את עול המצוות. יש המדברים על "התאמת התורה לרוח הזמן", כאילו יש אי-מי בעולם שהוא בר-סמכא לסחור בתורה ובמצוותיה, ולוותר על חלק על-מנת "להשיג" חלק עיקרי או יסודי יותר.
גם כאן קיימת ההוראה מעשרה בטבת: כל התחלה של סטיה, כל ויתור "קל", עלול, חלילה, להוות פתיחה של שרשרת תוצאות חמורות, רחמנא ליצלן עד כדי חורבן או גלות.
כבר אמרו חז"ל: "הוה… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". לאמור: קרב את הבריות אל התורה – כמו שהיא בשלימותה – ולא את התורה אל הבריות… כשנתקלים באדם המהסס מלהתקרב אל התורה – כמו שהיא בשלימותה – יש לנקוט כלפיו בגישה דלהלן:
יש להסביר לו, ראשית, שכל יהודי, בכל דור ובכל תקופה, חייב לקיים את כל המצוות כולן. אם מסיבה כלשהי, נדמה לו שקשה לו לקיים את כל המצוות – יש להציע לו לקיים לעת-עתה מצוה כלשהי, אחת או יותר (ובמיוחד מהמצוות הכלליות) מתוך הנחה ודאית שמצוה זו היא שתקל עליו את המצוות האחרות והיא שתפקח את עיניו לראות כי אין קושי בקיום כל המצוות ושיש לקיימן כולן. חז"ל אמרו: "מצוה גוררת מצוה". וגם כאן – כפי שזה בצד העבירות – ההתחלה היא שקובעת, ולכל התחלה יש המשך ויש תוצאות, ובסופו של דבר יהיה יהודי שלם, מבחינה רוחנית וגם גשמית.

* *

נושא זה של עמידה על משמר ה"התחלה" נוגע באופן מיוחד לענין החינוך: יש הסבורים שבחינוך ילדים ליהדות יש לנקוט בדרך של פשרות, ויתורים וקולות. הענין של עשרה בטבת מלמדנו, כאמור, כי כל התחלה של "היתר" עלולה, חלילה, להביא לתוצאות רציניות. מטבעו של ילד שהוא מחפש כנות ועקביות, כשמלמדים אותו היתר לעבירות "קלות" הוא מסיק מזה לעצמו היתר לעבירות חמורות. לעומת זה אם אומרים לו כי התורה כי תורת אמת בלי "גמישות", הרי הוא רואה שמדובר בענין רציני ואמיתי, ואז יש לו אימון במחנך, שכן הוא רואה שאינו מעלים ממנו את האמת, ואז הוא מתמסר לדבר בכל להט הנפש ובתום לבו ונשמתו.
לגבי חינוך ילדים – הדבר רציני במיוחד, שכן, כפי שזה בשתיל רך, כל פגם או שריטה בנפש בגיל הרך הופכים בגיל מבוגר לפגם וסדק גדולים. לכן כדאי באופן מיוחד המאמץ להשקיע כוחות דוקא בבני הגיל הרך, משום החשיבות המכרעת שיש בכך לגבי כל עתידו, כאדם מבוגר וכיהודי. "חנוך לנער על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה".

לסיכום: שמירה על שלימות התורה מביאה לידי שלימות הנפש.

הרעיון מיוסד על קונטרס עשרה בטבת ה'תשל"ח

הפוסט רעיון החודש הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט בית הכנסת הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט הדלקת נרות הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט שיעורי תורה הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט מועדון 13 הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

בית הכנסת חב"ד ’גאולת ישראל – בית משה’

בית-הכנסת הוא ציר מרכזי בחיינו. סדר יומנו מתחיל בו, בתפילת שחרית, ומסתיים בו, בתפילת ערבית. בית הכנסת הינו גם בית מדרש, בו אנו קובעים עיתים לתורה, פוגשים ידידים ושומעים דרשה נאה על פרשת השבוע, קבלה וחסידות, הליכות ומנהגים ועוד.

בית-חב"ד מפעיל בית-כנסת הפתוח לכל גוני האוכלוסייה בכל יום בימות השנה. זה המקום להשקיע קצת יותר בעיצוב זהותם החינוכית-יהודית של ילדינו הצעירים. לכן, חשוב מאוד שבית-הכנסת ’שלנו’ יהיה מקום שמתחשק לבוא אליו ושנעים להימצא בו.

בית הכנסת חב"ד השוכן בלב תל אביב, חודש לאחרונה ע”י טובי האדריכלים ונחשב לבית כנסת מהמפוארים ביותר בארץ.

בית-הכנסת נמצא במרחק הליכה לא רב מבתי המלון, בית הכנסת פתוח לציבור הרחב ומתקבלים בברכה ובשמחה בני כל העדות והסגנונות. כאן תוכלו להתפלל ולהקשיב לדברי תורה באווירה חב"דית אותנטית – בדרכי נועם ועם דגש מיוחד על ערך השמחה.

________________________________

זמני התפילות לשבוע פרשת 'בלק' תשפ"ה
י'-ט"ז תמוז (6-12.7.25)

ימי חול

• שחרית – ימי: א',ג',ד',ו': 9:15 (הודו)

• שחרית – ימי: ב',ה': 9:10 (הודו)

• מנחה: 19:40

• ערבית: 20:20

__________

שבתות וחגים

ליל שבת

• הדלקת נרות שבת: 19:29

• מנחה: 19:40

• קבלת שבת וערבית: אחרי מנחה

יום שבת

• שיעור חסידות: 9:00

• שחרית של שבת: 10:00

• קידוש והתוועדות לאחר התפילה

• שיעור חסידות (לגברים): 18:00

• פרקי אבות (לנשים): 18:00

• מסיבות שבת לילדים: 18:00

• מנחה: 19:25

• ניגונים ומאמר חסידות: לאחר מנחה

• מעריב במוצ”ש והבדלה: 20:31

________________________________

לרשימת שיעורי התורה במרכז ת"א לחץ >> כאן

כתובת בית הכנסת: רח’ מרכז בעלי מלאכה 16א’

גבאי בית הכנסת הרב יצחק ביר:
טל’: 054-2039776

הפוסט בית הכנסת חב"ד 'גאולת ישראל – בית משה' – מרכז תל אביב הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.