מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

בשיחות עם ידידים ומקורבים על חודש אלול – חודש התשובה, הרחמים והסליחות, וכפי שמתארת אותו תורת החסידות כזמן שבו הקב”ה מגיע קרוב אלינו “המלך בשדה”, “אני לדודי ודודי לי”; אני חש לעיתים בקושי להרגיש שאכן ניתן לתקן ולצאת מהמצב הקשה בו אנו שרויים, שאפשר לא רק לראות את האור בקצה המנהרה, אלא “לפגוש את המלך” עצמו. בדיוק מהסיבה הזאת, חשוב לספר על “ח”י אלול” שיחול בשבת זו:

הימים הם סוף ימי המאה ה-17. מצבו הפיזי של העם היהודי בגלות, מגיע לשיאים חדשים של שיעבוד, קושי ושברון-לב.

אך לא זה העיקר, הצרה הטראגית הייתה מצבו הרוחני של העם. לאחר מאות שנות גלות קשה ומרה שקע עם ישראל בקיפאון-חושים מנוון. קיום התורה והמצוות עדיין נשמר על-ידי רוב העם היהודי בתפוצות, למרות רוח ההשכלה שנשבה באותה התקופה, אך גם הם איבדו את הרגש ואת החיוניות שבקיום המצוות, בתפילה ובחינוך יהודי, כאשר הם שקועים בניסיון לשרוד את קשיי היומיום. גדולי ההוגים היהודיים דאז, המשילו את מצב העם היהודי לאדם מעולף, חסר הכרה.

אך חמור יותר מכל, היו הבדלי המעמדות והפילוג בין השכבות השונות בעם היהודי, תלמידי-חכמים ויודעי-ספר מול יהודים פשוטים, עשירים מול עניים, יודעי קרוא וכתוב מול אנאלפביתים, קרעו את העם למחנות שונים, שהשקפותיהם שונות ומנוגדות, הטינה ההדדית הגיעה לרמות ניכור וסלידה קשות. בנקודת זמן מסוימת היה נראה שעם הנצח מגיע לשפל המעמיד את קיומו בסימן שאלה.

ואז, בתאריך ח”י אלול בשנת ה’תנ”ח (1798), קיבל עם ישראל את המנה הראשונה של התרופה הגדולה למצבו, את זריקת החיים שכה היה זקוק לה – נולד רבי ישראל בעל-שם-טוב, מייסד תנועת החסידות.

דמות הפלאים הסוחפת של הבעל-שם-טוב פנתה בעיקר אל אותם “יהודים פשוטים”, איכרים כפריים שמגפיהם מבוססות בבוץ הדיר והרפת. הבעל-שם-טוב האיר את חייהם ורומם את רוחם. הוא העניק טעם ואור לזהותם היהודית, רגש ולבביות למצוותיהם ולתפילותיהם. אנרגיות חדשות ורעננות החלו לזרום בשדרות תפוצות ישראל. תנועת החסידות הזכירה לעם ישראל שהוא כולו גוף אחד ומשפחה אחת, המשלימים זה את זה בהרמוניה מופלאה, שלכל יהודי בכל מצב יש את אותה נשמה אלוקית, שאי אפשר בלעדיה.

מ”ח שנים לאחר-מכן, באותו התאריך בדיוק, ח”י אלול בשנת ה’תק”ה (1845), נולד רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב”ד, בעל ה’תניא’ ו’שולחן ערוך-הרב’, שהמשיך ושידרג את המהפכה. רבי שניאור זלמן לימד איך רעיונות תורת החסידות בכוחן לכבוש גם את עולם המחשבה וההיגיון היהודי ואת כוח הרצון והתענוג שבנשמה, וייצר תורה שלימה ונפלאה שדרכה יכול כל יהודי להתחבר לאלוקיו ולנשמתו הרוחנית מתוך לימוד והתבוננות; הוא הנחיל את התובנה המעמיקה שאהבת ישראל היא חלק בלתי נפרד מאהבת ה’ ואהבת התורה, וזרע את הזרעים הראשונים למפעל השליחות האדיר של חב”ד בימינו, אותו הקים ממשיך דרכו כ”ק הרבי מליובאוויטש, בכל רחבי העולם.

יש משמעות סמלית חשובה בעובדה שהמהפכה המופלאה שחוללה תורת החסידות קשורה דווקא לתאריך “ח”י אלול”:

חודש אלול מסמל את מושג התשובה, זמן חשבון-הנפש והתיקון; התנקות והתנערות מהמקום השלילי לקראת שנה חדשה ודרך חדשה. מטבע-הדברים נראה שזמן כזה אמור להיות כרוך בתחושת צער ומרירות על המצב השלילי והפגום, וזאת כדי לתקנו ולשפרו. תורת החסידות שינתה את הכיוון: היא לימדה אותנו למצוא את ה”חי” שבתוך ה”אלול”; את החיות, התקווה והשמחה, שבהזדמנות המופלאה המוענקת לנו, לתקן ולשנות לטובה.

הבעל-שם-טוב ואדמו”ר הזקן לא תיקנו את עם ישראל בדרך של תוכחה או בחיפוש אשמים במצב הירוד, הם רוממו את העם והעניקו לו חיות ותקווה, שמחה ומשמעות. כך נעשתה מלאכת התיקון הגדולה שאיחדה מחדש את עם ישראל והציתה בו שוב את האמונה והציפיה לגאולה.

נדמה, שגם בימים אלו אנו עומדים בפני אותו אתגר קשה, מייסר ומייאש, של אותם ימים:

עם ישראל קרוע ומפולג, וכמעט שאיבד את האמונה ביכולת להתאחד ולנצח. צרה רודפת צרה, וכל יום קשייו ואתגריו מרובים משל קודמו. אויבינו עושים מאיתנו לעג וקלס, ובמקום לזקוף את ראשנו כנגדם אנו שוקעים בקהות-חושים מחרידה אל תוך מדמנת המריבות המגוחכות. במקום שחודש אלול ינער את כולנו למצוא סוף סוף את התיקון והתקווה, נראה שאנו חוזרים חלילה אל הפילוג, השנאה והמריבות של תחילת השנה שעברה…

יהודים יקרים, הבה נעשה זאת בדרך אחרת, בדרך של “ח”י אלול”, בדרכם של הבעל-שם-טוב ושל אדמו”ר הזקן בעל-התניא ובדרכה של תנועת החסידות. הבה נפנה את הזרקור אל הטוב והנפלא, אל הנשמה שבכל יהודי. בואו נדבר, נלמד ונתחבר אל הקשר העמוק והנצחי שלנו להקדוש-ברוך-הוא, על היותנו בנים אהובים ואחים אוהבים.

אפשר וחובה עלינו לתקן, להתעורר ולהעיר. לא לחפש מי אשם והיכן הבעיות; את הבעיות אנחנו מרגישים מספיק. רק להאיר, להחיות ולהצית תקוה ואמונה. בשבת הקרובה, שבה חל ח”י אלול, נכניס כולנו את ה’ח”י’ לאלול ומשם נמשיך את הכוח לכל השנה חדשה הבאה עלינו לטובה ושנזכה לברכנו אבינו – כולנו כאחד, בכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה.

______

בהזדמנות זו, אבקש לעורר אודות המשפחות הנזקקות שבעירנו הנאבקות על היכולת להביא פת לחם לביתם, וכן מאות משפחות המפונים מהצפון והדרום המקבלים מאיתנו מידי שבוע מנות של אוכל מבושל, וכעת לקראת החגים זקוקים לעזרה גדולה יותר

הרמב”ם בהלכות יום טוב, כותב: “וחייב אדם להיות בהן [בחג] שמח וטוב לב… שנאמר ושמחת בחגך וגו’… וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב אומללים דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות רוח נדכאים”.

איך אפשר במצב כזה לעמוד מנגד? ועל כן הנני לפנות אליכם לקחת חלק ולהיות שותפים במצווה חשובה זו, באמצעות תרומה כיד ה’ הטובה עליכם לפי הפרטים המופיעים מטה.

ידועה אמרת חז”ל “כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא”, ע”י עזרתכם למשפחות אלו שיזכו לערוך את סעודות החג מתוך שמחה, בוודאי תביאו עליכם ועל בני ביתכם, את ברכת השם יתברך לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, בבריאות, נחת, אושר, שמחה והצלחה בכל מעשי ידיכם ולשנה טובה ומתוקה.

פרוס לרעב לחמך, עלות סל מזון למשפחה: 360 ₪ סעודת חג למשפחה: 325 ₪.

> כיצד תורמים: (התרומה מוכרת לפי סעיף 46 למס הכנסה)

* כרטיס אשראי /ביט (לחץ ותרום): shutaf.im/tlv-chagim

* המחאות לפקודת מרכז חב”ד ת”א ת.ד. 16336 תל אביב 6116202.

* כרטיס אשראי טלפוני: 03-525-0202, 050-6392200.

* בהעברה בנקאית: מרכז חב”ד תל אביב, בנק לאומי סניף 865 חשבון 11590042

* בבנק הדואר: מרכז חב”ד תל אביב חשבון 8182319.

זמני הדלקת נרות שבת (באזור תל אביב): בשעה 18:19. צאת השבת בשעה 19:17.
בברכת שבת שלום ומבורך.

הרב יוסף גערליצקי – שליח הרבי מליובאוויטש לתל אביב – יפו

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

…

הפוסט עם ישראל “ח”י באלול” • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

הפרשה שנקרא בשבת, מתחילה במילים “כי תצא למלחמה על אויביך”. תורת החסידות מסבירה כי בנוסף למשמעות הגלויה בפסוק זה, ישנה גם משמעות פנימית יותר המדברת על מלחמה בין הנפש האלוקית לבין הנפש הבהמית, בין היצר טוב ליצר הרע.

ישנם שני דרכים לנצח את הרע. הדרך הראשונה הינה בדרך של מלחמה, התמודדות עם הרע באופן ישיר. דרך נוספת לניצחון הינה באמצעות הגברת הטוב של אור התורה והקדושה. כשיהודי ממלא את עצמו באור תורה ומצוות, הוא מחדיר בנפשו את האור האלוקי של הקב”ה, וממילא אין מקום לחושך, לתאוות העולם ולעניינים גשמיים נחותים.

ישנם זמנים מיוחדים שבהם קל יותר לשאוב כוחות קדושה כדי לנצח את הרע. בזמן התפילה למשל, מאיר אור אלוקי גבוה שנותן יכולת לאדם להגביר את נפשו האלוקית על הנפש הבהמית ולקחת אותה בשבי “ושבית שביו” ע”י זה שהוא רותם את הנפש הבהמית לעבודת ה’ וכידוע שמעט אור דוחה הרבה מן החושך, שנדחה מאליו וממילא.

זמן מסוגל ומיוחד נוסף, הינה עבודת היהודי בחודש אלול כפי שמסביר אדמו״ר הזקן (מייסד חסידות חב”ד) שבחודש אלול – ר״ת אני לדודי ודודי לי, נמצא “המלך בשדה” ומקבל את כל אחד ואחת מאיתנו בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ועל כן ניתן בחודש זה להתקרב אל הקב”ה ולקבל כוח מיוחד על מנת שנוכל לנצח את הרע הן באמצעות תיקון העבר והן באמצעות קבלת החלטות טובות לקראת השנה החדשה, לקבל על עצמנו להאיר את עצמנו וסביבתנו ב’נר מצוה ותורה אור’.

בהזדמנות זו, יש לעורר אודות המשפחות הנזקקות שבעירנו הנאבקות על היכולת להביא פת לחם לביתם, וכן מאות משפחות המפונים מהצפון והדרום המקבלים מאיתנו מידי שבוע מנות של אוכל מבושל, וכעת לקראת החגים זקוקים לעזרה גדולה יותר

הרמב”ם בהלכות יום טוב, כותב: “וחייב אדם להיות בהן [בחג] שמח וטוב לב… שנאמר ושמחת בחגך וגו’… וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב אומללים דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות רוח נדכאים”.

איך אפשר במצב כזה לעמוד מנגד? ועל כן הנני לפנות אליכם לקחת חלק ולהיות שותפים במצווה חשובה זו, באמצעות תרומה כיד ה’ הטובה עליכם לפי הפרטים המופיעים מטה.

ידועה אמרת חז”ל “כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא”, ע”י עזרתכם למשפחות אלו שיזכו לערוך את סעודות החג מתוך שמחה, בוודאי תביאו עליכם ועל בני ביתכם, את ברכת השם יתברך לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, בבריאות, נחת, אושר, שמחה והצלחה בכל מעשי ידיכם ולשנה טובה ומתוקה.

פרוס לרעב לחמך, עלות סל מזון למשפחה: 360 ₪ סעודת חג למשפחה: 325 ₪.

כיצד תורמים: (התרומה מוכרת לפי סעיף 46 למס הכנסה)

* כרטיס אשראי /ביט (לחץ ותרום): https://shutaf.im/tlv-chagim

* המחאות לפקודת מרכז חב”ד ת”א ת.ד. 16336 תל אביב 6116202.

* כרטיס אשראי טלפוני: 03-525-0202, 050-6392200.

* בהעברה בנקאית: מרכז חב”ד תל אביב, בנק לאומי סניף 865 חשבון 11590042

* בבנק הדואר: מרכז חב”ד תל אביב חשבון 8182319.

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

…

הפוסט החודש שבו יש כוח מיוחד לנצח! • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

חודש אלול הוא “חודש החשבון”, שבו על האדם לערוך חשבון-צדק נוקב על מדת הביצוע בשנה החולפת של התפקידים המוטלים עליו כיהודי. החשבון צריך להקיף את כל פרטי עבודת ה’ – בתורה, עבודה וגמילות חסדים, שלושת העמודים שעליהם העולם עומד (הרמוזים בראשי התיבות של “אלול”)[1].

ברור שהחשבון צריך להניב פירות באשר לעתיד. כללית ישנן שתי מטרות לחשבון הנפש: א. למלא ולהשלים את כל מה שהוחסר ונפגם בשנה החולפת. ב. לקבל החלטות טובות לגבי השנה הבאה, בתחום ההתנהגות הראויה.

אשר לתיקון העבר – הרי בעולם נהוג הכלל “מה שעבר – עבר”, אך ליהודי הוענק על-ידי התורה, הכוח לשנות גם את העבר ולתקנו. הדבר נובע מזה שהתורה היא “בעל-בית” על העולם, שהרי “אסתכל באורייתא וברא עלמא”[2]. בריאת העולם התאפשרה באמצעות התורה, וכך גם קיום העולם – שכן הבריאה אינה אקט חד-פעמי, כי אם כל רגע ורגע מתחדשת התהוותו של העולם ע”י הקב”ה[3]. קיום העולם הוא תהליך של בריאה מתמדת, ההולכת ונוצרת מחדש בכל רגע, ולכן כשם שעל הבריאה נאמר שהיא נובעת מן התורה ותלויה בה – כך גם הקיום השוטף של המציאות כולה תלוי בתורה. ברור, אם כן, שהתורה שולטת על העולם, ולכן גם על העבר.

למרות שפעולת חשבון הנפש היא פעולה הקשורה בהתבוננות, פעילות שכלית-עיונית, הרי העיקר הוא המעשה. החשבון חייב להוביל למסקנות ממשיות, הן באשר לתיקון העבר שהתיקון צריך להיות מעשי וממשי בשטח, והן באשר להחלטות הטובות שהאדם מקבל לאור חשבון הנפש. ההחלטות לגבי העתיד צריכות אף הן להיות מעשיות ומוכנות לביצוע מיידי (וזה נקרא “מעשה שבמחשבה”), מלוות בתוקף רב ואיתן.

* *

בתחום אחד, לפחות, ברור הכוון המעשי המיידי שצריך להיות להחלטות הנובעות מן החשבון. בתחום החינוך – המעשיות מתבטאת באופן גלוי בעובדה שעתה עומדת להיפתח שנת הלימודים, במרבית מוסדות החינוך.

דבר זה מקיל על חשבון הצדק, בתחום חיוני זה, לקבל מימד אקטואלי, מעשי מיידי.

המסקנה המעשית צריכה להיות, כמובן, פעולה ממשית מצד ההורים לספק לילדיהם חינוך תורני. גם מי שהוא עצמו נמצא במצב חלש מבחינת קיום המצוות – הרי כשם שבדרך כלל מעונינים הורים בטובת ילדיהם יותר מטובתם שלהם, כך גם בענין זה. כאשר יהודי ידע את חשיבות וחיוניות החינוך התורני לילדיו, ואת הנזק הנגרם להם לכל השנים על-ידי העדר חנוך תורני. הרי יזדרז להפקיד את חינוך ילדיו בידי מסגרת מתאימה המעניקה חינוך כשר, ויותר מזה – חינוך על טהרת הקודש. גם אם משום מה רשם אותם במסגרת אחרת – כדאית הטירחה וההשתדלות לשנות את הדבר, לאור ההשלכות הרציניות על עתידם של הילדים.

ככל שהחושך בעולם מתגבר – יש להוסיף יותר ויותר את אור התורה ומצוותיה, ובמיוחד על ידי לימוד התורה של ילדי ישראל, הממלא את חלל העולם באור התורה.

ישנם הורים הטוענים שהם רוצים לא להכביד על ילדיהם בכפיית דרך מסוימת עליהם, אלא – הילדים עצמם, כך הם אומרים, צריכים לבחור לעצמם את דרכם.

זו שיטה המבוססת על טעות חמורה. כשם שהורים חייבים לספק לילדיהם את כל צרכיהם הגשמיים ולא לתת להם להשיגם בכוחות עצמם, כך הם חייבים לדאוג לסיפוק צרכיהם הרוחניים, ובמיוחד כשהדבר נוגע למשך כל ימי חייהם, וזאת על-ידי חינוך תורני.

אנו רואים שלקראת עונת החורף דואגים ההורים להשיג בגדים חמים לילדיהם. אין הם ממתינים עד שיקפאו מקור, ואז ילכו אתם לרופא כדי להציל אותם. אף אדם נבון גם אינו טוען כי מאחר ועתה מזג האויר חם אין לדאוג למה שיקרה כעבור זמן. הורים דואגים כבר עתה להצטייד לקראת החורף ולקדם את הקור, באופן שהילד לא יקפא מלכתחלה בקור.

כך גם ברוחניות: בחוץ שורר קור רוחני המוביל לקפאון רוחני, ואין לסמוך על כך שבעבר שרר חום יהודי מסביב לילד. ועל ההורים לצייד את ילדיהם בהגנה מפני הקור, בחינוך המעניק חום של תורה וגילוי אלקות.

* *

שוחחתי פעם עם יהודי על כך שרק חינוך תורני מהווה ערובה למניעת תוצאות שליליות באשר למוסריותו של הילד. הצבעתי על מקרים של הידרדרות בני נוער, מאחר ולא קיבלו חיסון מספיק באמצעות חינוך תורני.

הלה הגיב כי המקרים השליליים שאליהם אני מתייחס אינם מקיפים אלא חמשה אחוז מן הילדים, שהם חלק מועט ושולי מכלל הילדים.

שאלתי אותו: האם דאגת לתת לילדיך זריקת חיסון נגד מחלות נפוצות? כאשר הלה השיב בחיוב, תוך הסבר כי הוא רואה זאת בחובתו המוסרית, שאלתי אותו אם לא נגרם על-ידי כך צער וסבל כלשהו לילדים. על כך השיב כי הסבל המועט אין לו ערך לעומת התועלת הנובעת מן החיסון.

הצבעתי בפניו על כך שסקרים מגלים כי אחוז הילדים העלולים לקבל מחלות אלה באם לא יחוסנו הוא בין 2 ל4- אחוז. למרות זאת נוהג כל הורה נבון לגרום לילדיו צער וסבל ובלבד לספק לו חיסון מפני 4 אחוזי סכנה. כל-שכן שהדבר כך לגבי החיסון הרוחני מפני מחלות רוחניות, שהן גרועות יותר מן המחלות הגשמיות. חיסון זה אפשרי רק על-ידי חינוך תורני, ומבלי שהדבר יהיה כרוך בסבל כלשהו!

30-40 דורות חינכו יהודים את ילדיהם חינוך תורני, ובכך שמרו על הדורות מפני השפעות גוייות. עם ישראל, כגוי קדוש, זקוק להגנה טבעית, בהתאם לאופיו ותכונותיו, וזה בא על-ידי התורה.

כבר המשילו חז”ל את חיותם של בני ישראל על-ידי התורה כחיותם של הדגים במים.

• כאשר מוציאים דג מן הים, גם אם מכניסים אותו באקווריום מצופה כסף וזהב, ובעלת הבית דואגת להחליף את המים ולזרוק לדג גרעינים ופירורי לחם, למרות כל זאת – מסכן הוא הדג, כיוון שהוא זקוק לים.

תחליפי קישוטים וכסף וזהב אינם שווים כלל לחינוך הטבעי המקורי של הילד היהודי. הילד יקבל חיוניות ותועלת רק כאשר ילמד לשחות בים המקרא, ולאחר מכן בים המשנה, וכך הלאה. ולפני הכל הרי כאשר התינוק מתחיל לדבר על אביו ללמדו לקרוא: “תורה ציוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב”[4]. כך יהיה הילד מאושר מכל הבחינות, ומחוסן מפני כל פגע.

על-ידי כך נזכה כולנו להקים לגיונות של “צבאות ה'”, שאתם יחד נצעד לקבלת פני משיח צדקנו, עוד בשנה זו, שנת תשמ”ב, תהיה שנת ביאת משיח, בקרוב ממש “נאו” (=עכשיו).

(הרעיון מיוסד על שיחת ש”פ שופטים תשמ”א)

[1] ראה ספר רעיון החודש ע’ 134

[2] זהר ח”ב קסא, ב.

[3] ראה ספר התניא – שער היחוד והאמונה בתחלתו.

[4] הלכות ת”ת לאדמוה”ז פ”א, א.

הפוסט רעיון החודש – אלול הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

המצב הנוכחי בארץ-הקודש, מזכיר את הסיפור על קבוצת נערים שאיבדו את דרכם ביער ומנסים למצוא את דרכם החוצה, אך הם רק מסתבכים ונכנסים עוד יותר לעומק היער. לפתע מופיע מולם אדם מבוגר, מורעב ומוזנח, שיערו פרוע ובגדיו קרועים ובלויים. הם פונים אליו “שמא תוכל לומר לנו מה היא הדרך לצאת מן היער?” משיב להם האיש: “גם אני מחפש את הדרך לצאת כבר חודשים ארוכים אך מה שאוכל לומר לכם: בדרך הזאת שהלכתי בה אני – אל תלכו…”

כאשר אנו מביטים סביב ורואים את המצב בו אנו שרויים, ישנה מסקנה אחת ברורה: בדרך שבה תעינו, לא נלך עוד!

באחד ממאמריו הידועים של כ”ק הרבי מליובאוויטש [‘וקיבל היהודים’, פורים-קטן תשל”ח], מסביר הרבי, עפ”י הנאמר במסכת שבת (קי”ט, ב’) “מאי דכתיב ‘אל תגעו במשיחי’? אלו תינוקות של בית רבן!”. שכל גזירה וקושי בגשמיות, שורשה ותחילתה בגזירה רוחנית כתוצאה מפגיעה בחינוך ילדי ישראל. כפי שמספר המדרש בנוגע לגזירת המן “להשמיד להרוג ולאבד” ח”ו: “אמר המן הרשע, איני שולח ידי תחילה אלא באלו התינוקות”. כדי שיוכל להפיק את זממו ו”מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים”, ידע המן שקודם כל יש לפגוע בחינוך ילדי ישראל לתורה ולמצוות, שכן בחינוך זה תלוי כל קיומו ותוקפו של עם ישראל.

והפגיעה היא קודם כל ב”תינוקות של בית רבן“, כלומר ערעור על עצם ההבנה שה”בית” של כל ילד יהודי, הוא “בית רבן“. מקום שבו הוא לומד את אותה תורה שניתנה בסיני ועברה במסורת מדור לדור ממשה רבינו. זהו ה”בית”, הבסיס והיסוד לחייו של כל ילד יהודי שילווה אותו עד זקנה ושיבה. “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה”.

בפרשת “ראה” אותה נקרא השבת, מופיע הפסוק “כי יסיתך אחיך … או רעך אשר כנפשך, בסתר לאמר, נלכה ונעבדה … אשר לא ידעת אתה ואבותיך” (דברים י”ג, ז’). את המילים “אתה ואבותיך” מסביר רש”י – “דבר זה גנאי גדול הוא לך, שאף אומות העולם אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך“.

דברי מוסר אלו של רש”י נוקבים עד תהום ומחרידים עד עמקי לב. כיצד קם כאן דור בארץ, שעזב “מה שמסרו לך אבותיך”. איך קרה שאחרי אלפי שנים בהם יהודים מסרו את נפשם ללימוד התורה, קיומה וקדושתה וצאצאיהם אינם יודעים כלל מה היא אותה מסורת נפלאה, אינם מכירים שמץ מחיי הרוח המופלאים של אבותיהם. איך אירע שמאות-אלפי ילדים יהודיים אינם יודעים אפילו “שמע ישראל” ו”מודה אני”?!…

והתשובה הכואבת מפורשת בגוף הפסוק עצמו: “כי יסיתך אחיך … או רעך אשר כנפשך…”! הדבר איננו קורה מעצמו, קיימת כאן “הסתה” ודוקטרינת חינוך שלימה וברורה, שיש לה דרך ומטרה, רחמנא-ליצלן, לעקור ולהשכיח ולהרוס, היה-לא-תהיה כל מה שקשור למסורת היהודית. ולא איכפת להם מה”גנאי הגדול”, שאף אומות העולם מבינים ובזים להם על עזיבת דרך ומסורת אבותיהם…!

מזה שנים שמערכת החינוך הישראלית פועלת בשיטתיות ובאופן מכוון, להכניס לבתי-הספר תכנים ורוחות רעות המנשבות בעולם, תכנים של זוהמה ועבודה-זרה. פה-ושם ‘עושים טובה’ ומוכנים להכניס מה”תרבות והפולקלור היהודי”; אך בכל הקשור לעולם-התוכן העשיר, החי והנפלא, של “שמע ישראל ה’ אלקינו ה’ אחד”, את ההכרה והגאווה הלאומית “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, את זה הס מלהזכיר בבתי הספר וחל איסור גורף על כך.

“כי יסיתך … בסתר”, ה’הסתה’ הזאת של מערכת החינוך בארץ לעזוב את דרך אבות, נעשית ב”סתר”, בגישה ישירה אל תת-ההכרה של הילד. משווים באוזניו את אמונת אבותיו שעליה הם מסרו את נפשם לאמונות תפלות של שבטים בג’ונגל; על כל ביקור בבית-כנסת מקפידים לקחת אותו גם לביקור בכנסיה ומסגד, להבדיל. את סיפורי ההוד של אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, מספרים להם כ”סיפורי-עם” שנועדו כדי ש”נגלה את חולשותיהם וטעויותיהם של גיבורי התנ”ך”… לועגים לעולם הערכים היהודי, במרומז או בגלוי, ואת ערכי ה”נאורות” הגויית מקדשים באמונה עיוורת. וכך, מנתקים את הילד מאבות אבותיו ומנפשו שלו, מהנשמה היהודית האלוקית הפועמת בתוכו ומחפשת נואשות את ביטויה.

התוצאות ניכרות היטב בשטח. הן בהתנהגות הנוער מבחינה מוסרית וערכית; אך בעיקר ב”אסון השקט” שעליו אין מדברים כלל – הניתוק המוחלט של בוגרי מערכת החינוך הישראלית ממורשתם ומעמם, עד שאחוזי ההתבוללות (על-פי סקר YNET והפדרציה היהודית) בקרב מיליון ישראלים ‘יורדים’ בחו”ל גבוהים בהרבה מאלו של הקהילות היהודיות ה’חילוניות’ בחו”ל. גם כאן בארץ-הקודש רשומים כיום קרוב למאה-אלף זוגות של יהודים עם בני-ניכר(!)…

לפני כשמונים שנה כותב כ”ק הרבי מליובאוויטש לראש-הממשלה דאז דוד בן גוריון דברים מדהימים, בהם צפה למרחוק את המצב בארץ-הקודש, וכך כותב הרבי: “…בארץ ישראל דווקא, נראית סכנה אשר בדור השני יקום טיפוס חדש, אשר בשם בני ישראל ידגול, אבל זר יהי’ לעברו של עמנו על כל ערכיו הנצחיים והעצמיים, וגם מנגד לו – בהשקפת עולמו, בתרבות שלו ובתוכן חייו היום יומיים. מנגד – למרות אשר בשפה העברית ידבר”…

בימים אלו אני שומע מתושבים ותיקים עימם אני משוחח על תחושותיהם הקשות עקב המצב הביטחוני והכללי בארץ. כיצד קרה שאחרי קרוב לשמונים שנה של בניית מדינה דמוקרטית חזקה, גאה ובטוחה בעצמה, הגענו למצב של סכנה קיומית שכזו? פתאום קשה לסמוך על “הצבא החזק במזרח-התיכון” ועל המודיעין הישראלי האגדי; כולם בחרדה מה ילד יום, ונבהלים מקול עלה נידף. אויבינו לועגים לנו ובצדק על חולשתנו ופחדינו, על הקרע והשנאה בתוכנו, ועל חוסר האמונה בצדקת דרכנו. איך התדרדרנו לתהומות כאלו?

אך יש צורך לתקן את הבעיה מראשיתה, מההתחלה ומהבסיס של הכל.

דוד המלך אומר בתהילים “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך, להשבית אויב ומתנקם“. כוחו הפיזי של עם ישראל שואב מקול התורה הנשמע מפי ה”עוללים ויונקים” המשננים אחרי המורה “תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב”, “בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ”. זהו בסיס חיינו ועוצמתנו, בלעדי החינוך היהודי, אין שורש שיחזיק אותנו, והכל מתפורר לנגד עינינו.

כמובן שעלינו להתחזק באמונה ובביטחון בה’, להתפלל אליו ולהרבות באהבת-חינם וקירוב לבבות; אבל כדי לשנות את המצב, חובה עלינו לתקן את הבעיה שיצרה אותו. הגיע הזמן לשינוי דרסטי במערכת החינוך בארץ. המשך קיומו של עם ישראל והמשך קיומה של ארץ ישראל תלוי בנו עכשיו, בכל אחד ואחת מאיתנו, ובעיקר כמובן בעומדים בראש מערכת החינוך. עליהם לסובב את הספינה במאה-ושמונים מעלות, ועל כולנו לסייע ולדחוף ככל יכולתנו.

אנו עומדים לקראת חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, עליו המשיל בעל התניא את המשל המפורסם של “מלך בשדה”. זהו הזמן שבו מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, יוצא מארמון מלכותו ומגיע ל”שדה”, אל חיי היומיום והחולין שלנו,  ומקבל שם  את כל אחד ואחת בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, גם ובעיקר לאלו הנמצאים ב”לבושי השדה”, ‘בגדי העבודה’, שאינם כל-כך ‘נקיים’, גם ברוחניות.

כך שגם אם התרחקנו מאד, והרחקנו את בנינו וצאצאינו ממסורת אבותיהם, הרי שבימים אלו, ימי פתיחת שנת הלימודים, הקב”ה פונה אלינו, באהבה וברצון, ואומר “שובו בנים שובבים”. אנו יכולים ברגע אחד להחליט ש”בדרך הזאת שבה תעינו לא נלך עוד!”

נחזור להיות מי שהיינו תמיד מאז ומעולם. לא נתבייש ולא נעזוב את מה שמסרו לנו אבותינו: אמונה בבורא העולם ומנהיגו וקביעות עיתים בלימוד התורה שעל ידה מכירים ומרגישים את הקב”ה “נותן התורה” ולומדים איך לקיים את מצוות ה’. בזה נקיים את הנאמר בפסוק “ראה נתתי לפניך את החיים … ובחרת בחיים” (דברים ל’, ט”ו – י”ט).

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

…

הפוסט בדרך שבה תעינו, לא נלך עוד! • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

 לרגל יום ההילולא כ’ מנחם-אב

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

מחר (כ’ מנחם-אב), נציין את יום ההילולא של הגאון המקובל הרב לוי יצחק שניאורסון זכר צדיק לברכה, אביו של כ”ק הרבי מליובאוויטש שהסתלק בעיר אלמא-אטא שבקזחסטן ב-כ’ מנחם אב תש”ד (1944) .

הרב לוי יצחק היה גאון אדיר, בעל ידע רחב בתורת הנגלה ובתורת הקבלה. הוא כיהן ברמה במשך כ-30 שנה כרבה הראשי של העיר יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק) שבאוקראינה בה הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר. לצד גאונותו הגדולה, היה בעל לב רחום ונחוש גם יחד. רחום – לבני קהילתו, להם דאג בכל מאודו, לבו ונפשו והתמסר להם באהבה אין קץ. נחוש – מול השלטונות הקומוניסטיים שביקשו לרמוס את הרוח היהודית של יהודי העיר. רבי לוי יצחק עמד מולם בגבורה ובנחישות, והקומוניסטים התקפלו לפניו פעם אחר פעם.

השפעתו על חיי היהדות בכל רחבי ברית המועצות הייתה כה גדולה שהשלטון הקומוניסטי חיפש דרכים לפגוע בפעילותו ואכן הוא נאסר באשמת חתרנות נגד הממשלה ודינו נגזר לחמש שנות גלות בכפר נידח, צ’יאלי, בקזחסטאן הרחוקה.

יתושים, ביצות, אנשים נחותים, חולי רעב ובדידות – כל אלו אירחו לו לחברה במקום גלותו. רעייתו, הרבנית חנה ע”ה, הצטרפה אליו בשלב מסוים כדי לסייע לו בכל הנדרש. גם בהיותו בתנאים-תת-תנאים בגלות, מוחו הכביר לא נח לרגע, והוא הגה חידושי תורה אותם העלה על הכתב בשולי הספרים אותם הצליחו להגניב עבורו, בדיו פרימיטיבי שהכינה לו רעייתו מעשבים שמצאה.

גם בתום שנות גלותו כשהוא שבור ורצוץ בגופו עקב מחלתו הקשה אך שלם ברוחו הכבירה שהמשיכה לסחוף אחריה יהודים רבים שהתגוררו בעיר אלמא-אטא שבקזחסטן, אליה הגיע כתום גלותו. יהודים אלה, גולים בעצמם, מצאו בו עידוד ונוחם, פנס-מאיר בתקופה חשוכה זו שלאחר השואה.

במשך השנים ובהזדמנויות שונות סיפר הרבי מליובאוויטש בנו הבכור, על גדולתו, גדלותו ועוז-רוחו של אביו ובהתוועדויות לימד מדברי תורתו של אביו אותם כתב בגלות ושאת חלקם הצליחה רעייתו הרבנית להוציא אל מחוץ לגבולות רוסיה (חלק נוסף מכתבי הרב לוי יצחק זצ”ל הוברחו מרוסיה ע”י עו”ד ר’ משה ע”ה שוב בשיתוף משרד החוץ הישראלי). דברי תורה אלו ממלאים כיום שורה של כרכים בשם “לקוטי לוי יצחק”, “תורת לוי יצחק”, ועוד.

זהו יום סגולה לבקשת ברכה ולקבלת כוח בהוספה בלימוד התורה, תפילה וצדקה, שלושת הקווים שעליהם העולם עומד.

להלן, קטע מתוך ‘ליקוטי לוי יצחק’ הקשור לחודש מנחם – אב כהכנה לחודש אלול, ראש השנה ויום כיפור.

חודש מנחם-אב מזלו הוא “אריה”. ידוע, שראשי-התיבות של “אריה” מבשרים לנו על הימים החשובים הבאים לקראתנו: אלול, ראש השנה, יום הכפורים, הושענא רבה.

בעניין זה של “אריה” – מביא הזוהר (ח”א רל”ז, ב’) את הפסוק “כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו”. הזוהר מסביר שאריה הוא אמנם חזק ותקיף, אולם הלביא חזק יותר מהאריה (על עם ישראל נאמר שחזקים הם “כארי וכלביא”).

ובלשון הזוהר: “כאריה דאיהו תקיפא, וכלביא דאיהו תקיפא יתיר – כך ישראל תקיפין אינון”. מבאר רבי לוי יצחק בדרך הקבלה (‘לקוטי לוי יצחק לזוהר בראשית’, ע’ רל”ד), שהחוזק של הלביא לעומת האריה – הוא כמו היתרון שיש ביום הכפורים לעומת ראש השנה: ככל שראש השנה הוא יום קדוש ונעלה, הרי ביום הכפורים עולים למדרגה עליונה עוד יותר.

מה הקשר בין הימים הנוראים ל”אריה” ו”לביא”? – ובכן.., בנוסח התפלה של ראש השנה חוזרים ומדגישים כמה פעמים את המלה “ובכן“: “ובכן יתקדש שמך”, “ובכן תן פחדך”, “ובכן תן כבוד”. וכבר נאמר בספר הזוהר (ח”ב ע’ נ”ב, א’), כי בראש השנה מקפידים לומר שלוש פעמים “ובכן ובכן ובכן”.

הסיבה הקבלית לכך היא, משום ש”בכן” בגימטריא 72, מספר המסמל שם קדוש ונשגב של הקב”ה, המכונה “שם ע”ב”, ורוצים לעורר שם זה שיהיה לנו לזכות ולחסד [גם “חסד” בגימטריא 72].

זהו אפוא הקשר של ראש השנה עם ה”אריה” – כי כאשר נחשב את שלושת הפעמים שבהם מדגישים את המלה “בכן”, 72 כפול 3, נקבל 216, בגימטריא “אריה“.

אולם, “לביא” מרמז ליום הכפורים, שקדושתו יתירה אף מזו של ראש השנה: עבודתו המיוחדת של הכהן הגדול ביום הכיפורים וכניסתו לקודש הקודשים, כללה 32 – ל”ב ‘הזאות’ על הכפורת, ו-11 – י”א הזאות על מזבח הזהב, לב-יא, יחד “לביא“…

ומסיים רבי לוי יצחק זצ”ל, שלעם ישראל יש כוח מיוחד שביכולתו להתגבר על כל הקשיים והאויבים, כמו אריה ואף כמו לביא החזק יותר, כי במילה ‘ישראל’ יש אותיות ‘ארי’ מ’אריה’ ואותיות ‘לאי’ מ’לביא’.

צפו בקטע וידאו משיחתו הקדושה של הרבי מליובאוויטש ביום ההילולא של אביו –
‘כיצד ניתן להפוך לחיובי את מה שנראה כשלילי’. לצפיה >> לחץ כאן

…

הפוסט חידושי התורה המופלאים שנכתבו בין ביצות שורצות יתושים • רבי לוי יצחק שניאורסון זצ”ל – אביו של הרבי מליובאוויטש הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

חששות ופחדים או תחילתו של ‘פרק של זהב’

בספרי ההיסטוריה יש שם והגדרה לכל תקופה. יש זמן של מלחמה ושל רגיעה. “תקופת ההמתנה” ו”מלחמת ההתשה”. ימי שמחה של ניצחון גדול ומהדהד, וגם ימי עצב ושכול, לדאבוננו.

נדמה, שאת התקופה הזאת, יתקשו להגדיר בספרי ההיסטוריה. מין תקופה משונה ומוזרה, של עם שלם היושב בחרדה ובציפייה. ממה בדיוק? אף אחד לא ממש יודע. מומחים ופרשנים יושבים יומם ולילה בתחנות הרדיו ואולפני הטלוויזיה ומלהגים עד אין סוף, ועדיין אין מי שבאמת יודע.

האם ניתן לומר באיזה אזור בארץ בטוח יותר לשהות בימים אלו? את תושבי הצפון מפנים למרכז, אבל מומחי הטרור דווקא מעריכים שתגובת החיזבאללה ואיראן תופנה כלפי תל-אביב והמרכז.. האם הדרום בטוח יותר? – בעצם שם יש אזעקות כל יום לאחרונה. נברח לחופש באילת? שם החות’ים מאיימים.. אז אולי נארוז את המשפחה ונצא לחו”ל עד יעבור זעם? – כל הטיסות מתבטלות וגם זה כבר כמעט בלתי אפשרי… וכלשון המדרש “וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נלך ולהיכן נבוא?”

אנו נמצאים בימים הסמוכים לצום תשעה באב, אבל המצב המיוחד הזה הזכיר לי רעיון מופלא של הרבי דווקא בקשר לעשרה בטבת:

הרמב”ם כותב: ”יש ימים שכל ישראל מתענין בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב”. הרמב”ם מפרט את ארבעת הצומות ואומר לגבי צום עשרה בטבת: “..ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק”.

אמנם, צום עשרה בטבת נראה לעינינו פחות חמור בהלכותיו מתשעה באב, אך ידועה דעתו של ה’אבודרהם’, שאם היה חל צום עשרה בטבת בשבת – היה עלינו לצום בשבת ולא היה ניתן לדחותו כשאר הצומות; שכן, כשם שעל יום הכיפורים נאמר “בעצם היום הזה” ולא ניתן לדחותו גם אם חל בשבת, כך על עשרה בטבת נאמר בפסוק “בעצם היום הזה סמך מלך בבל” – ולכן גם הוא דינו כיום-הכיפורים, שאין הוא נדחה מפני השבת.

משמעות הדבר היא, שלצום עשרה בטבת יש חומרה יתירה על שאר הימים שנקבעו לזכר הגלות וחורבן בית-המקדש, והסיבה? ביום הזה הכל התחיל. כל המאורעות הקשים של הגלות והחורבן, כמו שבעה-עשר בתמוז ותשעה באב על כל התיאורים הקשים של רעב והרג וכאב, כולם היו תוצאה והמשך ממה שקרה בעשרה בטבת.

ודווקא אחרי ההבנה שיום זה הוא הקשה מכל, מאיר הרבי נקודה מהפכנית: כלל הוא בתורה ש”הקב”ה מקדים רפואה למכה”. לא יתכן שהקב”ה יביא על עמו רגע של קושי, מבלי שיעניק להם קודם את התרופה והפתרון לאותו קושי. אותו רגע של תחילת הגלות הנוראה, המצור הקשה של “סמך מלך בבל על ירושלים” שאין יוצא ואין בא, חייב להיות הרגע שבו ניתנה לנו התרופה והפתרון לאותה גלות עצמה.

סיבת הגלות והחורבן, כידוע לכולנו, וכפי שמרגישים כולנו כאן על בשרנו בשנה האחרונה, היא פירוד הלבבות, שנאת-חינם בין יהודים. ולכן, תחילתה של אותה גלות הייתה דווקא, במהלך שהוא עצמו מורה את הדרך ומתחיל את הפתרון והתרופה – מצור על ירושלים: כל אנשי ירושלים מאוחדים במקום אחד, ובמקום שהוא “ירושלים” עיר הקודש – “עיר שחוברה לה יחדיו” שמחברת את כל עם ישראל לחיבור אחד, וכפי שמסבירים חז”ל ש”ירושלים” היא הלשון “יראה – שלם”, השלימות ביראת ה’. “אין יוצא ואין בא” – אף אחד מתושבי ירושלים אינו יכול להיפרד מחברו, ואף אחד שאינו שייך אליהם לא יכול להיכנס לעיר, “וזר לא יקרב אליכם”. אחדות מלאה סביב קדושת עם ישראל ובית המקדש.

לכן לשון הכתוב, כפי שציטט אותה הרמב”ם, איננה “צר מלך בבל על ירושלים”, אלא “סמך מלך בבל”: “סמך” מלשון תמיכה, חיזוק וסעד; “סומך ה’ לכל הנופלים”. הקב”ה שלח את מלך בבל שיסמוך ויחזק את האחדות בעם ישראל, כדי שעל-ידי כך יתחזק עם ישראל ויוכל להתגבר על הגלות, לנצח את הפלגנות והפירוד.

בכך הקב”ה גם ‘הקדים תרופה למכה’ והעניק אותה לעם ישראל וגם הראה להם את הדרך כיצד ניתן למנוע מלכתחילה את המכה – אם רק תנצלו את ההזדמנות להתאחד באמת, הרי שמעז ייצא מתוק, ולא רק שלא יהיה חורבן, אלא שמכך עם ישראל ייצא מחוזק יותר ובמצב טוב ונעלה הרבה יותר. שכן, מצות אהבת ישראל, כמו שאמר הלל הזקן “זוהי כל התורה כולה”, וכל שאר המצוות הם רק “פירוש” ורקע לאהבת ואחדות ישראל.

נראה, שכדברים האלה ממש חווים אנו בימים אלו: פתאום כולנו, תושבי הצפון והדרום, תל-אביב וירושלים, יו”ש והנגב, הרצליה ובני ברק, באר שבע ונתניה, צפת וסביון – כולנו חיים באותה תחושה של בלבול וחוסר-אונים; “אין יוצא ואין בא”. אין לאן לברוח והיכן להתחבא. כבר זמן רב שלא חשנו בצורה מוחשית כל כך את הביטוי המדויק “כולנו באותה סירה”. לכל כיוון שמסתכלים רואים עוד אויב ועוד צר העומד עלינו לכלותינו. מדרום ומצפון וממזרח ואפילו ממערב. “ידידותינו” הגדולות מאומות-העולם גם הם מוכיחות ש”אין לנו על מי להישען”.

אלו ימים של הזדמנות עצומה! אלו ימים שאויבינו כביכול מאיימים עלינו מכל צד ופינה, אך באמת הם “סומכים” ומסייעים לנו, לראות מי אנחנו באמת, להפנים ולהכיר בכך שאנחנו עם אחד ממש, “קומה אחת שלימה”. כולנו, כל יהודי ויהודי ללא יוצא מן הכלל, כולנו מאוחדים סביב ארץ ישראל ותורת ישראל. שהרי יש דבר אחד משותף לכל האויבים בכל החזיתות שנגדנו, לא “כיבוש” ולא “סכסוך טריטוריאלי” – אלא אך ורק השנאה לעם ישראל מפני שהוא עם ישראל!

על כל אחד ואחת לנצל את הימים האלו, שבפנימיותם הם באמת ימי חסד ואור ולעשות כל שביכולתו להגביר את האחדות ואהבת ישראל. והימים האלו יירשמו כפרק של זהב בתולדות ההיסטוריה היהודית – הימים שבהם עם ישראל השכיל להתאחד באמת ולהרים את ראשו בגאווה יהודית. התוצאה תהיה “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”! וכאשר מתבטלת סיבת הגלות, “שנאת-חינם” – מתבטלת הגלות כולה, על כל קשייה ובעיותיה, ומתגלה הגאולה האמיתית והשלימה, בבנין בית-המקדש השלישי, בקרוב ממש.

…

הפוסט חששות ופחדים או תחילתו של ‘פרק של זהב’ • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

ימים של הזדמנות היסטורית

בספרי ההיסטוריה יש שם והגדרה לכל תקופה, בפרט פרקי ההיסטוריה הקרובים מהדורות האחרונים, המתועדת היטב. יש זמן של מלחמה, וזמן של רגיעה. “תקופת ההמתנה” ו”מלחמת ההתשה”. ימי שמחה של נצחון גדול ומהדהד, וגם ימי עצב ושכול, לדאבוננו.
נדמה, שאת התקופה הזאת, בפרט הימים האחרונים שאנו חווים, יתקשו להגדיר בספרי ההיסטוריה, ולפחות אנו עצמנו ודאי לא יודעים להסביר ולהגדיר. מין תקופה משונה ומוזרה, של עם שלם שיושב בחרדה, יש שיאמרו בציפיה, בחרדה ממה בדיוק? אף אחד לא ממש יודע. עשרות מומחים ופרשנים יושבים יומם ולילה בתחנות הרדיו ואולפני הטלויזיה ומלהגים עד אין סוף, ועדיין אין איתנו יודע עד מה.
מישהו למשל יכול לומר באיזה איזור בארץ בטוח יותר לשהות בימים אלו? את תושבי הצפון מפנים למרכז, אבל מומחי הטרור דוקא מעריכים שתגובת החיזבאללה ואיראן תופנה כלפי תל-אביב והמרכז.. האם הדרום בטוח יותר? – בעצם שם יש אזעקות כל יום לאחרונה. נברח לחופש באילת? שם החות’ים מאיימים.. אז אולי נהיה קצת פחות פטריוטיים, נארוז את המשפחה ונצא לחופשה בחו”ל עד יעבור זעם? – כל הטיסות מתבטלות וגם זה כבר כמעט בלתי אפשרי… וכלשון המדרש (ילקוט שמעוני ישעיה רמז תצט) “וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נלך ולהיכן נבוא?”
אנחנו נמצאים בימים הסמוכים לצום תשעה באב, אבל המצב המיוחד הזה הזכיר לי רעיון מופלא של הרבי דוקא בקשר לעשרה בטבת:
הרמב”ם כותב (הלכות תעניות פרק ה הלכה א) : ”יש ימים שכל ישראל מתענין בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב”. ומפרט הרמב”ם את ארבעת הצומות ואומר לגבי צום עשרה בטבת: “..ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק”.
אמנם, צום עשרה בטבת נראה לעינינו פחות חמור בהלכותיו מתשעה באב, אך ידועה דעתו של ה’אבודרהם’, מגדולי ה’ראשונים’, שהובאה בספרי ההלכה, שאם היה חל צום עשרה בטבת בשבת – היה עלינו לצום בשבת ולא היה ניתן לדחותו כשאר הצומות; שכן, כשם שעל יום הכיפורים נאמר “בעצם היום הזה” ולא ניתן לדחותו אם חל בשבת, כך על עשרה בטבת נאמר בפסוק “בעצם היום הזה סמך מלך בבל” – ולכן גם הוא דינו כיום-הכיפורים, שאין הוא נדחה מפני השבת.
משמעות הדבר היא, שלאמיתו של דבר צום עשרה בטבת יש בו חומרא יתירה על כל שאר הימים שנקבעו לזכר הגלות וחורבן בית-המקדש, והסיבה היא פשוטה – ביום זה התחיל הכל. כל המאורעות הקשים של הגלות והחורבן, כמו שבעה-עשר בתמוז ותשעה באב על כל התיאורים הקשים של רעב והרג וכאב, כולם היו תוצאה והמשך. ההתחלה של כל הדברים הנוראים היתה כאן, בעשרה בטבת.
ודוקא אחרי ההבנה שיום זה הוא הקשה מכל, מאיר הרבי נקודה מהפכנית: כלל הוא בתורתנו הקדושה “הקב”ה מקדים רפואה למכה”. לא יתכן שהקב”ה יביא על עמו רגע של קושי, מבלי שיעניק להם קודם את התרופה והפתרון לאותו קושי. אותו רגע של תחילת הגלות הנוראה, המצור הקשה

של “סמך מלך בבל על ירושלים” שאין יוצא ואין בא, חייב להיות הרגע שבו בעצם ניתנה לנו התרופה והפתרון לאותה גלות עצמה.
סיבת הגלות והחורבן, כידוע לכולנו, וכפי שמרגישים כולנו כאן על בשרנו בשנה האחרונה, היא פירוד הלבבות, שנאת-חינם בין יהודים. ולכן, תחילתה של אותה גלות היתה דוקא במהלך שהוא עצמו מורה את הדרך ומתחיל את הפתרון והתרופה – מצור על ירושלים: כל אנשי ירושלים מאוחדים במקום אחד, ובמקום שהוא “ירושלים” עיר הקודש – “עיר שחוברה לה יחדיו” שמחברת את כל עם ישראל לחיבור אחד, וכפי שמסבירים חז”ל ש”ירושלים” היא הלשון “יראה – שלם”, השלימות ביראת ה’. “אין יוצא ואין בא” – אף אחד מתושבי ירושלים אינו יכול להיפרד מחברו, ואף אחד שאינו שייך אליהם לא יכול להכנס לעיר, “וזר לא יקרב אליכם”. אחדות מלאה סביב קדושת עם ישראל ובית המקדש.
לכן לשון הכתוב, כפי שציטט אותה הרמב”ם, איננה “צר מלך בבל על ירושלים”, אלא “סמך מלך בבל”: “סמך” מלשון תמיכה, חיזוק וסעד; “סומך ה’ לכל הנופלים”. הקב”ה שלח את מלך בבל שיסמוך ויחזק את האחדות בעם ישראל, כדי שעל-ידי כך יתחזק עם ישראל ויוכל להתגבר על הגלות, לנצח את הפלגנות והפירוד.
בכך הקב”ה גם העניק את התרופה לעם ישראל וגם הראה להם את הדרך כיצד ניתן למנוע מלכתחילה את המכה – אם רק תנצלו את ההזדמנות להתאחד באמת, הרי שמעז ייצא מתוק, ולא רק שלא יהיה חורבן, אלא שמכך עם ישראל ייצא מחוזק יותר ובמצב טוב ונעלה הרבה יותר. שכן, מצות אהבת ישראל, כמו שאמר הלל הזקן “זוהי כל התורה כולה”, וכל שאר המצוות הם רק “פירוש” ורקע לאהבת ואחדות ישראל.
נראה, שכדברים האלה ממש חווים אנו בימים אלו: פתאום כולנו, תושבי הצפון והדרום, תל-אביב וירושלים, יו”ש והנגב, הרצליה ובני ברק, באר שבע ונתניה, צפת וסביון – כולנו חיים באותה תחושה של בלבול וחוסר-אונים; “אין יוצא ואין בא”. אין לאן לברוח והיכן להתחבא. כבר זמן רב שלא חשנו בצורה מוחשית כל כך את הביטוי המדויק “כולנו באותה סירה”. לכל כיוון שמסתכלים רואים עוד אויב ועוד צר העומד עלינו לכלותינו. מדרום ומצפון וממזרח ואפילו ממערב. “ידידותינו” הגדולות מאומות-העולם גם הם מוכיחות ש”אין לנו על מי להישען”.
אלו ימים של הזדמנות עצומה! אלו ימים שאויבינו כביכול מאיימים עלינו מכל צד ופינה, אך באמת הם “סומכים” ומסייעים לנו, לראות מי אנחנו באמת, להפנים ולהכיר בכך שאנחנו עם אחד ממש, “קומה אחת שלימה”. כולנו, כל יהודי ויהודי ללא יוצא מן הכלל, כולנו מאוחדים סביב ארץ ישראל ותורת ישראל. שהרי יש דבר אחד משותף לכל האויבים בכל החזיתות שנגדנו, לא “כיבוש” ולא “סכסוך טריטוריאלי” – אלא אך ורק השנאה לעם ישראל מפני שהוא עם ישראל!
על כל אחד ואחת מאיתנו לנצל את הימים האלו, שבפנימיותם הם באמת ימי חסד ואור, לעשות כל שביכולתו להגביר את האחדות ואהבת ישראל. והימים האלו יירשמו כפרק של זהב בתולדות ההיסטוריה היהודית – הימים שבהם עם ישראל השכיל סוף סוף להתאחד באמת, להרים את ראשו בגאוה יהודית, ומיד “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”!

…

הפוסט כולנו באותה סירה!! • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

בין המיצרים– ימי השיא של המסע הגדול

בעיצומם של ימי “בין המיצרים”, בהם אנו מחזקים את הציפיה והאמונה לגאולה ולבניין בית המקדש, קוראים אנו תמיד את הפרשה החותמת את ספר במדבר – פרשת מסעי, “אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים על צבאותם”. כאשר התורה מפרטת כל מסע ומסע מארבעים ושתים המסעות, “ויסעו … ויחנו”.

מעבר לתמיהתם של כמהממפרשי התורה (כמו ה’אלשיך’ והאור החיים הק’), מדוע נאמר “אלה מסעי” ולא “אלה חניות בני ישראל”, שהרי רוב מוחלט של זמן נדודי בני ישראל במדבר היו בני ישראל במצב של חניה, ולא במסע;

ישנה לכאורה תמיהה בולטת יותר בלשון הכתוב, עליה מתעכב אדמו”ר הזקן, בעל התניא והשולחן-ערוך: מדוע נאמר “אלה מסעי .. אשר יצאו מארץ מצרים?” הרי רק המסע הראשון היה יציאה ממצרים; מרגע שיצאו מרעמסס והגיעו לסוכות, כבר אינם בארץ מצרים, ושאר המסעות הינם מסעות מסוכות לאיתם, ממדבר סין לדפקה, וכיוצא בזה, ואינם מסעות שבהם “יצאו מארץ מצרים”?

בנושא זה ישנו ביאור עמוק ויסודי בתורת החסידות, שיש בו מסר עצום לכל אחד מאיתנו, בחיי היומיום תמיד, ובעיקר בימים אלו של בין המיצרים:

כאשר אדם מתבונן במסע חייו (שהרי כבר אמר הבעל-שם-טוב שלכל יהודי ישנם את אותם “ארבעים ושתים” מסעות בחייו להגיע ל”ארץ העליונה” – ליעוד שליחות חייו בקיום התורה והמצוות ועבודת ה’), לעיתים נוטה הוא לחשוב שישנה כאן “הליכה” ומסע, והתקדמות הדרגתית בעבודתו. שהרי למד יותר תורה, קיים עוד מצוות, אולי גם הוסיף בהידור במצוות והעמיק יותר בתורה;

אך תורת החסידות מבהירה שאין זה נכון: התקדמות שכזו, אף שכמובן כל מצוה וכל לימוד תורה הם ענין נעלה ועצום, אינה אלא עמידה ודריכה במקום; שהרי הוא ממשיך באותו הסדר והמקום שהיה עד עכשיו, כשם שאתמול הוסיף מצוה נוספת על שלשום, כך היום הוא מוסיף על אתמול. אין כאן שינוי ו”נסיעה” אמיתית.

לו הייתה התורה מדגישה את חניות עם ישראל במדבר, ואומרת “אלה חניות בני ישראל”, היה ניתן לחשוב שכך הוא סדר העבודה וההתקדמות – כשם שנסעו מסוכות לאיתם אתמול, כך נסעו היום מאיתם ל”פי החירות”, ומחר מפי החירות ל”מרה”. בכל יום ישנה עוד התקדמות ל”תחנה נוספת”, שהיא כמובן עוד עליה ועוד צעד קטן של התקרבות לעבר היעד.

אך האמת היא שלא זו עיקר הכוונה האלוקית במסע של כל יהודי בחייו. עיקר העבודה איננו ה”חניה” הבאה, וההתקדמות היחסית, העבודה היא ה”ויסעו מ..“:

חז”ל אמרו “בכל דור ודור (ואדמו”ר הזקן מדגיש שהכוונה ל”בכל יום ויום”) חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. היציאה מ”מצרים”, מ”מיצרים” והגבלות שיש לכל אחד בחייו, כמו הגבלות של הרגלים אישיים, הגבלות הסביבה, ואפילו לפעמים הגבלות הטבע – היא עיקר עבודת ה’ היומיומית של יהודי. “לנסוע”, לעזוב לגמרי, את המקום ואת ה”מצרים” שבו היה קודם, לשבור את ההגבלות ולהשתחרר מהם, כדי לפעול ולעבוד את ה’ באופן נעלה הרבה יותר.

לכן כל המסעות של עם ישראל במדבר נקראים “אשר יצאו מארץ מצרים”, התכלית אינה להגיע לכל אחת מהארבעים ושתים החניות בפני-עצמן, התכלית היא לצאת מה”מצרים” שבכל אחת מהחניות, לנסוע מהם לגמרי, להשתחרר לחלוטין מעוד ועוד הגבלות,רק כך אפשר להגיע בסוף לארץ-ישראל. כל חניה כזאת אינה אלא אתגר נוסף, שכאשר מתגברים עליו, הוא “מקפצה” שעל-ידה ניתן לעלות מעלה הרבה יותר, אלו אינן חניות אלא מסעות, “אלה מסעי“! “נסיעה” ועליה אמיתית שאינה בערך כלל למצב הקודם.

יתירה מכך אומרת תורת החסידות, בעומק יותר:

הרי חלק מאותן חניות היו, כפי שאומרים חז”ל “בתרעומת”, וכפי שמביא רש”י בפירושו, “כאן הוקרנו, כן חששת את ראשך”, חניות שבהן אירעו דברים בלתי-רצויים, או גרוע מכך – חניות שבהן נפלו עם ישראל בחטאים חמורים והכעיסו מאד את הקב”ה.

ואף-על-פי-כן, גם חניות אלו נקראים בלשון הכתוב “אלה מסעי” – אלו מסעות של עליה עצומה! משום שכל אותן ירידות ורגעים בלתי-רצויים ומכאיבים, אפילו אם נגרמו מחטאיהם של בני-ישראל עצמם, יש בהם כוונה עליונה, שעל-ידם תהיה העלייה גדולה יותר, ה”נסיעה” והבריחה מה”מיצרים” הנוכחיים תיעשה מתוך רצון עז ועוצמתי יותר, וממילא תביא לעליה גדולה הרבה יותר.

כפי שדרשו על כך חכמינו, “נורא עלילה על בני אדם”: לעיתים הקב”ה מסובב “עלילות” שכאלו, שמביאות את האדם למקום שהוא עלול ליפול ולחטוא, ויתכן אף שהוא נופל וחוטא בפועל, אך בסופו של דבר יש בכך כוונה פנימית עמוקה של הקב”ה עצמו, שעל-ידי כך יתעורר בתשובה גדולה הרבה יותר, ויצליח לעלות לרמה גבוהה הרבה יותר.

על כך אומר ישעיה הנביא (ישעיה י”ב, י”ב) “אודך ה’ כי אנפת בי”: המילה “אנפת” פירושה הייסורים והקשיים הכאובים שמביא לעיתים הקב”ה על האדם, בגשמיות ואף ברוחניות. אך בסופו של דבר יהודי מודה עליהם לקב”ה, כי הוא רואה איך שדווקא על-ידם בסופו של דבר הוא מגיע למקום נעלה הרבה יותר, בגשמיות וברוחניות. כלומר, הם אינם רק ‘אמצעי’ שעל-ידו מגיעים לעליה, אלא הירידה עצמה בפנימיותה היא היא העלייה, היא ה”מסע” של יציאה ממצרים.

זוהי גם הסיבה שפרשה זו של “אלה מסעי” נקראת תמיד בעיצומם של ימי בין המיצרים:

בימים אלו, בהם אנו נזכרים היטב בכל צער וקושי הגלות, הנמשכת כבר אלפיים שנה והופכת קשה ומעיקה וכואבת יותר ויותר, חייבים אנו לזכור ולהזכיר, שלא רק שאין זו התכלית חלילה, אלא גם אין זו “חניה” זמנית שבה אנו רק מחכים למסע הבא; הקושי והכאב הנוכחי הוא הוא המסע הגדול, שכאשר אנו מתגברים על מגבלותיו וקשייו, ועושים כל מאמץ להאיר את החושך שבו, הרי הוא מרים אותנו מעלה מעלה, אל הגאולה האמיתית והשלימה.

ימי בין המיצרים הם ההזדמנות הגדולה ושיאו של המסע, שבהם ניתן להפוך ברגע אחד את הכאב והקושי שבהם לעליה הגדולה ביותר. אלו הימים המסוגלים ביותר לבצע סוף-סוף את ה”מכה בפטיש”, לשבור את ה”מיצרים” של “בין המיצרים” ולהביא לימות המשיח בפועל ממש.

אחת הדרכים העיקריות לעשות זאת בימים אלו, יחד עם הגברת הציפייה, התפילה והפעולות לזירוז הגאולה, היא, כפי שלימד אותנו הרבי, על ידי לימוד הלכות בית המקדש. כפי שנאמר במדרש, שאמר הקב”ה ליחזקאל הנביא, שהמצווה “ועשו לי מקדש” איננה ‘בטלה’ חלילה עד ביאת המשיח, אלא חובה לקיים בפועל את מצוות בנין המקדש בימים אלו על-ידי לימוד הלכותיו, ובכך “אין בנין ביתי בטל”!

כאשר בימים אלו נלמד את הלכות בית המקדש, נעסוק בתורת הגאולה ובהגברת הציפיה לגאולה, יחד עם זיכוי עוד יהודי ועוד יהודי במצוות נוספות, שישתחרר אף הוא מ”מיצרים” והגבלות רוחניות וגשמיות – נזכה בקרוב ממש לראות את ה”אודך ה’ כי אנפת בי” האמיתי, שיתקיים בגאולה האמיתית והשלימה, אז נראה כולנו איך כל הקושי והכאב של ימים אלו, בפרט מה שעובר עם ישראל בשנה האחרונה, הכל מוליך ומביא ומעלה לעליה הגדולה והנפלאה – גאולה אמיתית ושלימה, שבה יהיה “אך טוב לישראל”, ו”הטובה תהא מושפעת הרבה … ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד”.

(מיוסד על שיחת קודש של כ”ק הרבי מליובאוויטש)

…

הפוסט בין המיצרים– ימי השיא של המסע הגדול • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

תמוז: חודש של גאולה

לכל חודש מחדשי השנה יש ענין ותוכן מיוחד האופייני לו. בדרך כלל מתבטא הדבר, כמובן, במהותו ופרטיו של אירוע, יום חג או תאריכים אחרים בעלי משמעות מיוחדת הקיימים בחודש המדובר.

ידוע שכל דבר שקורה בעולם הינו בהשגחה פרטית, על כן חייב להיות קשר בין תוכנם של כל האירועים שקורים בחודש מסויים גם אם בחיצוניות נראה שאין ביניהם קשר.

בחודש תמוז קיימים שני תאריכים בעלי משמעות:

א. “חג הגאולה” – י”ב וי”ג תמוז. יום גאולתו ממאסר של כ”ק אדמו”ר רבי יוסף יצחק נ”ע מליובאוויטש, (הרבי השישי בשושלת חב”ד), אשר נאסר ברוסיה הסובייטית בגלל עבודתו הקדושה להחזקת והפצת היהדות ברחבי מדינה זו.

ב. “צום הרביעי” – י”ז בתמוז. אחד מארבעת ימי הצום שנקבעו ביהדות לזכר חורבן בתי המקדש. צום זה מציין את היום בו הובקעה חומת ירושלים (3 שבועות לפני חורבן בית המקדש).

תוכנם של שני תאריכים אלה נראה מנוגד זה לזה: אחד מהם הוא תאריך של שמחה וגאולה והשני – של צום וזכר לפורענות. כיצד מבטאים שניהם תוכן זהה של אותו חודש?

לאמיתו של דבר, תכליתו ומטרתו של כל צום הוא שייהפך לששון ולשמחה. מטרת הצום היא להתבונן בגורמים שהביאו את הפורענות כדי לתקן אותם. לפי זה היה מקום לומר ש”חג הגאולה” נקבע בעיצומו של חודש תמוז, בחודש בו ישנו צום – כדי להזכיר לנו שעלינו לבטל את סיבת הגלות שהביאה לצום (“ומפני חטאינו גלינו מארצנו”) ולהגיע לגאולה. זו, אגב, גם הסיבה לכך שבחודש אב קיים חג חמשה עשר באב (ושבת “נחמו”), כתזכורת על הגאולה העתידה לבוא על לאחר אבלות תשעה באב, לכשתתוקן סיבת הגלות ותבוא הגאולה.

אולם, בענייננו אין הסבר זה מספיק, שכן:

א.      נחמה באה לאחר האבל והצער. לפי זה היה צריך התאריך הקשור בגאולה לבוא לאחר התאריך הקשור בפורענות (כפי שזה בחודש אב), ואילו בחודש תמוז תאריך חג הגאולה קודם לתאריך הצום!

ב.       כיוון שהעיקר הוא ענין הגאולה (שהוא תכלית ומטרת הצום) – כיצד זה לא התגלה במשך כל הדורות והשנים תאריך הגאולה של חודש תמוז? עד שנת תרפ”ז (=1927) לא היה ידוע ולא בא לידי ביטוי שום אירוע של גאולה בחודש זה!

(רק בשנה לאחר שחרורו, כתב רבי יוסף יצחק נ”ע במכתבו הידוע: “לא אותי בלבד גאל הקב”ה בי”ב תמוז, כי אם גם כל מחבבי תורתנו הק’, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה” שכתוצאה מכך, הפך יום זה לחג גאולה כללי).

הסבר הדברים: במשך כל הדורות נראה בגלוי רק הצד החיצוני של חודש תמוז, ענינו של הצום (כאשר פנימיות האהבה התבטאה רק בעניני “גבורות” ו”רוגז”). ברם, בזמן “עיקבתא דמשיחא”, כשאנו מתקרבים לימי הגאולה – הגיע הזמן של התנוצצות הגאולה העתידה, ומן השמים מטעימים אותנו מעין התגלות הפנימיות של הצום ושל חודש תמוז – באמצעות האירוע הגדול שהביא לקביעת חג הגאולה.

הדבר אף מתבטא בפרשת י”ב תמוז עצמו, כשתחילה היה הדבר נראה כפורענות, שהרי הרבי נאסר במאסר שלווה בסבל וייסורים ואף נידון להיפך החיים ר”ל, ואילו לאחר מכן באמצעות שחרורו של הרבי, נסללה הדרך להרחבת עבודתו הקדושה להרבצת תורה ויהדות, באופן נעלה יותר, ובכל קצווי תבל, בלשון חז”ל: “הזית הזה – כשכותשין אותו, הוא מוציא שמנו” כפי שאכן רואים המוחש שלאחר חג הגאולה, החלה הפצת המעיינות של תורה וחסידות בעין ערוך.

בצום לכשעצמו יש שני עניינים: א) מבחינה חיצונית הדבר נראה כפורענות ואירוע של צער. ב) בפנימיות הצום הוא יום של ששון ושמחה ומועד טוב, כפי שיתגלה לעתיד לבוא כאשר יהיה “ונגלה כבוד ה'”, כלומר, לא זו בלבד שהצום הוא סיבה ותזכורת להבאת הגאולה והשמחה, כי אם הוא עצמו (בפנימיותו) הוא יום טוב, משום שהפורענות שבגללה בא הצום, היא עצמה מהווה בפנימיותה גילוי וביטוי של אהבת הקב”ה לבני ישראל. על ידי פורענות זו “רחץ ה’ את צואת בנות ציון” – “כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו”. (זו, אגב, הסיבה שגם בעת החורבן גופו – “שפך הקב”ה חמתו על עצים ועל אבנים”. משום כך גם יהפוך צום תשעה באב, לעתיד לבוא, ליום של חג ומועד – גדול משאר החגים!).

ההוראה מכך היא שאין ליפול לייאוש, חלילה. מהתגברות החושך והקשיים המקיפים אותנו ומפריעים לענייני היהדות והתורה. אדרבה: עלינו לדעת כי לא זו בלבד שעל-ידי הייסורים תבוא אחר כך גאולה, אלא שכבר עתה מגלה לנו פנימיות התורה את פנימיות האהבה והחסד שבצער ובגלות.

ידיעה והכרה זו תעודד, תחזק, תעורר ותלהיב אותנו להתבונן בתוכן הפנימי של הגלות ושל הצער, שהוא – הגאולה והשמחה. עדי נזכה כולנו להגיע לימים בהם נזכה לראות באופן גלוי את קיום הייעוד ‘יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה בביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

(מיוסד על שיחת קודש של כ”ק הרבי מליובאוויטש)

…

הפוסט תמוז: חודש של גאולה • מאמר לשבת מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאמר לחג הגאולה – י”ב-י”ג תמוז

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

גם בדורות האחרונים המכונים בדברי חז”ל “עקבתא דמשיחא”, תקופה של “חושך, העלם והסתר” של ההתגלות האלוקית בעולם, מתרחשים ניסים המשפיעים על כלל ישראל ומזכירים את הניסים הגדולים בהיסטוריה היהודית, שבעקבותיהם נקבעו לנו בתורה וע”י חז”ל, חגים נצחיים של תודה לה’ ושמחה רוחנית.

אחד הניסים הללו קרה ב- י”ב תמוז תרפ”ז (1927), יום גאולתו ושחרורו של כ”ק אדמו”ר הריי”צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון מליובאוויטש נשמתו עדן – הנשיא השישי בשושלת חב”ד), ממאסרו בברית המועצות הקומוניסטית. על רקע ההתנהגות השלטונית באותו זמן בו הוא התרחש, הייתה זו הקרבה ומסירות נפש בלתי רגילה של מנהיג ישראל, המשליך נפשו מנגד באומץ מול השלטון הדורסני, להרביץ תורה ויהדות, מבלי להירתע מן הסכנה הברורה. כתוצאה מכך, הוא כצפוי נאסר ונידון למוות. למרבית הפלא מתרחש נס בלתי יאומן והוא זוכה לשחרור וגאולה. משמעותו ותוצאותיו של יום זה הינם כה גדולים ומשפיעים לאורך זמן ולדורות על כלל העם היהודי עד שהפך ונקבע לחג הגאולה.

עבודת הקודש של אדמו”ר הריי”צ, ההקרבה שקדמה למאסר והנס הבלתי צפוי, שבזכותו עד היום הזה לא כבתה גחלת היהדות בברית המועצות וכלל המדינות שהיו תחת השפעתה, מהווים דוגמא והדרכה לכל פעולות מסירות הנפש בדורנו.

פרשת המאסר ופרשת הגאולה, שתיהן, משמשות אבוקת אור שלאורן ילך דורנו ויתחזק בקיום היהדות ובשמירת התורה והמצוות, בכל תנאי ובכל מצב שהוא, תוך נכונות להקרבה ומסירות הנפש בשעת הצורך.

היה זה שנים ספורות לאחר ההשתלטות של הקומוניזם על ברית המועצות, בה היה מרוכז עיקר מניינו ובניינו של עם ישראל באותה שעה. “המחלקה היהודית – היבסקציה” שהוקמה לשם טיפול בחינוך העם, כלומר – בטשטוש וביטול אופיו המקורי של עם ישראל, נקטה בכל דרכי הדיכוי והתעמולה כדי להעביר את היהודים, ובמיוחד את הצעירים שבהם, על דתם. הייבסקים לא בחלו בשום אמצעי כדי לכפות על היהודים את האידיאולוגיה הכפרנית האנטי-דתית. לשם כך נעזרו בכל מכשירי הדיכוי של המשטר הסובייטי – מאסר, עינויים, גירוש ורצח ר”ל. הם הטילו פחד וטרור וכתוצאה מכך, רבים נשרו מן היהדות עד כדי כך שהייתה סיבה לחשש ולפחד מהמשך עצם קיום היהדות ברחבי ברית המועצות וגרורותיה.

עד שקם כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע והדליק את מדורת מסירות הנפש כשהדלק המזין אותה היא – האמונה וההתלהבות החסידית. הוא הצליח תוך הקרבה עצמית, שלו ושל חסידיו, להפוך את הקערה על פיה, וארגן רשת מסועפת של פעילות יהודית ובעיקר חינוך תורני, בכל רחבי בריה”מ, על אפם ועל חמתם וחרף רצונם האדיר של השליטים הכפרנים. היה זה מרד רחב ממדים, שהקיף מאות אלפי יהודים, כשכל השומע והצופה עומד ומשתאה על פלא גדול זה. היה זה אדמו”ר הריי”צ שהכריז בגאון ובתקיפות באזני המוני חסידיו ומעריציו, בפומבי ובידיעה כי אנשי השלטונות שומעים את דבריו כי אין להם להירתע מהשלטון ובכל הקשור לענייני נשמה ורוח עליהם ללכת בדרך היהדות, גם כשהיא כרוכה בסכנת נפשות. באזני נציגי השלטונות הכריז: “רק גופותינו נתונות בגלות אך לא נשמותינו. עלינו להכריז גלוי לעין כל, כי בכל הנוגע לדתנו, בתורה ומצוות ומנהגי ישראל, לא חלה עלינו שום מרות”.

לחוקרים בבית הכלא שאיימו עליו באקדח, באמרם כי “צעצוע” זה שינה את דעתם של הרבה אנשים, השיב באומץ: “צעצוע זה מסוגל להפחיד רק את מי שיש לו עולם אחד בלבד ויותר מא-ל אחד, אך יהודי, שיש לו א-ל אחד ושני עולמות, לא נבהל מזה…”.

השלטון חשב לדכא את המרד הרוחני על ידי כריתת הראש חלילה, לכן הוא נאסר תוך כדי עינויים פיזיים ונפשיים ונגזר עליו גזר דין מוות. אלא שאז התרחש הנס והפלא הגדול והוא שוחרר באופן גלוי ומופגן.

גאולתו של נשיא ישראל היא גאולה כללית ומשפיעה על העם כולו. הלקח וההוראה לדורות היא, כי גם בדורנו ישנם ניסים, וגם בדורנו ישנה מסירות נפש. פרשת המאסר והגאולה מלמדת כי באשר לקיום התורה והמצוות אין לנו להירתע משום הפרעה, בין הפרעה של דיכוי, וכל-שכן שאין לנו להיבהל מהפרעה של פיתוי ולהיטות לנוחיות חומרית. תמיד ובכל מצב עלינו לשמור על ייחודנו ולקיים את שליחותינו כגוי אחד בארץ להליכה בדרך התורה והמצוות.

וכך כותב כ”ק אדמו”ר הריי”צ, חתן חג הגאולה: “לא אותי בלבד גאל הקב”ה בי”ב תמוז כי אם גם כל מחבבי תורתו הק’ שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה, כי כל איש ישראל (מבלי התחשב עם מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצוות) לבו תמים עם ה’ ותורתו”.

חג זה המציין את מסירות הנפש ופעולותיו של נשיא ישראל למען כלל ישראל, מוסיף כוח ועוז בכל אחד ואחת מבני ישראל ללכת בדרך הישרה כאשר הורינו ולהמשיך בפעולותיו בהחזקת והפצת התורה והיהדות, בכל מקום ובכל זמן ועידן.

בתפילה לה’ יתברך שנזכה לראות ניסים גלויים גם בימינו אלה, בניצחון מוחלט של חיילי צה”ל על אויבינו ושחרור החטופים והחטופות. עדי נזכה לגאולה שלימה בביאת משיח צדקנו מיד ממש.

…

הפוסט חג של מסירות נפש • מאמר לחג הגאולה – י”ב-י”ג תמוז הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.