רעיון החודש – מר חשוון • מתורתו של הרבי מליובאוויטש
“ויעקב הלך לדרכו”
מנהג מעניין נהוג בחצר אדמו”רי ליובאווייטש (חב”ד) מדור דור, וכדאי להתוודע למנהג זה ולמשמעותו. במוצאי שבת-בראשית, השבת שבסיומו של חודש תשרי, מכריזים בהתלהבות: “ויעקב הלך לדרכו”, משפט שהוא קטע מפסוק בתורה, בספר בראשית.
בהכרזה זו כאילו מסכמים את כל החוויות הרוחניות עשירות התוכן של חודש תשרי, לאחר שבמהלכו של החודש הצטיידו בני ישראל בשפע רוחני רב ובמטען גדוש של רוממות-רוח ושובע נפשי. (ראה “רעיון החודש” של חודש תשרי). מה משמעותה של הכרזה זו? מה תכנו הפנימי, מבחינה אקטואלית-מעשית, של המשפט “ויעקב הלך לדרכו”? להבנת הדברים עלינו לזכור שתי הוראות שהתורה נותנת לנו. אחת בתורה שבכתב: “בכל דרכיך דעהו”, ואחת בתורה שבעל-פה: “וכל מעשיך יהיו לשם שמים”.
יושם לב: מדובר כאן ב”דרכיך” וב”מעשיך”. לאו דווקא בדברים שענינם הישיר הוא עבודת ה’, כגון = לימוד תורה, תפלה, קיום המצוות. פירושו של הוראות אלה הוא שגם כשיהודי עוסק בדברים שהם, לכאורה, דרכיו שלו ומעשיו שלו, בענינים גשמיים כגון – אכילה ושתיה, עיסוק בפרנסה וכיוצא בזה, גם אז עליו לעשות דברים אלה לשם שמים, ויתר על כן – בדרכיו אלה עצמן עליו לדעת את ה’ ולעבדו. כאן, לכאורה, חידוש גדול, אלא ש”חידוש” זה הוא הוא המייחד ומאפיין את היהודי בכל שעות היום ובכל ששת ימי המעשה. לאמור: היהודי אינו עובד את ה’ רק בתורה ובתפלה, היהודי עובד את ה’ גם באכילתו ושתייתו, שינתו, ובעיסוקו בעניני פרנסה. זו, למעשה, השליחות העיקרית של כל יהודי, שבגללה באה נשמתו האלוקית לתוך גופו: למצוא את האלוקות גם בעניני החול, ולהעלות ולזכך את עניני החול הגשמיים. היהדות אינה מצטמצמת בתחום המוגבל של בית הכנסת ובית המדרש, ובמסגרת הזמן של שבתות וחגים ושל שעות התפלה ולימוד התורה. היהדות חודרת לתוך ימי ועניני החול, גם שם מוטלת על היהודי החובה: “וכל מעשיך יהיו לשם שמים”, ויתרה מזו: “בכל דרכיך דעהו”.
* *
זו איפוא, משמעות ההכרזה: “ויעקב הלך לדרכו”, בסיומו של חודש תשרי ולקראת ימי החול של חודש חשון. במשך חודש תשרי היהודי שרוי באווירה מרוממת ורוחנית של חגים ומועדי קודש. הוא נתון בעיצומו של תהליך שכולו קודש, וכאילו אינו יוצא מכתלי בית הכנסת ובית המדרש. עתה, עם פרוס חודש חשון הוא יוצא, כביכול, לשוק המעשה והחולין, הוא הולך לדרכו שלו. אז מזכירים לו: “ויעקב הלך לדרכו”. יש ליעקב דרך מיוחדת משלו, דרך יהודית מקורית, דרך של החדרת אור הקדושה והאלוקות לתוך חיי החולין והמעשה. “יעקב” הולך, אם כן, לדרכו העצמאית, לדרך המייחדת אותו כיהודי ועושה אותו שונה מן הגוי גם בדרכיו ובמעשיו הגשמיים. יעקב יוצא לדרך כשהוא מצוייד במטען הרוחני הרב שצבר ואגר במשך חודש תשרי, “חודש השובע”, ואת המטען הזה הוא מנצל ומיישם כדי לקדש את החיים היום-יומיים ואת הפעילות הגשמית והחמרית.
לכשנתעמק במלים הספורות של המשפט האמור – אף נבין מה פירושו של המושג “יעקב” בעניננו (ולא המושג “ישראל”, – המסמל דרגה רוחנית עליונה ומופשטת יותר), וגם נבין את משמעות הביטוי “הלך” (שכן דוקא כאן ובדרך זו אנו משיגים שיא של הליכה מחיל אל חיל), ומשמעויות רבות ונוספות לביטוי “לדרכו”.
כך או כך – ההכרזה של “ויעקב הלך לדרכו” מהדהדת יפה בכל ימי חודש חשון, והימים שלאחריהם, והיא קוראת לנו – ללכת ולצעוד, גם בעניני החול והמעשה, בדרכו המקורית והעצמית של ישראל סבא, של יעקב אבינו ושל השפעתו העצמותית ומורשתו שהנחיל לזרעו אחריו עד סוף כל הימים. לכשנלך בדרך זו – מובטחת לנו ההצלחה, כברכת יעקב אבינו, בכל עניננו, הן בענינים הרוחניים, והן בענינים הגשמיים, בפרנסה ובבריאות ובחיים טובים ומלאי תוכן וסיפוק בכל יום ויום ובכל שעה ושעה.
הרעיון מיוסד על קונטרסי מוצש”ק פ’ בראשית-נח ה’תשל”ח
