מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

בימים אלו של ספירת העומר מדובר רבות על המצוה המיוחדת שבפרשת-השבוע, מצוות "ואהבת לרעך כמוך", עליה אומר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה". זאת, לאור המנהגים המיוחדים שנקבעו לדורות בימים אלו, כדי לזכור את פטירת תלמידי רבי-עקיבא, שנפטרו במגיפה "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" ולא הקפידו על מצוה זו של אהבת ישראל.

עד כדי כך חשובה ומרכזית היא מצות אהבת-ישראל, ש'בעל התניא' קבע בסידורו שבכל יום ויום בבוקר "נכון לומר קודם התפילה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". וכפי שמוסבר על כך ב'שער הכוונות' להאריז"ל, "כי על-ידי זה תעלה תפילתו … ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי". כלומר, ללא מצות "אהבת ישראל", אין תפילות האדם יכולות לעלות ולהתקבל לפני הקב"ה כביכול.

הרמב"ם מגדיר מצוה זו באופן בהיר ומובן (הלכות דעות פרק ו') "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו".

לעומת זאת, בסיפור הגמרא המפורסם (שבת ל"א, א') על הלל הזקן, שבא אליו נכרי וביקש "גיירני על-מנת שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", ענה לו הלל "דעלך סני, לחברך לא תעביד [=מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך], זוהי כל התורה, ואידך פירושא הוא זיל גמור [=ושאר התורה – פירוש היא למצות אהבת ישראל]".

כוונת הלל היא כמובן למצות אהבת ישראל, ונקט אף הוא כדברי רבי עקיבא, שזה כלל גדול ויסוד התורה כולה. מדוע אפוא נקט הלל הזקן בדרך השלילה – "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך"? והרי התורה עצמה נקטה בדרך החיוב – "ואהבת לרעך כמוך"!

כדי להבין זאת יש להעמיק בדרך החסידות, בהבנת מהותה של מצות אהבת ישראל, וכיצד היא קשורה לתחילת תפילתו של אדם, עבודת ה' שהיא "בין אדם למקום", אף שאהבת ישראל היא מצוה שבין אדם לחברו.

בתורת החסידות מבואר, שכל נשמות ישראל הם "קומה אחת שלימה", עם ישראל כולו הוא גוף אחד. כשם שבגוף ישנם סוגים רבים של חלקים ואיברים – ראש, לב, ידיים, רגליים, ואף ציפורניים – הרי בסופו של דבר כל אלו יחד הם דבר אחד ויחיד – גוף האדם. יתירה מזו, כל איבר וכל חלק בגוף מחובר וקשור עם שאר האיברים, באופן מורגש יותר או פחות, אך לעולם הם קשורים וכלולים זה מזה, ואף מרגישים זה את זה.

סיבת הדבר היא, משום שכל האיברים מאוחדים ומקבלים את חיותם ואת כוחם מהמוח, שכל כוחות האיברים כלולים בתוכו. לכן המוח מרגיש בכאב קל ביותר בכל חלק בגוף, גם כאב קל בציפורן קטנה – מורגש היטב במוח.

משל איברי הגוף מתאים מאד להיותו של עם ישראל גוף אחד שלם: אכן, בעם ישראל ישנם סוגים רבים ושונים מאד של יהודים, שלעיתים גם רחוקים מאד זה מזה במעלתם, כמו המרחק בין איברי הגוף החשובים שחיי האדם תלויים בהם, ובין ציפורניו של האדם. אך עדיין כל אותם יהודים הם גוף אחד ממש, ואי אפשר להבדיל ביניהם כלל, שהרי כולם כלולים באותו 'מוח', כולם חלק א-לוה ממעל ממש.

התפילות היומיות הינן בעצם "עבודת בית-המקדש" של ימינו, ממש כהקרבת הקרבנות, כפי שנאמר בגמרא "תפילות במקום קרבנות תקנום". והרי על הקרבנות בבית המקדש נאמר "אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב". כדי לקיים מצות תפילה שהיא הקרבת קרבן – יש להיות שלמים בלא מום ח"ו. אם יהודי ניגש לתפילה, וחלילה עדיין איננו מאוחד עם יהודי אחר, חסר אצלו ב"ואהבת לרעך כמוך", הרי הוא "בעל מום" ח"ו וחסר לו ב"קומה שלימה" של גוף עם ישראל.

גם אם יש לו סיבה צודקת ביותר, ואפילו "ק"נ טעמים", שלא לאהוב את אותו יהודי אחר, הרי המציאות בפועל היא שאין הוא מאוחד עם אותו יהודי, ש'אף-על-פי שחטא ישראל הוא', וגם הוא "חלק א-לוה ממעל ממש", וחלק אינטגראלי מגוף עם ישראל; לכן, אם ישנו נתק כלשהו חלילה בין המתפלל לאותו יהודי – הרי הוא 'בעל-מום' ואין תפילתו יכולה לעלות ולהתקבל לפני ה', זהו פגם וחיסרון עצום בתפילתו.

זוהי הסיבה שלפני התפילה צריך האדם לקבל על עצמו מצות "ואהבת לרעך כמוך" במלואה, לכל יהודי, אף אם "ידע איניש בנפשיה" [=יודע כל אחד בליבו פנימה] שאין זו משימה פשוטה כלל, אך בלעדיה אי אפשר לגשת לתפילה, כקרבן ש"תמים יהיה לרצון".

אך כאן מגיעה הדגשה נוספת: עצם ההחלטה הכללית "לאהוב כל יהודי", עדיין איננה מספקת מבחינה מסוימת. יש צורך ב'אבן הבוחן' לוודא שאכן מדובר באהבת ישראל "כמוך", כפי שהתורה דורשת. שהוא אכן חש שכל יהודי הוא חלק ממנו, דבר אחד ומאוחד עמו.

על כך הבהיר הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך":

ידוע מה שאמר החכם מכל האדם "על כל פשעים תכסה האהבה" (משלי י, יב). אף שכל אדם מודע היטב לכל חסרונותיו ועוונותיו, הרי אהבת עצמו מכסה על כל הפשעים. האהבה הטבעית שיש לאדם לעצמו גורמת להתעלם מכל הבעיות ולכסות על כל החסרונות.

יותר מכך, כאשר יבוא מישהו מבחוץ ו"ישים על השלחן" את כל מגרעותיו, יגלה ויספר לו על כל מה שחטא ופשע, על כל מידותיו המגונות וחסרונותיו, תגובתו הטבעית תהיה כעס על אותו אדם, אף שהוא עצמו יודע שאותו אדם דובר אמת לאמיתה. מדוע? מפני שעד עתה הוא לא חש כלל באותם חסרונות, שכן הם היו מכוסים באהבת עצמו.

זהו עומק דברי הלל הזקן. מהי אהבת ישראל אמיתית, "כמוך"? – כאשר "דעלך סני לחברך לא תעביד"! כאשר אינך יכול לראות את הרע שבזולת; אף אם אתה יודע דברים שליליים לגביו, הנך מרגיש ש"על כל פשעים תכסה אהבה" – בדיוק כשם שאהבת עצמך מסתירה ממך את הרע שלך, כך מתוך אהבת ישראל תכסה ותעלים מעיניך את הרע של רעך.

– "זהו כל התורה כולה". כל התורה היא להבין ולהרגיש שכל עם ישראל הוא גוף אחד ממש, עד כדי כך שאדם חש כלפי כל יהודי בדיוק את אותו רגש שהוא חש כלפי עצמו. מה שמתבטא בכך שכשם שלראות את חסרונותיו שלו הרי זה "עלך סני", הוא אינו מסוגל "לראות" ולחוש רגש שלילי כלפי הרע שלו עצמו, כך "לחברך לא תעביד" – הוא איננו יכול לראות ולחוש את הרע והשלילי שבחברו.

מאמרו זה של הלל הוא אפוא בעצם המשמעות העמוקה והפנימית והיישום החד ביותר של מצות "ואהבת לרעך כמוך", שהוא "כלל גדול בתורה", ובלעדיו לא ניתן לעבוד את ה' בתמימות בקומה שלימה של כל עם ישראל.

אסיים בסיפור שהיה בבית מדרשו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש: פעם עבר יהודי מחוגי החרדים ה'קנאים' בין אלפי היהודים המבקשים את ברכת הרבי. בתו של אותו יהודי עזבה למרבה הצער את דרך התורה והמצוות, ונסעה לגור בלונדון עם נכרי רח"ל. היהודי ביקש מהרבי ברכה והפציר מאד שהרבי יורה לשלוחיו בלונדון לחפש אותה ולנסות להחזירה למוטב. באמצע דיבורו רמז לרבי, שכביכול חשוב יותר לקרב את בתו שהרי היא ממשפחה חרדית, "היא הרי 'משלנו'!" הרבי הישיר אליו מבט רציני ואמר לו מיד "וכי יש בן לאברהם יצחק ויעקב, או בת שרה רבקה רחל ולאה שהם אינם 'משלנו'?!"

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט איך אוהבים כל יהודי – "כמוך"? • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט זמני התפילות לשבת 'אחרי-קדושים' תשפ"ה (2025) הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט הצלת יהודי בשבת לא רק שלא גורמת חילול שבת, אלא אף מוסיפה לחיזוק השבת! • הערב בשיעור השבועי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט אלפים באמירת פרקי התהילים על ידי הרב גערליצקי • טקס יום הזכרון המרכזי בכיכר הבימה בתל אביב הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

אפתח בסיפור אישי: בחג הפסח התארחנו אצל חתני ובתי, הרב מענדל ודבורה אלטיין, שלוחי הרבי בעיר ויניפג שבצפון קנדה, הפועלים שם גדולות ונצורות. השתתפנו ב"סדרים" הציבוריים שהם ערכו, יחד עם מאות אורחים. בליל הסדר השני, הכיר לי חתני את אחד האורחים, אריה לביא, שנפל בשבי המצרי בימי מלחמת יום הכיפורים, ושרד בתנאים קשים עד לשחרורו. בשיחתנו, הוא סיפר על ה"יציאת מצרים" האישית שלו, ועל היכרותו עם חתני הרב אלטיין. בין השאר סיפר סיפור נפלא:

בשנה האחרונה הוא נסע להתפלל ב'ציון' של הרבי בקווינס שבניו יורק יחד עם בן משפחה. כאשר הגיעו אל ה'ציון', הציע לו אחד החסידים להניח תפילין. הוא הגיב "אני לא נוגע בקופסאות האלו"!… הם נכנסו ל'ציון' לזמן קצר, ולאחר שיצאו משם, פנה האיש בעצמו אל מר לביא וביקש "איפה יש תפילין, אני רוצה להניח תפילין עכשיו!"… כמובן שמיד ניגשו לדוכן התפילין והוא הניח תפילין בהתרגשות ובתשוקה עזה, והתפלל בכוונה גדולה. איש לא אמר לו דבר, לא שכנע אותו ולא הסביר. מה בעצם קרה כאן?

השבוע נקרא בתורה על דיני המצורע ותהליך טהרתו – "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן", ומיד אחר-כך ממשיך הפסוק "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת.." לכאורה, בקריאה פשוטה של הפסוקים, יש כאן סתירה מובנית הבולטת לעין: משמעות המילים "והובא אל הכהן" היא שיש לקחת את המצורע מחוץ למקומו ולהביאו אל הכהן; אך הפסוק הבא מבהיר מפורשות שלא כך – הכהן הוא זה שיוצא מחוץ למחנה כדי לראות את המצורע ולטהרו. אם-כן מדוע נאמר "והובא אל הכהן"?

בביאור מעמיק של נושא ה"מצורע" על-פי פנימיות התורה, מסביר הרבי שהמצורע מסמל את היהודי שכביכול התנתק לגמרי מיהדותו ואמונתו. אין הוא כשאר הנכשלים בעוונות, שעליהם נאמר ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" [וכמבואר בתניא, שה"שטות" היא המחשבה המוטעית ש"לא נורא" לעבור עבירה, חלילה, שהרי זו "רק עבירה" ולא התנתקות וכפירה בה'];

המצורע מסמל את היהודי שהגיע לדאבוננו למצב כזה, שכביכול לא איכפת לו כלל ההתנתקות מהקב"ה ומעם ישראל. "בדד יישב מחוץ למחנה", הוא אינו רוצה להיות קשור ל"מחנה ה'" ול"מחנה ישראל", הוא מצהיר כלפי חוץ שאיננו מאמין ואיננו רוצה לחזור ולהיות שייך לצד הקדושה ולמחנה ישראל.

מדוע בכלל מאפשר הקב"ה מציאות כזאת של יהודי שמגיע למצב שכזה? משום שהדרך להפוך את חושך העולם כולו לאור, "אתהפכא חשוכא לנהורא" בלשון הזוהר, היא על-ידי שיהודי שהגיע למצב הכי נמוך, מצליח להתרומם מעלה-מעלה, ולהפוך את ה"ירידה" להיות "צורך עליה" וחלק מהעליה, עד ש"זדונות נעשים לו כזכויות" – ואו אז יתגלה בעולם אורו של הקב"ה עצמו, "לילה כיום יאיר".

אך ההתחלה לעבודה עצומה זאת, אין היא בכוחו של המצורע, שהרי הוא נמצא במצב שכביכול איננו מרגיש כל רצון לשוב בתשובה ולעלות מהמקום בו הוא נמצא; אלא רק מצד הקדוש-ברוך-הוא, שהבטיח ש"לא יידח ממנו נידח", הקב"ה כביכול מאיר ומושך את היהודי "בעל כרחו", ומשפיע אור גבוה כל-כך על האדם, שכביכול מחייב אותו לצאת מהמקום בו הוא נמצא. רק אז מתחילה עבודת האדם עצמו, בכוחו ובבחירתו, להפוך זדונות לזכויות.

לכן מדגיש הפסוק בתחילה "והובא אל הכהן": תחילת העבודה היא כביכול בעל כורחו, הקב"ה מוציא את המצורע מהמקום בו הוא נמצא, וכביכול מביא אותו "אל הכהן", אל תוך אור הקדושה של "מחנה כהונה"; אך האמת היא, שמצידו של האדם הוא עדיין "מחוץ למחנה", ועליו להתייגע בעצמו ובכוחו שלו, להגיע ולהפוך "חשוכא לנהורא".

בכך מסביר הרבי ענין תמוה נוסף: בעבר היו רבים שנמנעו מלכנות את הפרשה בשם "פרשת מצורע", וכינו אותה "פרשת טהרה", או "פרשת זאת תהיה"; אך בדורנו, כולם קוראים לפרשה בפשטות "פרשת מצורע", ואינם חשים בכך משהו בלתי-רצוי. מסביר הרבי, שכיום כאשר אנו כבר קרובים כל כך לגאולה, שבה אכן נזכה לראות במוחש איך הופך החושך לאור ו"לילה כיום יאיר", כבר מתחילים לחוש שהכינוי "מצורע" איננו מבטא כל-כך את הירידה והשפלות, אלא אדרבה – את המעלה העצומה של הפיכת הזדונות לזכויות, והעליה הגדולה שבאה דוקא בגלל ובזכות הירידה.

בד' אמותיו של הרבי, ב'ציון' הקדוש, ניתן לראות במוחש את ה"והובא אל הכהן". יהודי שמגיע לשם זוכה מיד לאור הגדול, שמרים אותו ומוציא אותו מהמקום של "מחוץ למחנה", ומגלה את פנימיותו שהוא חלק א-לוה ממעל ממש. כמובן שאחר-כך יש ליהודי עבודה גדולה לעשות בעצמו ובכוחו שלו, אבל ההתחלה היא מלמעלה לגמרי, למעלה מהבנתו ולמעלה מן הטבע.

יש לעשות כל מאמץ להביא יהודים אל הרבי, "והובא אל הכהן", ואז רואים איך שיהודים אלו הם תכלית הכוונה, שדווקא בזכותם ועל ידם הופכים את חושך העולם לאור שבעת הימים, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

התמונה באדיבות אתר COL

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט מה שקורה כשבאים ל'ציון' של הרבי… • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט 'התהלוכה' השנתית של ילדי תל אביב בל"ג בעומר תשפ"ה הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט קביעה שלילית? רשאי לעשות זאת, רק מי שמברך את עם ישראל ‘באהבה’! • הערב בשיעור השבועי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

ימים אלו זוכים אנו לקיים מידי יום מצוה מיוחדת: מצות ספירת העומר, לספור בכל יום את הימים ממחרת חג הפסח ועד חג השבועות – זמן מתן תורתנו.

למצות הספירה משמעויות רבות, מעמיקות וחשובות, אך ברצוני לעסוק כאן באחת החביבות שבהן, שהיא בעצם 'תורה' קצרה מאדמו"ר הזקן בעל התניא, שעליה סיפרו רבותינו נשיאינו סיפור מופלא ובעל מסר אדיר:

בזמן אדמו"ר הזקן היה חסיד ושמו ר' גבריאל, שהוא ורעייתו הצדקנית חנה-רבקה, היו אנשי חסד מופלגים, שעסקו בצדקה וחסד והכנסת אורחים כל ימיהם. הם לא זכו לפרי-בטן משך שנים רבות מנישואיהם, אך מעולם לא התלוננו על כך, ואף לא תינו את צרתם בפני אדמו"ר הזקן. שנה אחת ספגו עסקיו של ר' גבריאל הפסדים כבדים, והוא איבד את כל כספו. כאשר הגיעו באותו שנה שלוחיו של הרבי לאסוף כספים למען פדיון שבויים, לא היתה לר' גבריאל כל אפשרות לתרום סכום גדול כפי שהיה רגיל, והוא שקע בעצב רב על שאינו יכול להשתתף במצוה.

כאשר שאלה אותו אשתו חנה-רבקה מדוע פניו מודאגים כל-כך, נאלץ לספר לה את מצבם הכלכלי העגום, ואת העובדה שאינו יכול עוד לתרום לצדקה את הסכום שמבקש ממנו הרבי. חנה-רבקה חיזקה אותו בדברים, ובאמונה בה' שבודאי יעזור להם, ומיד עשתה מעשה: בלי לומר דבר לבעלה, היא לקחה כמה מתכשיטיה היקרים ביותר, ורצה אל השוק למכור אותם לכל המרבה במחיר… את מטבעות הזהב שקיבלה עבורם היא צחצחה היטב בחומרים מיוחדים עד שהבריקו ונצצו. לאחר מספר שעות חזרה עם צרור מטבעות גדול לבעלה, וקראה: "הנה בעלי היקר, הא לך הסכום שביקש הרבי עבור המצוה, סע מיד אל הרבי והבא אליו את הכסף!"

ר' גבריאל נסע מיד לרבי, נכנס לחדרו הקדוש, הניח את צרור הכסף על השולחן ואמר לרבי שברצונו לתרום את הסכום הנדרש עבור מצות "פדיון שבויים". הרבי פתח את הצרור ופתאום האיר החדר מערימת מטבעות הזהב שנצצו באור מיוחד. ר' גבריאל עצמו לא הבין מה פשר הברק המופלא של המטבעות. גם הרבי הביט במטבעות במבט מיוחד, השעין את ראשו על ידיו, כפי שהיה עושה בזמן התבוננות ודביקות בה', ואז הרים את ראשו הק' ואמר:

"בתרומת המשכן היו זהב, כסף ונחושת, אך לא היה דבר שהבריק, אלא "המראות הצובאות", המראות שתרמו הנשים למשכן, ומהן נעשה ה"כיור", שאמנם מופיע אחרון ברשימת כלי המשכן, אבל הוא הראשון בעבודות המשכן". כאן פנה הרבי לר' גבריאל ושאל, "אמור לי את האמת, מניין הגיעו מטבעות אלו?"

לר' גבריאל, שמעולם לא סיפר לרבי על בעיותיו וצרותיו, לא נותרה ברירה, והוא גולל בפני הרבי את כל הסיפור, איך הפסיד בעסקיו, ולא יכול היה לתרום לצדקה, ואת העובדה שאשתו הלכה ללא ידיעתו להשיג בעצמה במסירות נפש את סכום הכסף עבור המצוה.

שוב שקע הרבי בדביקות גדולה, הגביה את ראשו ואמר: "הקב"ה ייתן לך ולרעייתך הצלחה ועושר בכל אשר תפנו ונשיאת-חן בעיני כל רואיכם. אתם תזכו לבנים ובנות ותזכו לאריכות ימים לראות מהם נכדים ונינים. סגור את עסקך והתחל לסחור ביהלומים ואבנים טובות".

ר' גבריאל אכן עשה כדברי הרבי, והחל לסחור ביהלומים, ההצלחה האירה לו פנים והוא התעשר עושר רב, וכעבור שנה נולד בנם בכורם. הוא ורעייתו המשיכו והרחיבו את מפעלי הצדקה שלהם, והיו אהובים כל כך על כל יושבי עירם, עד שכונו בשם-משפחה חדש "ר' גבריאל נושא-חן". ר' גבריאל וחנה-רבקה האריכו ימים באופן נדיר ונפטרו בשיבה טובה בגיל מאה-ועשר.

כאשר סיפר הרבי נשיא דורינו את הסיפור, סיים ואמר: אדמו"ר הזקן פירש כך את הציווי בתורה לספור ספירת-העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת": "וספרתם" – מלשון "אבן ספיר", אבן טובה הנוצצת ומאירה; "וספרתם לכם" – יש להאיר את ה'לכם'".

להבנת הדברים חידד הרבי את המסר מהסיפור המיוחד: הלוא שוויים של המטבעות לא השתנה בעקבות העובדה שהאשה טרחה כל כך לצחצחם והם נצצו והאירו; מה היא אפוא ההדגשה בדברי אדמו"ר הזקן על כך שהמטבעות נצצו?

אלא שזהו סודה של ספירת העומר: בכל מצוה שעושה יהודי, הוא יכול לעשות "כמו שכולם עושים", לעשות את המצוה רק כי כך נהוג לעשות, וכך חייבים לעשות. מלמדת ספירת העומר "וספרתם לכם" – עליכם להאיר את המצוה "שלכם", שתהיה ייחודית "לכם", בשמחה מיוחדת, ברגש מיוחד, במסירות נפש ובהידור מיוחד שלכם, מתוך חביבות אישית מיוחדת שלכם למצוה.

או-אז, גם אם המצוה נראית כביכול "באותו השווי", אותה מצוה "כמו כולם", הרי לפני הקב"ה היא חביבה עשרת-מונים, והקב"ה משלם בכפל כפליים בשפע אור וברכה, בכל משאלות ליבנו לטובה, בבריאות מלאה ונכונה בגוף ובנפש, בגשמיות וברוחניות, כברכתו של חודש המיוחד אותו אנו מברכים בשבת זו, חודש אייר – ראשי תיבות "א'ני יי' ר'ופאך".

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן

הפוסט כל הנוצץ – הרבה יותר מזהב • מאמר מהרב יוסף גערליצקי הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

ההיערכות המאתגרת השנה, בעקבות חלות חג הפסח במוצאי שבת, לא מנעה ממנהלי בתי חב"ד ועורכי ה'סדרים' מלהגדיל משמעותית את מספר המקומות והמנות לסעודת החג, שהוכנו כבר ביום שישי עבור האורחים הרבים המקומיים ומחו"ל.

ה"סדרים" התקיימו בכל שכונות בעיר עם כ-300 משתתפים בממוצע בכל מקום.
בלב העיר, ליל הסדר נערך בהיכל המפואר של בית הכנסת חב"ד 'גאולת ישראל'.
אחד האורחים העיד באוזנינו בתום הסעודה: "אני מגיע בכל שנה בשביל הילדים, הבמה שהם מקבלים בשירה ובמהלך הסדר והפוקוס המיוחד הניתן במיוחד לדור הצעיר. זו חוויה שהם לוקחים איתם הרבה הלאה, גם הבנים וגם הבנות".

הפוסט הסדר הציבורי נשמר היטב בתל אביב.. • קרוב ל10,000 משתתפים בסדרים הציבוריים של חב"ד בעיר הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.

הפוסט זמני התפילות לשבת 'שמיני – מברכים החודש' תשפ"ה (2025) הופיע לראשונה ב-חב"ד תל אביב.