הפוסט פרשת ‘חיי שרה’ במבט חסידי עם הרב שאול רייצס • לצפיה הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט חיי שרה? הרי בפרשה מסופר על ההיפך מחיי שרה?! • הערב בשיעור השבועי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

ניסיון העקידה עליה נקרא בשבת, מתחילות במילים “קח נא את בנך את יחידך”, ומפרש רש”י “‘קח נא’ – אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו, בבקשה ממך עמוד לי בזה הניסיון, שלא יאמרו הראשונות אין בהן ממש”.

והדברים תמוהים: הרי חז”ל עצמם ראו בניסיון העקידה ניסיון קשה ביותר, שקשה אף להבינו בשכל אנושי; מדוע אפוא אילולי היה עומד אברהם אבינו בניסיון קשה שכזה – כל הניסיונות הרבים והקשים שעמד בהם עד עתה “אין בהן ממש”? והלוא מסר את כל חייו למעלה ממאה שנים עבור הרצון האלוקי, ואף הקריב את חייו כפשוטו, וכי בכל זה “אין ממש”?!

אכן, גם בהגדרת ניסיון העקידה כניסיון קשה בדרגה הגבוהה ביותר, יש לעיין: בספר העיקרים כתב על עקידת יצחק שהיא “כל קרן ישראל וזכותם לפני אביהם שבשמים, ולכן היא שגורה בפינו בתפילתנו כל היום”. ולכאורה, הלוא מצינו לאורך ההיסטוריה של עם ישראל מעשים רבים של מסירות-נפש עצומה, כולל אצל אברהם אבינו עצמו.

ואף אם נאמר שהקרבת בנו היא מסירות נפש גבוהה הרבה יותר מהקרבת חייו עצמו; הרי מצינו גם את המעשה בחנה ושבעת בניה, שהגמרא עצמה אומרת שהוא גבוה יותר מעקידת יצחק – “אתה (אברהם) עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות”! בפרט שחנה לא שמעה באוזניה ציווי מה’ להקריב את ילדיה, כפי שאברהם נצטווה מאת הקב”ה.

אמנם, בתורת החסידות מבואר שמעלתו של אברהם אבינו היא שהוא זה ש”פתח את הצינור” למסירות-נפש, ובזכותו, בכוחו ובעקבותיו, היו כל מעשי מסירות-הנפש לאורך כל הדורות. אך גם זאת יש להבין – מדוע “צינור מסירות הנפש” נפתח דווקא במעשה העקידה? האם כאשר כמאה שנה קודם לכן קפץ אברהם אבינו לכבשן האש על אמונתו בה’ – לא היה בכך כדי לפתוח את צינור מסירות הנפש?

כדי לבאר זאת, יש להבין את עצם המושג “מסירות נפש”:

אדם המוכן למסור את נפשו וחייו למען רעיונות נאצלים ואידיאות נעלות, למען תיקון העולם ולהגשמת מטרות מופלאות לטובת האנושות – הרי בעצם, כוונת אותו אדם היא להשיג הצלחה או ‘רווח’ כלשהו, שבעיניו גדול וחשוב יותר מאשר חייו שלו. כפי שהיה מוכן למסור את נפשו וחיין למען משפחתו וזאת משום שהם הדבר החשוב ביותר בעיניו, הרי אין זו מסירות נפש, שמשמעותה מוכנות למסור ולוותר על כל מה שיש לו ועל כל רצונותיו כולל חייו ממש; להיפך, זוהי עשייה עבור עצמו! עבור מה שבעיניו שלו, ולדעתו שלו, נראה הדבר החשוב ביותר.

כך ניתן היה להבדיל, לחשוב גם על מסירות הנפש של אברהם אבינו בניסיונות הראשונים: כאשר אברהם אבינו קופץ לכבשן האש בגלל אמונתו בה’, ניתן עדיין להסביר, שמאחר ואברהם אבינו בשכלו שלו החליט שה’ הוא האלוקים, ושחובה על כל אדם בעולם להאמין רק בה’ ולנתץ את אלילי השקר כי, זהו הטוב המוחלט והאמיתי של כל אדם, וכמובן של אברהם עצמו – לכן מוכן אברהם אבינו לקפוץ לכבשן האש, כדי “להרוויח” את אותו טוב אמיתי, ולהגשים את שאיפת חייו, שהיא הנחלת האמונה בה’ אחד.

מסירות נפש אמיתית, פירושו ויתור מוחלט על כל מה שאדם רוצה, מאמין ושואף. מעשה שאין בו חישוב הגיוני של רווח כלשהו, גם לא רווח רוחני, והוא נעשה מתוך התבטלות מוחלטת לציווי ה’ – אדם “מוסר” ומבטל את כל “נפשו”, שכלו, רצונותיו ושאיפתו – לרצון ה’.

אברהם אבינו במשך למעלה ממאה שנה הקדיש את כל חייו וחיי משפחתו למטרה הנעלית של החדרת האמונה בה’ בעולם כולו, עולם שהיה שקוע לחלוטין בעבודת אלילים; הפצת הטוב והחסד בעולם שהיה כולו רוע וחמס, כמו מנהג הכנסת אורחים שאברהם אבינו חידש בעולם ובעקבותיו הלכו רבים מכל העמים.

לאורך שנים רבות דאג אברהם אבינו “הן לי לא נתת זרע” – מי ימשיך אחריו את המהפכה האדירה של אמונה בה’? הלוא ברור שללא המשך המפעל יגבר הרע בעולם וכל עבודתו של אברהם אבינו תרד לטמיון חלילה. והנה, סוף סוף בנס שלמעלה מן הטבע זוכה אברהם בבן שממשיך את דרכו, דרך האמונה בה’ ללא פשרות, והקב”ה מבטיח לו שמבן זה ייצא עם שלם, ככוכבי השמים לרוב, שיהיה אור לעולם כולו והוא יתקן את העולם כולו לעבוד את ה’;

ועתה, בניגוד לכל הבטחות ה’, בניגוד לכל היגיון גשמי ורוחני, ובעיקר – בניגוד לכל שאיפת חייו העליונה של אברהם שעבורה הקדיש את כל חייו ועולמו; הוא מצטווה במו ידיו לגדוע את המפעל הגדול ולהקריב את יצחק…

זוהי מסירות נפש. התבטלות מוחלטת של השכל והרגש, הגשמיים ובעיקר הרוחניים, ביטול כל חישוב של הצדקה כלשהי, רווח כלשהו או אפילו פרסום על מה שעשה, שהרי כפי שכותב ה’אבן עזרא’ “בשעה שעקד בנו, לא היו שם אפילו נעריו” – מה שגורם לו לעמוד בניסיון, הוא אך ורק קיום הציווי האלוקי.

וכך אומר לו הקב”ה: הלוא אני יודע בך שכל הניסיונות ומסירות הנפש שעמדת בהם כל חייך, היו באמת מתוך ביטול מוחלט לרצוני, לא מתוך שאיפה אישית רוחנית כלשהי שלך. לכן אנא עמוד בניסיון זה של העקידה, שכל העולם יראה זאת במוחש, שאין אתה עושה את זה עבור רווח רוחני כלשהו שאתה שואף אליו, אלא רק מתוך ביטול לרצון ה’.

זוהי הסיבה שעקידת יצחק הינו אירוע בעל חשיבות מרכזית כל כך בחיי היהודי, המזכיר אותו שוב ושוב בתפילתו: שהרי לכאורה, מה לנו ולדרגה גבוהה כל כך של מסירות נפש?

אלא אדרבה, ניסיון העקידה הוא מורה-דרך עבורנו, בכל רגע ובכל סיטואציה בחיי היום-יום: על היהודי לזכור שאין הקב”ה מצפה ממנו להקריב את חייו ח”ו; לא זה ענינה של מסירות הנפש של יהודי. מסירות נפש הנדרשת מיהודי היא קודם כל ואחרי הכל לבטל את עצמו, לבטל את כל רצונותיו האישיים, גם אם אלו רצונות טובים ונעלים של קדושה והתעלות. במקום לחשוב “מה אוכל לעשות כדי להיות צדיק גדול יותר”, או “מה עליי לעשות כדי לקבל שכר גדול יותר” – עליו לחשוב תמיד “מה הקב”ה רוצה ממני עכשיו”, ולעשות רק זאת ודווקא מתוך זריזות ושמחה, “וישכם אברהם בבוקר”!

דבר זה הוא בכוחו וביכולתו של כל יהודי, שכן הוא בן אברהם יצחק ויעקב, וירש בטבע תולדתו את כוח מסירות-הנפש המוחלטת מאברהם אבינו, ש”פתח את הצינור” לביטול ומסירות נפש אמיתית אל הקדוש ברוך הוא באופן מושלם.

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

…

הפוסט מדוע מזכירים בכל יום רק את ‘עקידת יצחק’ ולא את ‘חנה ושבעת בניה’? • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט אלכסנדר סשה בן ילנה טרופנוב הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט פרשת ‘וירא’ במבט חסידי עם הרב שאול רייצס • לצפיה הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט עקידת יצחק: הנסיון הקשה מכולם! האם יותר מאור כשדים וחנה ושבעת בניה? • הערב בשיעור השבועי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט ‘וְתֵן טַל וּמָטָר לִבְרָכָה עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה’ הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט היתכן שרבי יוסי למד תורה כדי לקבל כוס מזהב? • הערב בשיעור השבועי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

גם השנה, כאשר “מסביב ייהום הסער”, מלחמה, סערות ציבוריות, צער, שכול ותקווה משמשין בערבוביה, פתח עם ישראל כבכל שנה מחדש, באותו החשק, באותה רעננות ובאותה ההתרגשות ללמוד שוב את התורה מ”בראשית”.

שוב פותחים אנו את החומש הישן, קוראים ברטט את המילים הקדושות, “בראשית ברא אלוקים”, וכמו מאליו מורכנות העיניים לעיין בפירושו של רש”י, רבן של ישראל, ולהתחיל ללמוד את פירושו הגדול ומאיר העיניים. רש”י עצמו כותב בקטע פירושו השני על תחילת התורה “אין המקרא הזה אומר אלא דרשני”, ונדמה, שאף מילותיו הראשונות של רש”י, בהם הוא פותח את פירושו – אינן אומרות אלא “דרשני”…

רש”י פותח במילים אלו: “אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם”, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום “כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם”. שאם יאמרו אומות העולם לישראל “לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים”, הם אומרים להם: “כל הארץ של הקב”ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”.

כמה וכמה תמיהות ניתן לשאול על פירוש זה, אך ננסה לעיין רק בעיקרה של התשובה – שהסיבה לפתוח בבראשית היא משום טענת אומות-העולם:

אם אכן מצד אמת הדבר הייתה צריכה התורה להתחיל רק מאמצע חומש שמות, במצות “החודש הזה לכם”; וכי תורת ה’, תורת אמת, שכל קוץ וכל תג בה קודש קודשים, הררים התלויים בשערה, משנה את כל סדרה וצורתה רק בגלל טענתם התיאורטית של אומות-העולם?! האמנם כל קיומו של ספר בראשית אינו אלא מפני חשש ש”אם יאמרו”?!

מובן מאליו אפוא, שאין כוונת רש”י כאן רק למצוא תירוץ דחוק לקושיא שמלכתחילה איננה קשה במיוחד ל”בן חמש למקרא” המתחיל ללמוד את חומש בראשית. אלא ברצונו של רש”י להניח כאן יסוד מהותי ועיקרי, שבלעדיו אי-אפשר להבין לאשורו לא רק את משמעות סיפור הבריאה וספר בראשית, אלא אף את משמעותן הבסיסית של התורה כולה.

כאשר אנו מתחילים ללמוד את תורת ה’, “תורה – לשון הוראה”, שכולה הוראה כיצד על אדם לחיות חיי אמת וקדושה, להביא לחייו את אור הנצח של חיבור לבורא העולם עצמו, צפה ועולה תמיד טענה או מחשבה, שמקורה ב”אומות העולם”, בהלך המחשבה האנושי שאיננו בנוי על השקפת יהדות:

עם ישראל נבחר מכל האומות לקבל את התורה ולהיות “עם סגולה” של הקב”ה; והרי התורה והמצוות הינם הנהגות רוחניות, וקשר רוחני לבורא העולם. הדעת נותנת אפוא, שקיומו וחייו כעם אינו תלוי בתחום גשמי כארץ מסוימת בין ארצות תבל, ומידת שליטתם הגשמית והחומרית באותה אדמה וגידוליה החקלאיים ובחיי היומיום הגשמיים; כל אלו שייכים לכל שאר העמים, ואין להם כל קשר לעם “אשר רוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו”; עם ישראל אמור להיות עם המרומם מכל המציאות החומרית והגשמית הזאת של כיבוש ושליטה בחבל ארץ גשמי מסוים.

ולכן, על-פי קו מחשבה זה, כאשר עם ישראל כובש לעצמו את ארץ ישראל, ורואה בכך את שאיפתו לחיות כעם קדוש על-פי חוקי התורה הקדושה בארץ הקודש – מזדעקת הטענה: “ליסטים אתם!” הרי אתם גוזלים משאר העמים את דרך החיים שלהם, שאיננה שייכת לכם! מה לכם, עם קדוש שמהותו והגדרתו כעם קשורה לרוחניות וקדושה, ולכיבוש ושליטה בארץ גשמית, כשאר האומות שכל הגדרתם כעם היא על-פי שייכותם לארץ מסוימת?!

לאור זאת, מובן היטב מדוע רש”י אומר שזו טענת “אומות העולם”, ולא רק טענת שבע האומות שדרו בארץ כנען, שמהם כביכול “נגזלה” הארץ: אמנם, עיקר הטענה היא על הקשר המיוחד של עם ישראל לארץ ישראל דווקא, וקיום המצוות התלויות בארץ וכו’ – אך לאמיתו של דבר זו טענה כללית הקשורה לכל מקום בעולם שיהודים נמצאים בו: מדוע קיום התורה והמצוות קשור כל כך עם העולם הגשמי והחומרי, ומדוע יהודים רואים מטרה בזיכוך וקידוש החומר וחיי היומיום; התורה והמצוות היו אמורים להישאר בבתי הכנסת ובבתי המדרש, להוות מרחוק מצפן מוסרי ורוחני, שכולו הינתקות מהבלי העולם.

ועל כך מסביר רש”י, שזוהי סיבת פתיחת התורה ב”בראשית”, כדי להניח את היסוד הגדול של תכלית התורה והמצוות: עיקר מטרת התורה היא שיהודים יביאו את אור ה’ לעולם הזה, ויעשו מה”ארץ” וה”ארציות” הגשמית דירה להקב”ה עצמו, שהחומר הגשמי הנראה כסותר לקדושה יהפוך ל”כלי” שבו יוכל לשכון אור אין-סוף. “כח מעשיו הגיד לעמו”, כל סיפור בראשית וכוח ה’ בבריאת העולם נועד כדי “לתת להם נחלת גויים” – שכל העולם שהוא נראה עכשיו כ”נחלת גויים”, מקום החולין והיפך הקדושה, יהפוך להיות שייך לעם ישראל ולקיום מצוותיהם.

ושני שלבים בדבר: כמובן מתחילה כל הכוח והיכולת להכניס קדושה בתוך חומריות העולם, היא אך ורק משום שכך עלה ברצונו של הקב”ה, “הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו”, “כח מעשיו הגיד לעמו”; אך לאחר מכן נעשה הדבר בעיקר בכוחם ובעבודתם של עם ישראל עצמם – “לתת להם נחלת גויים”, מקום העולם והגויים מסור בידם כדי שיעשו אותו בעבודת התורה והמצוות למקום משכן לאור ה’.

ומעניין, שסיומו של ספר בראשית, הינו במילים “וימת יוסף .. ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים”. לכאורה, מדובר בסיפור בלתי רצוי ואף מכאיב, שיוסף הצדיק נאלץ להיות קבור בקבר ארעי לאורך מאות שנים בטומאת ארץ מצרים, “ערוות הארץ”. דבר שיעקב אביו כה חשש ממנו. מהמשך הכתובים אנו יודעים שבכך בעצם התחיל קושי גלות מצרים הנוראה. מדוע מסתיים הספר בעניין שלילי שכזה, למרות הכלל המפורסם של “מסיימין בטוב”?

אלא שבכך “נעוץ תחילתן בסופן”: פתיחת התורה ב”בראשית”, המכריזה ואומרת שכל ענין התורה הוא “לתת להם נחלת גויים”, להכניס את קדושת התורה והמצוות בתוך גשמיות ארץ הגויים – מגיעה לביטויה המלא בפסוק זה של “ויישם בארון במצרים”:

מצרים היא סמל ושיא של “ארץ הגויים”, מצרים מלשון מיצרים וגבולים המפריעים ומצירים לקדושה ולאור ה’. בסיומו של חומש בראשית מראה התורה איך שגם במקום שכזה של טומאה ורוע – מגיעים יעקב ובניו, מקימים בה את בית מדרשם ב”מיטב הארץ”, ויוסף הצדיק הוא השולט בארץ זאת עד שבלעדיו “לא ירים איש את ידו ואת רגלו”.

ואף גם ברגע הקשה והחשוך של תחילת גלות מצרים, מבשרת התורה שגם בתוך חושך הגלות הקשה ביותר, הרי יוסף הצדיק נמצא עם כל עם ישראל בתוך גלותם במצרים, “ויישם בארון במצרים”, ומסייע להם לעשות את עבודתם ולברר ולזכך אף את קושי החומריות והרע של מצרים, עד שבסופו של דבר “עשאוה כמצודה שאין בה דגים”, וכל “כספם וזהבם” של מצרים הפך להיות רכוש עם ישראל שממנו בנו משכן לה’.

ספר בראשית אפוא מכריז שוב באוזנינו, לזכור ולהזכיר, לשמור ולעשות, שאין להיבהל מחושך העולם, מטענותיו ומקשייו: “לתת להם נחלת גויים”! העולם וחומריותו ועוצמתו נועד כולו אך ורק כדי שאנו נקיים בו ועל ידו את רצון ה’, ובקרוב ממש נראה איך הקב”ה נוטל מהם ונותן לנו, מתוך שלום ושלוה, לעשות מהעולם כולו דירה לה’ יתברך.

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

…

הפוסט כיבוש? טענה שיש לה מענה ברור! • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט פרשת ‘לך לך’ במבט חסידי עם הרב שאול רייצס • לצפיה הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.