מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

התופעה המופלאה שנראתה לעיני כולנו בשבועות האחרונים, מפעימה ומרגשת כל לב יהודי. בזה אחר זה יוצאים החטופים, נערים יהודיים יקרים ואהובים, שחלקם לא גדלו במשפחות הנחשבות ל'דתיות', וברובם לא היו נראים כבעלי אורח חיים של תורה ומצוות; וכולם, ללא יוצא מן הכלל, מדברים רק על נושא אחד – זהותם היהודית, אמונתם בה', הרצון שלהם להיות קשורים ליהדות ולמצוות.

"פגשנו את הקדוש-ברוך-הוא במנהרות", הם אומרים בכנות ובלהט, "שם הרגשנו את הקשר לאלוקים, התפללנו אליו כל יום, חשנו איך הקדוש-ברוך-הוא מלווה אותנו ושומר עלינו, חלמנו על הרגע שנוכל לצאת ולהפגין את אמונתנו ויהדותנו ברבים".

תופעה זו, צריכה לימוד. אי אפשר לפטור אותה בתגובות הרגילות כמו "בשביל לשרוד במצבים כה קשים כל אדם צריך אמונה"; ראשית, כולנו מכירים לצערנו גם תופעות של אנשים שרגעי קושי ומצוקה הרחיקו אותם מן האמונה, ושנית, ניתן לשמוע היטב בקולם, שאין זו רק אמונה כדי לשרוד נפשית, זו אמונה מוצקה, של בטחון מוחלט ותחושה ממשית שה' איתנו, אמונה של הודיה, של קשר אמיתי ומעשי לה'.

בתחילת פרשת השבוע פונה הקב"ה לאברהם אבינו ואומר לו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", אחד הפירושים בתורת החסידות על המילים "לך – לך" הוא "לך – אל עצמך", לך אל תוכך ופנימיותך ותגלה מי אתה באמת.

אברהם אבינו היה גם קודם, לפני ציוויו זה של הקדוש-ברוך-הוא – אברהם אבינו… עשרות שנים באור-כשדים, ובחרן, ובכל מקום שבו היה, מסר אברהם אבינו את נפשו למען האמונה בה' וניתוץ האלילים; הוא אירח אלפי אנשים, האכיל והשקה אותם ולימדם לברך את ה'. אבל כל זה היה עדיין יכול להיראות כעוד אדם רגיל, שהבין מהי האמת, מהו הטוב האמיתי ומה חשוב בחיים, והחליט להקדיש את חייו לכך. כביכול אברהם ואמונתו הם שני דברים – יכול הוא להחליט להיות קשור לה', ויכול הוא גם חלילה להחליט להיפך.

ואז, באותו הרגע שבו החליט הקב"ה שכאן מתחיל סיפורו של העם היהודי, אומר הוא לאברהם – "לך – אל עצמך", הגיע הזמן שתגלה מהו באמת יהודי: יהודי, הוא ואמונתו, הוא ואלוקיו – אחד הם! הוא לא מחליט כביכול אם להיות קשור להקב"ה; הוא עצמו חלק א-לוה ממעל ממש!

מכאן מתחיל סיפורו האמיתי של אברהם אבינו, ומכאן מתחיל סיפורו האמיתי של עם ישראל. זהו סודה של מצות ברית המילה שניתנת לאברהם בהמשך הפרשה: לכאורה, כיצד ניתן לחייב במצוה תינוק בן שמונת ימים? אך בכך מבהיר הקב"ה לאברהם – מכאן ואילך, אין זה החלטה של היהודי אם להיות קשור לה', כשם שאין זו החלטה של התינוק לעשות ברית. הוא כבר קשור ומחובר ומאוחד עם ה' מרגע יצירתו!

מדוע נראה לנו לעיתים אחרת? מהי הסיבה שאנו מסתכלים על עצמנו או על יהודים אחרים, ונראה לנו חלילה שהקשר לה' נחלש או כמעט אבד לגמרי? מלמדת תורת החסידות, שאנחנו חיים ב"עולם" – לשון "העלם". מציאות העולם שסביבנו, הבלי העולם ותאוותיו, ה'אופנות' וההרגלים השונים, אתגרי הפרנסה והחיים, כל אלו מעלימים ומסתירים על האמת, עד שנראה לרגע שכביכול התנתקנו והתרחקנו חלילה.

אותם צעירים יהודיים יקרים ונפלאים, שנפלו למרבה הצער והכאב למקום הקשה והכואב של שבי המחבלים האכזריים; פתאום לא היו סביבם לא העולם ולא הבליו, לא אוכל ולא ביגוד, לא תקשורת ולא תרבות-פנאי, כביכול התקלפו ונעלמו כל שכבות קליפות החיים הסובבים אותנו תדיר, ואז.. מתגלית האמת. כאשר אדם מגיע למצב שבו הוא עומד מול המראה האמיתית, מול עצמו האמיתי, הוא מגלה מי הוא באמת – יהודי, חלק א-לוה ממעל ממש. הוא אינו רק "אדם, שמאמין", כל מציאותו והווייתו היא – אמונה.

הרבי מליובאוויטש מדגיש שוב ושוב שציווי ה"לך-לך" אינו ציווי שנאמר אז לאברהם אבינו, זוהי הקריאה הנצחית של הקב"ה לכל יהודי, בכל הדורות, ובכל רגע ורגע בחיינו: "לך לך"! לך וגלה מי אתה באמת! כל אדם יכול וחייב, מתוך חיים טובים ומאושרים, על-ידי לימוד בתורת החסידות, לגלות ולהכיר את מהותו האמיתית, יהודי שהוא מחובר בכל נפשו וחייו לה', ולגלות זאת באופן גלוי ומאיר לעין כל, "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה".

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט מה שלימדו אותנו החטופים המשוחררים • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

חודש תשרי נקרא בתורה "החודש השביעי", ואחד הפירושים לכך הוא "שביעי" – מלשון "שובע", חודש שמשביע את הנשמה ברגעים של התרוממות הנפש, תקיעת השופר בראש השנה, כל נדרי, נעילה, רגעי השמחה וההתעלות של חג הסוכות, והריקוד והחיבוק עם ספר התורה בשמחת תורה. אך מה הוא השיא ופסגת ההתעלות של החודש כולו?

הרבי מלמד אותנו שהחודש כולו, ובעיקר ימי זמן שמחתנו, ימי חג הסוכות ושמחת תורה, מסמלים בעיקר את החיבור והאחדות שבעם ישראל, החל מאחדות ארבעת המינים, דרך האחדות של "ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת", ועד לאחדות של הריקוד עם ספרי התורה, שבו משתווים ומתאחדים כל עם ישראל.

מתברר, שפסגת האחדות היא דוקא בימים אלו שאחרי שמחת-תורה – התקופה שבין שמיני עצרת לז' חשוון. ימים אלו מרוממים אותנו לדרגה חדשה של אחדות ואהבת ישראל, אהבת ישראל מעשית, של הקרבה וויתור עצום, עבור טובה ליהודי אחר.

כידוע, הסיבה לכך שבימים אלו אין אנו מבקשים בתפילתנו "ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה", (אף שודאי כבר הגיעה העת שהשדות זקוקים לגשם, ובכל יום שלא התחילה עדיין עונת הגשמים זהו הפסד ממוני לכל אחד מהחקלאים!) – היא כאמור במשנה "כדי שיגיע אחרון עולי רגלים שבישראל לנהר פרת".

כלומר: כל עם ישראל כבר מזמן הגיעו לבתיהם, והם מחכים וצריכים גשם בדחיפות עבור שדותיהם, רק יהודי אחד, "אחרון שבישראל", גר רחוק יותר מכולם, ועדיין לא הספיק להגיע לביתו, וסך-הכל, הרי גם הוא, כמאמר העולם "לא עשוי מסוכר".. ולכאורה אין זה אסון גדול אם יירד עליו קצת גשם בדרכו. אך עם ישראל כולו מכריז: עבור הנוחות של יהודי אחד, שלא יהיה לו קצת 'לא נעים', אנחנו מוותרים על ההפסד שיש לכולנו מכך שלא יורדים גשמים!

כך מתחילים שנה חדשה. כך מביאים לפועל את כל התוכן הנעלה של אחדות עם ישראל שבו עסקנו ועמו שמחנו בחודש החגים.

דבר זה מעניק לנו הבנה מעמיקה מה היא אהבת ישראל אמיתית, מה פירוש לעשות חסד עם הזולת. חסד איננו רק "לעשות טובה למישהו", או "לקיים מצות צדקה" על-פי כללי ההלכה. מי שעוסק בלימוד חסידות ובהנהגות החסידיות מבין שמדובר במשהו הרבה יותר פנימי ונעלה.

*

הרבי הריי"צ מספר באחד ממכתביו, מה שסיפר לו הרב החב"די של העיר יקטרינוסלב, החסיד הרב "בערע וואלף", ששמע מהחסיד הרב הצדיק המפורסם ר' הלל מפאריטש:

בתחילת נשיאותו של "האדמו"ר האמצעי" מליובאוויטש, רבי דובער, בנו של האדמו"ר הזקן בעל התניא, היתה זו תקופה של פריחה גדולה בתורת חסידות חב"ד. האדמו"ר האמצעי נהג לדרוש בחסידות במאמרים עמוקים לאורך שעות רבות. עשרות אברכים מוכשרים וגאונים מכל הסביבה התקבצו ובאו אז סביב האדמו"ר האמצעי, והיו עוסקים ומתייגעים בהבנת העומק הנפלא של תורת חסידות חב"ד.

בחג השבועות שנת ה'תקע"ד, אמר אדמו"ר האמצעי כמה מאמרי חסידות ארוכים, הן בשני ימי החג, והן בשבת פרשת נשא שאחרי החג, כאשר המאמרים עסקו בעומק גדול במידת ה"חסד" וה"חסד שבחסד", כאשר המאמרים מאירים באור חדש ענין זה. במאמרים אלו הוסבר היטב, ש"חסד שבחסד" זו דרגה שיהודי זוכה ומגיע לרגש פנימי אמיתי של להרגיש את הזולת ולדאוג לטובתו ורווחתו, כשם שהוא מרגיש ודואג לעצמו ממש. אין הוא מרגיש בעשיית החסד שהוא "עושה חסד עם הזולת", אלא חש ברגש פנימי עז שזהו צורך שלו עצמו.

אחרי החג חזרו החסידים כל אחד לעירו, ביניהם רבי הלל מפאריטש עצמו, שאז היה גר בעיר "חומץ", וכולם חזרו בעונג רב על אותם מאמרים נפלאים ששמעו בליובאוויטש, כשהם מאריכים להסביר בעונג רב לבני עיירתם את דברי הרבי. בכל מקום ש"הגיע דבר המלך" היתה התפעלות גדולה מהדברים, אנשי העיירות והכפרים התענגו על דברי החסידות, עסקו בהם בלהט וכמובן החלו להשתדל ליישם אותם בחייהם היומיומיים.

"בעירי חומץ", מספר ר' הלל, "היה זקן אחד בן תשעים, בשם ר' שלמה מיילך, שהבחין שהעיירה 'רועשת' מדברי החסידות החדשים שנשמעו בעיר, וניסה לברר על מה השמחה והמהומה. כאשר אמרו לו, שמדברים על הפירוש החסידי של "חסד", ו"חסד שבחסד", התפלא ואמר לסובבים אותו: אינני מבין את ההתפעלות, כבר בצעירותי שמעתי מ"ר' זכריה פרוש" (למדן מופלג ומתמיד שלא הכיר את תורת החסידות) מה הפירוש של "חסד" ו"חסד שבחסד":

"חסד" פירושו שכאשר נעלי-הבית נהיות ישנות, קרועות ובלויות, הרי במקום לזרוק אותן, נותנים אותם לעני. "חסד שבחסד" פירושו, שכאשר נותנים לעני את נעלי הבית הקרועות, נותנים לו יחד עם זה גם מסמר קטן כדי שיוכל לתקן אותן…"

סיים ר' הלל את הסיפור ואמר לתלמידיו – "מבינים אתם? זהו ההבדל בין לפני תורת החסידות לאחרי תורת החסידות. זהו ה'אין ערוך' בין אהבת ישראל בלי לימוד חסידות, ובין אהבת ישראל אחרי שלומדים חסידות ומבינים את משמעותה הפנימית והאמיתית!"

*

לא לחינם ישנם סיפורים רבים על אבות החסידות, ובראשם על הבעל-שם-טוב הקדוש, העוסקים בויתור והקרבה למען טובתו של יהודי אחר, לא רק ויתור על גשמיות אלא גם על רוחניות, ויתור מתוך שמחה עצומה. שכן עיקר ענינה של תורת החסידות היא לקבוע בעומק ליבו של יהודי את היוקר והרגש במחשבה ש"ביכולתי לעשות משהו למען טובתו ונוחותו של יהודי אחר", שעבור זה אני שמח ומתענג לוותר על טובתי שלי, הן בגשמיות והן ברוחניות.

וכפי הפתגם הידוע של הבעל-שם-טוב, שהביא הרבי בספרו "היום יום": "נשמה יורדת לעולם הזה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות".

במכתבו הידוע של הבעל-שם-טוב מספר הבעל-שם-טוב על "עליית נשמה" שהיתה לו בראש-השנה של שנת תק"ז, שבה הגיע עד ל"היכל המשיח", ושאל את המשיח "אימת קאתי מר", ענה לו המשיח "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".

נראה שאפשר לקבוע, שכיום כבר לימוד תורת החסידות ודרכי החסידות נפוצו והגיעו לכל חלקי עם ישראל בכל מקום ומקום. כולם רואים ומרגישים את ה"אור כי טוב" בלימוד החסידות ודרכיה, ואת המעלה שברגש ובעונג מעומק הלב בעשיית טובה ליהודי אחר, אהבת ישראל "כמוך" ממש. וודאי נזכה לראות בקרוב את קיום ההבטחה "קאתי מר" – ביאת משיח צדקנו, בטוב הנראה והנגלה, בחסד וברחמים.

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט "אחרי החגים" – הפסגה עוד לפנינו • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

על המעמד ההיסטורי נורא ההוד של מתן תורה בהר סיני נאמר בתורה "והר סיני עשן כולו". אמרו על כך חכמינו, שהמילה 'עשן' היא ראשי-תיבות ע'ולם ש'נה נ'פש, שלושת הרבדים מהן מורכבת הבריאה כולה – "עולם" זהו המקום, "שנה" היא הזמן, ו"נפש" זהו האדם, בחיר הנבראים.

יום הכיפורים הוא יום השיא של שלושת הרבדים:: עולם – המקום הקדוש ביותר הוא קודש הקודשים בבית המקדש, לשם נכנס הכהן הגדול – האדם המקודש ביותר (נפש), ביום הכי קדוש (שנה) להקטיר קטורת ולהתפלל עבור עם ישראל.

לאורך כל הדורות, אפילו במקומות הנידחים ביותר ובמצבים הנוראיים של גזירות, חורבן ושואה, שמר עם ישראל מכל משמר על קדושת יום הכיפורים. חינכו את הפעוטות כבר מגיל ינקות שיגיעו להשתתף ב"כל נדרי", ינשקו את ספרי התורה המוצאים מארון הקודש בדחילו ורחימו; שיספגו משהו מאוירת הקדושה וההתעלות של היום, עד שיגדלו ויילכו בעצמם לבד לבית-הכנסת.

בכל מקום בעולם, ולו הנידח ביותר, שהיתה בו קהילה יהודית קטנה, ידעו כולם שביום הכיפורים הכל סגור ושקט, הפעילות היחידה היא בבית הכנסת, שם מתכנסים כולם אנשים נשים וטף לרגעים של קדושה והתרוממות הנפש.

גם אומות העולם כיבדו תמיד את היום הקדוש ליהודים והיו נזהרים מלפגוע בכבודו. עד היום ישנם מקומות שמתוך כבוד לעם ישראל סוגרים הגויים את חנויותיהם לכבוד יום הכיפורים.

כל זה נכון לאלפי שנות היסטוריה של גאווה יהודית, אבל לדאבוננו, רק עד שנת 1948. משהוקם משרד החינוך של משרד ישראל ­– הכל השתנה. עשרות שנים של מאמץ בחינוך הממלכתי, מתחת לפני השטח, לשרש ולעקור כל זכר וקשר ליהדות מסורתית ואמיתית, חיה ומחייה, הצליחו למחוק גם את יום השיא של הרגש היהודי, את הנקודה היהודית הפנימית שמעולם לא הצליחו שונאי ישראל לנצח.

אין חולק על כך שבקרב רוב מוחלט מילדי ישראל והוריהם יום הכיפורים אינו אלא "חג האופניים". הימים שלפני היום הקדוש, שאצל עם ישראל לדורותיו היה מוקדש לבקשת מחילה, חשבון נפש, היטהרות והזדככות, מוקדש כיום לקניית אופניים ואביזריהם, הכנת מסלולים ועוד, כאשר גם המבוגרים וההורים שותפים מלאים בחגיגה הגדולה. בית כנסת? יום קדוש? הזדככות והתרוממות הנפש? אין על מה ועם מי לדבר.

לא, אין להאשים במצב את בני הנוער והילדים הישראלים, נשמות טהורות וזכות שבאופן אישי אני זוכה לראות עד כמה הם כמהים ליהדות ותורה.
זוהי תוצאה של חינוך שיטתי של עשרות שנים, של מאמץ מכוון והרסני להכניס את היהדות למוזיאון ואת המצוות למשבצת של תרבות עבר; של מורות שחוששות לדבר עם הילדים בכיתתן על החשיבות של ללכת לבית הכנסת ביום כיפור, כי "המערכת לא אוהבת את זה", ובמילים אחרות – "אני חוששת למשרתי".

מדינת ישראל משקיעה הון עתק להביא בני נוער מחו"ל לבקר בארץ, "לחבר אותם לעם היהודי"; בעוד את בני הנוער שלה היא מחנכת בעצמה להתנתקות מכל רגש ושייכות יהודית.

ברוך ה', ישנה גם תופעה הפוכה, של "והשיב לב אבות על בנים", של התעוררות פלאית של בני הנוער למלא את בתי הכנסיות ושיעורי התורה;

ועדיין, כשאני רואה את אלפי הילדים היקרים, "תינוקות של בית רבן", שהקב"ה יושב ומצפה להבל פיהם הטהור, הקורא "שמע ישראל" כדי להכריע את העולם לכף זכות, מדוושים עם הוריהם לאורך כל היום הקדוש ברחובות העיר; אני כותב בכאב מדם ליבי " החינוך הישראלי ניצח! הצליחו לעשות את הלא-יאומן, לעקור ממיליוני יהודים את היום היהודי הקדוש ביותר!" ואז אני נזכר תמיד במה שהיו שאמרו אחרי מלחמת יום-הכיפורים "עוד נצחון כזה – ואבדנו.."

אכן, ישנו כיום שינוי מגמה במשרד החינוך, אך מסופקני מאד אם זהו השינוי אליו ייחלנו. כדי לעשות שינוי אמיתי, של מאה-ושמונים מעלות, צריך קודם להבין את עומק ומהות הבעיה. אך בכל מקרה – המבחן האמיתי הוא מבחן התוצאה – איך ייראו רחובות ישראל ביום הקדוש.

תאמרו – "זה תהליך ארוך", "זה לא פשוט", "עושים כמיטב היכולת אך לא הכל אפשרי". ואני אומר על-פי דברי חז"ל – "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן … יגעתי ומצאתי – תאמן" (מגילה ו, ב).

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט עוד ניצחון כזה, ו… • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

מבין המצוות הרבות שבהן זיכנו הקב"ה לקיים בחודש תשרי, "החודש השביעי" – המצווה
העיקרית של יום האחד בתשרי שהוא ראש השנה – היא מצוות תקיעת שופר, כביטוי חז"ל:
"מצות היום – בשופר".

דברים רבים נתפרשו בתורת החסידות לגבי ענינה ומהותה של מצוה זו. נקודה מיוחדת
בביאורי החסידות היא העובדה שקול השופר הוא "קול פשוט", ללא גיוון וצעצוע
מוסיקלי, קול אחיד, קול "ראשוני" מבלי שהוא מעוטר בשינויי קצב וצליל. קול זה –
ובמיוחד כיוון שנובע מקרן איל, קרן בהמה (המסמלת גם היא את הפשטות, "אדם ובהמה
תושיע ה'") – מבטא, "צעקה פנימית מעומק תוך נקודת פנימיות הלב". באמצעות השופר
צועק היהודי אל אביו המלך זעקה עמוקה ואמיתית על כך שעד עתה התרחק ממנו על ידי
חטאים – המבדילים ומפרידים בין היהודי לאלוקיו. עתה, בימי התשובה, שב הבן אל
אביו ומביע בשופר את כל רגשותיו כלפי הקב"ה: "אבא, אבא הצילני!"

הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, המשיל על כך משל:
למלך אחד היה בן יחיד, משכיל ומלומד, שהיה חביב עליו כבבת עינו. עלה בדעת המלך
לשלוח את בנו למרחקים כדי שילמד את דרכי בני האדם, העמים והמדינות, ויחכם עוד,
בדרגה יתרה ממידת חכמתו שאליה הגיע בבית המלך. העניק המלך לבנו הון רב, צירף
אליו שרים ומשרתים ושלחו לדרכו למדינות ואיי הים.
בן המלך בזבז כסף רב כדי לשמור גם במרחק, על אותה רמה של תפנוקים ומותרות שהיה
רגיל בה בהיותו בארמון המלך, ואף הוסיף תאווה על תאוותו והלך בשרירות לבו, עד
שברבות הימים בזבז את כל הונו שקיבל מאביו המלך. עד שנאלץ למכור את כל אשר לו.
בינתיים התרחק מאד ממקום מגורי אביו המלך, והגיע למקום שלשם לא הגיע שמו של
המלך, ולא הועילה לו העובדה שהוא בן המלך כדי להשיג עזרה וסיוע.

בצר לו, כאשר ראה שכלו לו כל האמצעים להחיות נפשו החליט לחזור למדינת אביו. אלא
שמחמת משך הזמן הארוך שכח גם את לשון מדינתו, ובבואו לאחר מסע ארוך ומטלטל
למדינתו, לא הצליח להידבר עם אנשי המדינה. כשרמז להם שהוא בן מלכם – צחקו ממנו,
שכן לא יתכן שבן מלכם האדיר יתהלך בבגדים קרועים ובלויים, והכו אותו על קדקודו
וגרמו לו פצעים וחבורות.

בינתיים הוא התקרב לחצר המלך, וגם שם צחקו ממנו, עד שהתחיל לצעוק בקול גדול,
כדי שיכיר המלך את קולו, כשהכיר המלך קולו אמר: "הלא זה קול בני הצועק מתוך
דוחקו", ובאהבה רבה חיבקו ונישקו והכניסו הביתה.

הנמשל: בני ישראל נקראו, כידוע, בנים להקב"ה. הנשמה נשלחה ממרום שבתה תחת כיסא
הכבוד לרדת לתוך הגוף כדי להחכים ולהוסיף לקח, כלומר – לצבור מצוות ומעשים
טובים, שעל ידי כך תתעלה הנשמה לדרגה נעלית יותר מאשר לפני כן. ברם, קורה שאהבת
הגוף והתאוות מרחיקות את האדם ממקור חוצבו ומשכיחות ממנו את , ומביאות אותו
למקום ומצב שם לא ידוע אף שמו של הקב"ה.

באמצעות תקיעת השופר בראש-השנה באה הצעקה בקול פשוט, צעקה של חרטה על העבר
ורצון עצום להתקרב אל הקב"ה ולשמוע בקול האב הגדול. על ידי כך מראה
מלך-מלכי-המלכים הקב"ה את חיבתו לבנו יחידו וסולח לו על העבר.

רבותינו, נשיאי חב"ד, כשלימדו את משל הבעש"ט, הדגישו שהכוונה בתקיעת השופר היא
לא בתוכן הצעקה אלא בעצם הצעקה, הנובעת מעומק פנימיות הנפש.

התכלית והמטרה של הצעקה היא, כמובן, שההתעוררות של תקיעת השופר יהיה לה המשך
וקיום בשמירת התורה והמצוות כראוי במשך כל השנה כולה.

ויהי רצון שבזכות ה'צעקה' מעומק הלב, נזכה שמכאן ולהבא יהיה אך טוב לישראל,
בטוב הנראה והנגלה, בחזרת כל החטופים לביתם בניסים ונפלאות, ושחיילי צה"ל יזכו
להצלחה ניסית למעלה מדרך הטבע ולניצחון בכל החזיתות, ושכל בני ישראל, בארץ
ישראל ובכל מקום שהם יזכו לכתיבה וחתימה טובה ולשנה טובה ומתוקה מתוך שלום
ושלווה, ולגאולה אמיתית ושלימה ע"י משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש..

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט הצעקה הפנימית שמביאה אור גדול • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

בין המצוות הרבות בפרשת 'כי תצא', ישנה מצוה ייחודית ו'פרקטית': "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו".

לכאורה מצוה פשוטה ומובנת, אך עדיין, במחשבה מעמיקה יותר הציווי כולו אומר דרשני:

ראשית, כלל מוכר וידוע הוא ביהדות, שבכל מצב ובכל סיטואציה יש להקפיד מאד על זהירות מכל סכנה שהיא, כפי שבין השאר נלמד מהפסוק "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", שיש לשמור תמיד על זהירות ובטיחות; מדוע אפוא זקוקים אנו למצוה מיוחדת על בניית מעקה לבית? האם אין הדבר נכלל בזהירות הכללית מכל דבר העלול חלילה לסכן חיים?

מעבר לכך, ברור שהחובה במעקה בכל מקום שישנה סכנת נפילה מגובה, לא רק בגג בית, וודאי שגם בבית "ישן" חובה לבנות מעקה, מהי אם-כן הדגשת התורה "כי תבנה בית חדש" דוקא? גם הדין שיש לברך על עשיית המעקה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לעשות מעקה" – תמוה לכאורה, שכן ישנו כלל הלכתי שאין מברכים על מניעת סכנה.

בשאלות אלו עסקו מפרשי התורה וספרי ההלכה והעלו תשובות שונות, אך תורת החסידות מסבירה באופן מנפלא את משמעותה ותוכנה הפנימית של מצות מעקה, כך שהפסוק כולו מאיר באור מיוחד ומובן היטב:

בניית בית חדש מסמל עליה ברמת החיים, ומעבר לתקופה חדשה ומרוממת יותר. כל עליה כזאת היא גם תקופה חדשה בעבודת ה' התמידית של האדם, שכן מעתה עומד לפניו אתגר חדש שלא היה קודם – מקום בעולם שבאחריותו הבלעדית להכניס בו קדושה ולהפכו למקום שתשרה בו השכינה.

בכל שלב ועליה נוספת בחייו הגשמיים והרוחניים של אדם, נישואין, הולדת ילדים, עבודה חדשה, מעמד ציבורי חדש, וכך הלאה – האתגרים העומדים מולו עתה הם חשובים יותר, ולכן מורכבים יותר. הוא נמצא בדרגה גבוהה יותר בעבודת ה', והאחריות הנדרשת ממנו בשליחותו בעולם גדולה יותר. אך כפי שכולנו יודעים, ממקום גבוה יותר, החשש ליפול גדול יותר…

מלמדת אותנו התורה כיצד להתגבר על אתגרים וחששות אלו, ואף להמשיך להיבנות ולצמוח מהם:

"ועשית מעקה לגגך" – כשם שעל המעקה להיות גבוה יותר אף מן הגג, כך בכל מעבר לשלב חדש וגבוה יותר, עליך לקבוע לעצמך הידור-מצוה נוסף או החלטה טובה מיוחדת, מעבר אף לחובותיך הרגילים. כך מוודאים שאנו בדרך הנכונה בעליה המתמדת בכל שלב ללא חשש.

ומניין הכוח גם להתחיל באתגר החדש ועוד להוסיף על כך הנהגה שהיא "לפנים משורת הדין"?

לשם כך תיקנו ברכה מיוחדת בעשיית מעקה. "ברכה" בלשון המשנה היא "הברכה", מלשון המשכה – 'המשכת' והבאת כוחות חדשים ומיוחדים מבורא העולם לעבודה מיוחדת זו, על-ידי תפילות מיוחדות וחיזוק בטחון מלא בקב"ה, שבוודאי יעניק לנו את הכוחות להצליח בעבודה החדשה ובאתגרים הגדולים יותר, בהצלחה גדולה אף יותר מאשר במצב הקודם.

בעמדנו בפתחה של שנה חדשה, שבה כל יהודי שואף להתחיל בדרך חדשה ולהיות קרוב יותר לה', ומבקש הצלחה ועליה גם בעניניו הגשמיים, על כל אחד ואחת מאיתנו לבנות "מעקה" לקבל על עצמנו "הידור מצוה" חדש, שיסייע לנו להכנס ברגל ימין ובהצלחה לשנה החדשה ולאתגרים החדשים. ובמהרה יבנה גם הקב"ה עצמו את ה"בית חדש" – בית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט זהירות, בית חדש לפניך!… • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

בחודש אלול אליו אנו נכנסים בימים אלו, מופיעה בעולם התגלות אלוקית מיוחדת במינה, יתרה על התגלויות אחרות של הקב"ה, את ההתגלות הזאת יכול כל אדם לקלוט בתודעתו ולהסיק את המסקנות הרוחניות המתאימות והנדרשות.

ההתגלות בחודש אלול, שונה בין השאר משאר סוגי ההתגלויות בכך שבכל התגלות אלוקית אחרת; כגון: ההתגלות בשבת קודש ובחגי ישראל בהם שרוי האדם באווירה נעלית ומרוממת, הבאה לידי ביטוי באיסור מלאכה וכד' ומותאמת יחסית לעובדה שהוא זוכה להתגלות אלוקית. מה-שאין-כן בימי חודש אלול, אשר רובם של הימים שבו הינם ימי חול, ימי עבודה ומעשה. כך, שאין האדם נמצא לכאורה, באווירה המתאימה לקבלת התגלות אלוקית, ולמרות זאת ישנה כאן התגלות גדולה ומיוחדת במינה.

במאמר על הפסוק אני לדודי ודודי לי (ר"ת אלול), מביא אדמו"ר הזקן, בעל ה"תניא", מייסד חסידות חב"ד את המשל הבא:

משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה, ואז רשאים כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם… כך העניין, על דרך משל, בחודש אלול, יוצאים לקבל אור פניו, יתברך, בשדה.

פרטי המשל והנמשל מלמדים, לכאורה, כי היתרון והחשיבות שבחודש אלול הינו בכך, שגם כאשר יהודי נמצא "בשדה", במצבו כפי שהוא בימי החול בו הוא עוסק בענייני חולין "עבודת שדה", גם אז מקבלו המלך במהלך חודש זה, בסבר פנים יפות, מאחר שהמלך בכבודו ובעצמו מגיע אז אל השדה, כפי שהדבר מתבטא בהתגלות האלוקית המיוחדת בחודש זה.

ברם, כשנעיין ונתבונן בלשונו של אדמו"ר הזקן נשים לב כי מדובר כאן ב"אנשי העיר", כלומר – אנשים קרובים להיכל המלך, ולאו דווקא "אנשי שדה". נשאלת, אפוא, השאלה: כיצד יתכן לומר שהמלך נמצא בשדה וממתין שם לאנשי העיר שיצאו מן העיר לקבל את פניו בשדה – כלומר, לפי הנמשל, הקב"ה ממתין, כביכול, שבעלי דרגה נעלית ירדו לדרגה נמוכה יותר – כדי לקבל את אור פניו?

אך הכוונה היא שבעצם כל יהודי הוא, בדרך כלל, במעמד של "אנשי העיר", כלומר – בעל דרגה רוחנית גבוהה. הנשמה שבו היא חלק אלוקה ממעל, ובכל בוקר כאשר יהודי מתעורר משנתו הוא אומר: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". נשמתו קשורה עם הקב"ה, והדבר מתבטא בתפילה, בלימוד תורה ונתינת צדקה בראשית היום. כך זכאי היהודי להימנות על "אנשי העיר" הקרובים למלכות.

אך היהודי יוצא בכל יום לעבודת ה"בירור" והזיכוך של עניני העולם הזה, וזאת על-ידי עיסוקו בענייני חולין לשם שמים. נשמתו של האדם ירדה אל העולם הזה והתלבשה בגוף גשמי שמתעסק בעניינים גשמיים, כל זה, במטרה ותכלית שהאדם יביא לגילוי האור האלוקי בעולם הזה, להשראת שכינת הקב"ה בעולם התחתון.

נמצא לפי זה שאכן ניתן למצוא את הקב"ה ביתר קלות… דווקא ב"שדה", שכן זו התכלית והכוונה של בריאת העולם ובריאת האדם. גם "אנשי העיר" צריכים לרדת ל"שדה" ושם לחפש ולמצוא את הקב"ה, על-ידי קידוש החיים והעולם, ולזכות להתגלות אור פניו בסבר פנים יפות.

המעשה הוא העיקר:

מראש חודש אלול ואילך יש להוסיף בכל הפעולות של הפצת היהדות, והבאת האור האלוקי לכל הדרגות, כלומר – מלבד העיסוק בחינוך העצמי, על כל יהודי לעסוק גם בחינוך הזולת, מבוגרים וילדים, ובאופן של אהבת ישראל, שהוא קשור ומחובר עם אהבת ה'. יש לפעול במיוחד במבצעי הזיכוי המפורסמים של ההמונים, כגון מבצע תפילין ומבצע מזוזה ולזכות יהודים רבים ככל האפשר בקיום המצוות.

תשומת לב מיוחדת יש להקדיש לחינוך הילדים והנוער. על כל הורה לדאוג ולהתאמץ בכל כוחו שילדיו יקבלו חינוך מירבי לתורה ויהדות, לטובתם ולטובת עתידם למשך כל ימי חייהם. ידוע שטבעם של הורים לעשות כל מאמץ לספק לילדיהם את הטוב והמעולה ביותר בכל השטחים. כל-שכן וקל-וחומר שבעניין החינוך, הנוגע לכל עתידו של הילד, הרי גם אם ההורים אינם עדיין בשיא של שלימות רוחנית – עליהם לדאוג שילדיהם יקבלו את המקסימום מבחינה רוחנית.

כשמדברים על חינוך וזיכוי הזולת יש להצביע על נקודה חשובה ורבת משקל בתחום זה. בימים אלה משמיעים רבנים ואישי ציבור את נאומיהם ודרשותיהם לצבור הרחב, ומעוררים אותו לתשובה ומעשים טובים. במיוחד עושים כן, כמנהג ישראל, בימים הנוראים ובימי הסליחות. בנידון זה מתבקשות תשומת לב וזהירות רבה מצד הרבנים והמנהיגים שיישמרו מלהיסחף ללשון בוטה הכוללת נזיפות, זלזולים, גינויים וכיוצא באלה. "דברי חכמים – בנחת נשמעים", הם נשמעים ומתקבלים רק כאשר הם נאמרים בנחת ובנועם ובצורה חיובית המבטאת אהבת ישראל ולימוד זכות על כל יהודי שהוא בנו של הקב"ה. בתנ"ך מסופר כי ישעיה הנביא התבטא בביטוי של זלזול על ישראל – למרות שהיה אז הכרח וצורך בדבר – ונענש על כך, זאת כדי ללמדנו על חובתנו לנקוט לשון טהורה וחיובית.

כך נהגו גדולי ישראל בדורות קודמים – להוכיח בדרכי נועם בכבוד ובאהבה, וכך על כל אחד מאתנו לנהוג, מתוך תחושת אהבה והכרה בזכותו וערכו של כל יהודי ויהודי.

אנו נמצאים בחודש הרחמים שבו הקב"ה "מקבל כל אדם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם" – אף עלינו לנהוג בצורה זו.

כאשר ננהג כפי הראוי, באהבת ישראל ובאהבת הקב"ה ותורתו, נזכה מיד ממש לביאת המשיח שאז – כפי שמתאר הרמב"ם – "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד… וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", במהרה בימינו!

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט אלול – המלך בשדה! הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

הצפיפות בנמל התעופה בן-גוריון, היא כנראה התופעה הבולטת ביותר של חודשי הקיץ המיוזעים בשנה זו, שעדיין בעיצומם. רבבות ישראלים גודשים את הטרמינל בלוד 24 שעות ביממה, ומחפשים כל יעד שהוא ובלבד שיהיה מחוץ לגבולות המדינה. היהודי הנודד מוכן לסבול ולהיאבק, ובלבד שיוכל להמשיך לנדוד… גל הנסיעות לנופש שהתחיל עוד הרבה לפני חופשת הקיץ, לא מראה גם עתה כל סימנים של האטה, וחופשת החגים עוד לפנינו…

מה עומד מאחורי הדחף הבלתי-נשלט לנסיעה לחו"ל שוב ושוב? מניין האובססיביות לרכוש תמיד עוד חבילת נופש ועוד טיול, כשעדיין לא הספקנו לנוח מתלאות החופשה הקודמת?

נראה שאם נהיה כנים עם עצמנו, התשובה היא ברורה: כולנו רוצים פשוט לברוח. לברוח מהיומיום המעיק; מהמלחמות והחששות; לברוח ממזג האויר המהביל, מהמריבות, הפילוג והשנאה; לברוח מהחובות והאתגרים העומדים תמיד לפתחנו; לברוח מהטעויות שעשינו ומתוצאות הטעויות, הממשיכות לרדוף אותנו.

כולנו יודעים שהנסיעה לא תפתור דבר, אבל לפחות תיתן לנו כמה רגעים של אשליה, כאילו כל הבעיות לא קיימות. אולי אם נתרחק מהן קצת יותר, הן יציקו לנו קצת פחות.

"לברוח זה לא פתרון", יאמר לנו כל 'קאוצ'ר' מתחיל וכל פסיכולוג מנוסה, "צריך לעמוד באומץ מול האתגרים והטעויות של עצמנו, ולהתמודד מולם". זה כמובן נכון, אבל לא באופן גורף. מסתבר שאפילו תורת ישראל מכירה בצורך לברוח, להתרחק, ולהכניס את עצמנו למשבצת אחרת.

התורה מפרטת פעמים רבות את דיני "עיר מקלט": ההורג נפש בשגגה, נמצא בסיכון ממשי לחייו כתוצאה מכך שגואל הדם ירדוף אחריו. הפתרון שהתורה נותנת לו היא לצאת לגלות ל"עיר מקלט", עיר סגורה המגינה עליו. ההלכה קובעת כי הדרך לעיר המקלט חייבת להיות נוחה, סלולה, רחבה ונגישה ככל האפשר, כך שלעולם לא יהיו בה "פקקי תנועה" או צפיפות המעכבת את הנמלט בדרכו. יתרה מכך, בכל צומת דרכים בארץ חייבים להיות שלטי-ענק ותמרורים מאירי עיניים ה'זועקים' "מקלט! מקלט!" כך שכל מי שצריך מקלט, יידע בקלותלמצוא את דרכו לשם.

במשמעותה הפנימית של הלכה זו, מדברת בעצם התורה אל כל אחד מאיתנו. התחושה של צורך עז לברוח ולהימלט מה"כאן ועכשיו" המעיק, היא טבעית ונכונה. קשיי החיים ולחצי היומיום, השגיאות והטעויות שבדרך, מכבידים ומאיימים עלינו. אכן, חובה לברוח, ואף להקל ולהנגיש את הדרך לכל בורח ולהכריז להיכן לברוח; אולם תמרורי התנועה של התורה אינם מובילים לנתב"ג…

לשון הפסוק העוסק בערי מקלט היא "ואשר לא צדה והאלוקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", בספרי הקבלה נאמר על כך, שהמילים "אינה לידו ושמתי לך", הם ראשי תיבות "אלול". משמעות הדבר היא שחודש אלול הוא ה"עיר מקלט" המיוחלת, הוא הפתרון היעיל והאמיתי, שיעניק לנו את תחושת השחרור והרווחה.

לאחר שנה שלימה של אתגרים וקשיים, הצלחות וכישלונות, אומר לנו בורא העולם: בואו, צאו מהסביבה הרגילה והשגרתית, והיכנסו לחודש אלול, לעיר המקלט. החליפו סביבה ואוירה. בכך אתם מובטחים שכישלונות העבר ובעיותיו לא ירדפו אחריכם ולא יוכלו להציק לכם יותר. רק תעשו צעד אחד, והיכנסו לעיר המקלט שהכנתי לכם, לחודש הרחמים והסליחות.

איך עושים זאת? לא מסובך מידי. אין צורך לארוז מזוודות או לחדש דרכון, גם לא להידחף בצפיפות שעות ארוכות בטרמינל… פשוט לשים את עצמנו במקום אחר. מקום שבו מצווה כלשהי שהייתה "רחוקה" ממני ומעולמי, הופכת להיות חלק מחיי. יתכן למשל שבמהלך השנה "לא שייך" שאשתתף בשיעור תורה, "אני? אין לי זמן לנשום, מתי יש לי זמן לשיעור תורה?", אז עכשיו אני במקום אחר, אקבע לעצמי שיעור תורה יומי, ושהעולם יחכה. כך נכנסים ל"עיר מקלט", נושמים אויר אחר, ובורחים לגמרי, לא רק זמנית, מטעויות העבר.

ומלך מלכי המלכים, שבחודש אלול הרי כידוע יוצא מהיכל מלכותו אל ה"שדה", מאיר לנו פנים באמצעות שלוש עשרה מידות הרחמים, נמצא קרוב קרוב אלינו, ומבטיח לנו: "פתחו לי כחודו של מחט, עשו רק צעד אחד אל עיר המקלט, החלטה טובה אחת, ואני אפתח לכם כפתחו של היכל", והוא נושא אותנו על כפיו בטיסת 'מחלקה ראשונה' נוחה, אל עבר חודש תשרי והשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, ומעניק לכל אחד ואחת מאיתנו כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה.

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט אסקפיזם! בעד או נגד? • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

אנו נמצאים בעיצומן של ימי "בין המצרים", אלו שלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז ל-תשעה באב, בהם אנו מציינים את ימי האבל על חורבן בית המקדש ותחילת הגלות של עם ישראל.
הגורם המרכזי של הגלות, וחורבן הבית השני כפי שמספרים לנו חז"ל, הינו שנאת חינם. מובן וברור אם כן שהתיקון לכך צריך להיות על-ידי הכיוון ההפוך,'אהבת חינם'.

ידוע כי המצווה היסודית של אהבת ישראל מקורה בפסוק: 'ואהבת לרעך כמוך'. ועל כך נשאלות השאלות, כיצד אפשר לצוות על דבר שברגש ותחושה בלב כמו אהבה שלכאורה צריכה להיות טבעית וספונטנית? כיצד אפשר לאהוב במידה שווה כל אחד מישראל? כיצד אפשר לאהוב את הזולת – "כמוך", כמו את עצמך?

התשובה לכך היא במאמרו של רבי עקיבא: 'חביבין ישראל שנקראו בנים למקום'. מכאן למדים שכל ישראל הם 'אחים ממש'.

הדרך אם כך, פשוטה בתכלית: על יהודי להתבונן ולבוא לידי תחושה שהזולת הוא אחיו, ואז יתעורר ממילא ברגש של אהבה אליו, כאהבת איש אל אחיו, אהבה שהיא 'כמוך'. אלא שכאן עלינו להבחין בין שתי בחינות שונות במצבם של בני ישראל: ידוע מאמר חז"ל במדרש "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר". ממאמר זה יוצא שבני ישראל קודמים במעלה אפילו מן התורה. מאידך נאמר בספר הזוהר הקדוש כי 'ישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה' (=ישראל מתקשרים בתורה, והתורה בקב"ה), שמזה משמע שהתורה עומדת בדרגה נעלית מישראל.

הסבר הדבר הוא: בשרשם, בני ישראל נעלים מן התורה, אך לאחר שהנשמות משתלשלות ומגיעות למטה – הרי התורה נעלית מישראל, והתקשרותה של נשמה יהודית בקב"ה הינה באמצעות התורה.

מכאן שני עניינים קוטביים בכל יהודי: מבחינת שרשו הרי 'ישראל, אף-על-פי שחטא ישראל הוא'. הקשר העצמי של נשמת היהודי עם הקב"ה אינו תלוי בקיום תורה ובמצוות ואינו נפגם בשום מצב. אולם, לאחר שהנשמה ירדה למטה, הקשר של היהודי עם הקב"ה יכול וצריך לבוא לידי ביטוי וגילוי על-ידי קיום תורה ומצוות.
ומכאן שני עניינים, קוטביים אף הם, במצוות אהבת ישראל: עצמותה של האהבה הנובעת מאחדות ואחוות כל בני ישראל ב"שורש נפשם", נעלית ממדידות והגבלות, ולכן האהבה הזאת היא לכל בני ישראל בשווה. אך מאידך באה גם האהבה הזאת לידי ביטוי ויישום במציאות, כשהמציאות קשורה בתורה, וכך הופכת אהבת ישראל להיות מצווה בתורה, מצווה שמקור סמכותה היא התורה, ולכן היא צריכה להיות מודרכת ומוגבלת בגדרים התורניים. התורה אינה מרשה פשרות ואינה מרשה ויתורים, גם לא כשהם נובעים, כביכול, מאהבת ישראל, והיא אף מורה לפעמים על יחס מסויג ליהודים, כפי שהדברים מבוארים בהלכה ובספרים.

כך תוסבר המשנה בשמו של הלל: 'הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה', מצד אחד מדובר כאן על אהבה אף לאלה שהם 'בריות בעלמא' וכאלו שרחוקים מתורת ה' ועבודתו, אך מצד שני צריכה להיות חתירה לכך שהאהבה תתבטא ב- 'ומקרבן  לתורה', וכלשון אדמו"ר הזקן בספר התניא: 'לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו… צריך למשכם בחבלי עבותות אהבה, וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'.

אך צריך לזכור שהדרך הנכונה היא 'מקרבן לתורה' – ולא 'לקרב את התורה אליהם', כלומר, לא לעשות פשרות בתורה משום אהבת ישראל על-מנת לקרבה ולהורידה לרוח הבריות, כי אם, להיפך, לקרב כל יהודי אל התורה בשלמותה כמו שהיא.

בברכה שנזכה להרבות ב'אהבת חינם' לכל יהודי באשר הוא ונזכה שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, מיד ממש.

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט אהבת חינם לכל יהודי • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

יש הטועים לחשוב ששלושת השבועות של "בין המיצרים" אליהם נכנסנו השבוע, הינם סוג של ימי "הרכנת ראש" ו"הורדת פרופיל", מתוך צער ואבל בלבד על החורבן. האמת היא, כפי שלימד אותנו הרבי מליובאוויטש, שזיכרון החורבן ומנהגי הצער שנוהגים בימים אלו, אינם אלא קריאה והנעה לפעולה – דחיפה והתנעה מחדש של הציפיה הדרוכה לבניין בית-המקדש, המחשבה והעשייה איך לזרז את ביאת המשיח, ובעיקר – הצתה של להבת אש האמונה היוקדת, שהנה הנה, הגיע קץ גלותנו וזמן גאולתנו.

בבתי-כנסת ובתי המדרש ברחבי העולם היהודי, פותחים בימים אלו את הספרים העוסקים בבנין בית-המקדש והעבודה בו, כפי הצעת ובקשת הרבי, לומדים להכיר את מבואותיו ואת הליכותיו; דנים באופן פרקטי כיצד נקיים את סדר-היום היהודי שלנו עם ירושלים בבניינה ובית-המקדש על מכונו. והדיבורים והמחשבות ממלאים את הלב באור של תקוה, ומרוממים את חיי היומיום הרבה יותר מטפח וטפחיים מעל הקרקע.

דומה, שהסוגיא הראשונה אותה יתחיל כמעט כל לומד, את הדיון המעשי בשאלת תחילת ימות המשיח והקמת בית המקדש – היא סוגיית "פרה אדומה". שהרי כמעט לא ניתן להתחיל לחשוב על התחלה כלשהי של בנין המקדש והעבודה בו ללא טהרה, הלוא כולנו כיום "טמאי-מתים" וחובה עלינו ראשית-כל להיטהר מ"טומאת-מת" ולכך יש צורך בהזאת אפר 'פרה-אדומה'.

והנה, כאשר יפתח הלומד את ספר 'משנה תורה' של הרמב"ם כדי ללמוד את ההלכות ה'טכניות' הפשוטות של עשיית אפר פרה אדומה והזאתה, תצפה לו 'הפתעה' קטנה בסגנונו ההלכתי המסודר וה'מהוקצע' של הרמב"ם..:

בסוף פרק ג' בהלכות פרה אדומה כותב הרמב"ם: "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשניה, ראשונה עשה משה רבינו, שניה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית, והעשירית יעשה מלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון".

הלכה זו, ובעיקר סגנונה, אינה אומרת אלא דרשני: מקור ההלכה הוא במשנה במסכת פרה, שם ישנה מחלוקת מה הוא מספר הפרות-האדומות שנעשו מימי משה רבינו עד חורבן בית שני, אם שבע פרות או תשע, והמשנה מפרטת גם באלו דורות נעשו הפרות ומי עשאן, אך המשנה כלל לא מזכירה לגבי פרה עשירית שיעשה מלך-המשיח.

הרמב"ם כאן פוסק כמו הדעה שהיו תשע פרות, ומוסיף ומחדש מעצמו את ההלכה שתהיה גם פרה עשירית שאותה יעשה מלך המשיח, ומה שתמוה עוד יותר הוא שמוסיף לאחר חידושו זה "תפילה" שלכאורה אינה קשורה כלל לנושא ההלכתי – "והעשירית יעשה מלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון"?

ישנם שני פרקים מלאים בסוף ספר משנה תורה להרמב"ם, ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם" פרקים י"א וי"ב, שם מפרט הרמב"ם את הלכות האמונה והציפיה למשיח וכן את סדר ביאתו, ימות המשיח ובנין בית-המקדש, שם הרמב"ם אינו כותב לשון של תפילה כאשר הוא מזכיר את "מלך המשיח" – "מהרה יגלה אמן כן יהי רצון"?

בשיחה קודש מרתקת, מבאר הרבי את הגדרת מצות עשיית אפר פרה אדומה ושמירת חלק מהאפר ל"משמרת" תמיד, כפי שמפורש בפסוק "והיתה לעדת בני ישראל למשמרת", ואת הבנת שיטת הרמב"ם בהלכה זו על-פי הגדרה זו (מומלץ ללמוד את השיחה – לקוטי שיחות חלק כ"ח שיחה א' לפרשת חוקת). אך בהמשך לכך מאיר הרבי נקודה מופלאה על סגנונו של הרמב"ם בהלכה זאת:

הרמב"ם פוסק בהלכות מלכים ומלחמותיהם פרק י"א: וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו…", כלומר הרמב"ם מדגיש כי חיוב האמונה בביאת המשיח כאחד מעיקרי האמונה כולל גם את הציפייה התמידית לביאתו. על היהודי לחוש תדיר שישנו חוסר תמידי בחייו ובאמונתו כל עוד לא זכה לביאת המשיח. אין זו ציפייה 'פאסיבית', שיהודי חלילה מרכין ראש ומצפה ב'חוסר אונים', אלא "ציפייה אקטיבית" – יהודי מכריז ומדבר, חושב, מקווה ועושה למען ביאת המשיח כל העת!

כפועל יוצא מכך, רוצה הרמב"ם ללמדנו, שיהודי אינו יכול לעסוק בהלכות המזכירות את ביאת המשיח באופן תיאורטי ו'טכני' בלבד, מבלי שתתפרץ מתוכו זעקה ותפילה – "מהרה יגלה אמן כן יהי רצון"! אנו זקוקים לביאת המשיח בפועל במהרה, שיטהר כבר את עם ישראל על-ידי פרה אדומה, ויבנה את בית הבחירה בירושלים עיה"ק!

כדי ללמדנו הלכה זו, לא מספיק לומר רק את הדין בהלכות שעוסקות בעצמן בציפייה לביאת המשיח – אותן הלכות בסוף הלכות מלכים; שהרי מכך עדיין ניתן להסיק שרק כאשר לומדים בנושא ימות המשיח עצמן, או-אז כמובן שמתעוררת הציפייה למשיח. הרמב"ם רוצה ללמדנו שהציפייה למשיח צריכה להיות בתחושת חוסר יומיומית, 'ציפייה אקטיבית' שכזו, שגם כאשר עוסקים בכל הלכה אחרת בתורה, הרי בכל אזכור אגבי של משיח צריכה להתפרץ מן האדם תחושת תשוקה לביאת המשיח, ופעולה-תפילה לביאתו והתגלותו במהרה.

לכן 'הדגים' הרמב"ם הלכה זו דווקא בהלכה שכלל לא עוסקת בימות המשיח, אלא מדברת על הלכות פרה אדומה כשלעצמן, וכאן הזכיר באופן אגבי את מלך המשיח ומיד הוסיף תפילה זו – "מהרה יגלה אמן כן יהי רצון". ובכך קבע ולימד אותנו את ההלכה למעשה, עד כמה על האדם לצפות ולהתפלל תדיר לביאת המשיח. ובזכות אותה ציפייה, תפילה ועשייה, של "לישועתך קיוינו כל היום", נזכה תיכף ומיד ממש לישועה וגאולה אמיתית ושלימה, ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה.

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט "מהרה יגלה": כך נראית ציפייה אמיתית למשיח • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

בתחילת המאה הקודמת חי ברוסיה הרב אליעזר פופקו ז"ל, שלא היה מחסידי חב"ד, אך היה אהוב על עדת החסידים, והתמנה לרב בקהילת העיר ווליז' שבמחוז סמולנסק, עיר שבה מחצית התושבים היו יהודים, ורבים מהם היו חסידי חב"ד. הרב פופקו כיהן שם כרב העיר משנת תרס"ח עד שנת תר"צ (1908-1930).

בשנות כהונתו עברו גם על עיר זאת כל המאורעות הקשים שעברו על רוסיה כולה בזמן המהפכה הבולשביקית, ובעיקר הזמנים הקשים שבאו בעקבותיה – השלטון הסובייטי האכזרי, מאז שעלו הקומוניסטים וביססו את שלטונם באגרוף של ברזל. הרב פופקו ראה בעיניים כלות איך 'מלאימים' הקומוניסטים את כל בתי-הספר, סוגרים את תלמודי-התורה והישיבות, ולדאבון–הלב, גם איך חלק מבני הקהילה אינם מצליחים לעמוד בניסיון הקשה, ומאמצים את אורח החיים הקומוניסטי…

המצב הלך ונהיה קשה משנה לשנה, והגיע לשיא בשנת תרפ"ז (1927), כשרדיפות הקומוניסטים אחרי כל מי ששמר על הגחלת היהודית הלכו והתגברו. באותה שנה, הגיעו אל הרב פופקו קבוצה מאותם יהודים שהפכו להיות בעצמם "חברי המפלגה הקומוניסטית", ואמרו לו כי ברצונם להודיע לו באופן חשאי "מידע פנימי חסוי". אנשים אלו היו בנים למשפחות של חסידי חב"ד, ולמרות התרחקותם מצור-מחצבתם, עדיין קיננו בליבם רגשי אהבה עזים ל"רבי" – רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, הרבי מליובאוויטש.

הם גילו בפגישה חשאית לרב פופקו, שבתוקף תפקידם ב"מפלגה", נודע להם ממקורות בכירים שהרבי הריי"צ עומד להיעצר בשבועות הקרובים בידי השלטונות ב'אשמת' פעולותיו ה"אנטי-מהפכניות". לא היתה להם כל אפשרות להעביר את המידע לרבי הריי"צ עצמו, שהתגורר אז בעיר לנינגרד , ולכן נאלצו לפנות לרב העיר. "אם רק תוכל להעביר לרבי את המידע, שמצבו כעת מסוכן מאד", התחננו לפני הרב פופקו, "תאמר לו שהסיכוי היחיד שלו להינצל הוא רק אם יימנע עכשיו מהפצת תורה וחסידות ברחבי רוסיה, ויפסיק לנהל ולהפעיל את שלוחיו להחזקת ישיבות ותלמודי-תורה"!

הרב פופקו הבין את חומרת המצב, ומיד יצא לדרך אל העיר לנינגרד. למרות שגם סיכן את עצמו בכך, הוא נפגש בדחיפות עם הרבי הריי"צ ועם חתנו שעתיד למלא את מקומו בהנהגת חב"ד – הרבי מליובאוויטש נשיא דורנו, ובלב נרגש העביר להם במילים ברורות את המידע והמסר שבעקבותיו.

הרבי הריי"צ הביט בעיניו ואמר בקול שליו והחלטי: "הרב מווליז, אני מוכן ומזומן למסור את נפשי!" וסירב בתוקף להפחית כמלוא-הנימה מפעילותו האדירה למען החזקת והפצת היהדות ברוסיה הסובייטית כולה.

ואכן, שבועות ספורים לאחר אותה פגישה, נעצר הרבי הריי"צ באישון-לילה ונלקח לבית-הסוהר 'שפולרקי', בית-סוהר שמיועד לאסירים ה'כבדים' ביותר, שעונשם הוא מוות או הגלייה לסיביר לעשרות שנים. במשפט-הבזק שנעשה לרבי, נגזר עליו בתחילה עונש מוות, ורק בדרך נס, תוך שתדלנות אדירה ולחץ בינלאומי, הומר עונש המוות, בתחילה לעשר שנות גלות, לאחר מכן לשלוש שנים, ולבסוף, בתאריך י"ב תמוז, התבטל גזר-הדין לחלוטין והרבי יצא לחופשי.

זהו רק סיפור אחד מתוך אלפי סיפורים על תקופה מופלאה זו של חסידות חב"ד ברוסיה, שבה המחיש הרבי הריי"צ עצמו, ויחד עימו אלפי חסידיו ושלוחיו, מה היא שמירה ללא פשרות על הזהות היהודית ועל התורה והמצוות – "כך ולא אחרת!" 'עקשנות' ותקיפות, ללא תזוזה וגמישות של מילימטר, כשמדובר על קיום התורה והמצוות.

כאשר יהודי מחליט בצורה תקיפה שדבר בעולם לא יזיז אותו משמירה על המסורת היהודית, משום שהתורה היא הקובעת את המציאות ולא אף דבר אחר בעולם; אזי זוכה הוא לראות איך מציאות העולם אכן איננה יכולה להפריע לקיום התורה והמצוות, כפי שראה העולם כולו בי"ב-י"ג תמוז, שהשלטון הסובייטי עצמו שחרר את הרבי הריי"צ לחופשי.

וכך כתב הרבי הריי"צ שנה לאחר נס הגאולה: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז כי אם גם את כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה".

הרבי הסביר שבמילים "אשר בשם ישראל יכונה", כוונת הרבי הריי"צ לכאלו שלעת-עתה אינם שומרים תורה ומצוות כלל וכלפי חוץ מתכחשים לקשר עם יהדותם, לכן רק "בשם ישראל יכונה", משום שכביכול אין זה תוארם האמיתי. ועל כך ממשיך שם הרבי הריי"צ במכתבו: "כל איש ישראל (מבלי התחשב עם מצבו הפרטי בשמירת וקיום המצות) לבו תמים עם ד' ותורתו".

כותב על כך הרבי, שלכל יהודי, גם ליהודי זה ש"בשם ישראל יכונה", "נמשכה גאולה ביום זה בשנה ההיא (שנת תרפ"ז), וחוזרת ומתעוררת המשכה זו בכל שנה ושנה בזמן זה. גאולה פירושה – יציאה מן המיצר המדידה וההגבלה של הענינים החומריים והגשמיים ושל הגוף ונפש הבהמית. אך עלינו להכון להיות כלי לקבלת המשכה זו, לקלוט אותה בפנימיות, ובמילא – להביאה בפועל, במחשבה דבור ומעשה, בימים יבואו אחרי חג גאולה זה".

נעמוד איפה איתן בימים אלו, מול כל הרוחות המנשבות סביבנו, בגשמיות וברוחניות. לא נפחד ולא נירא מכל האיומים מהאויבים מחוץ, ומהמציקים ומטילים מורך-לב מבית. נחליט בתוקף שהמציאות האמיתית בעולם היא אך ורק התורה והמצוות, וההנהגה בחיי היומיום כפי שדורשת התורה; כולל ובעיקר השליטה בתוקף על כל גבולות ארץ הקודש כולה. וודאי נראה ניסים ונפלאות, גאולה אמיתית ושלימה לפרט ולכלל, תיכף ומיד ממש.

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט המידע הסודי הועבר בחשאיות לרבי אך הוא לא נרתע • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.