מפעל השליחות הגדול
כאשר הצליח הרבי הקודם מליובאוויטש להגיע שבור ורצוץ לאמריקה, לא נותרו מתנועת חב”ד אלא הזכרונות וקומץ שרידים, אודים מוצלים מאש. הוא פתח במאמץ הגדול לבנות מחדש את ההריסות ולהקים בניין ליהדות שורשית בארץ שהייתה סמל של התנתקות מחיי יהדות מקוריים.
מאמצים אלה, שהרבי הקודם החל בהם, יצאו מן הכוח אל הפועל בתקופת הנהגתו של חתנו וממלא-מקומו. הרבי ליקט את החסידים הבודדים שהיו פזורים בכל העולם, ובנה מהם גרעין מוצק שממנו צמחה מחדש התנועה הגדולה והמפוארת של חב”ד.
אולם הרבי סירב להמתין עד השלמת משימת השיקום הפנימית. בעיות בוערות של הקיום היהודי טרדו את שלוותו. וכך, תוך כדי בניינה של חב”ד, החל להפעיל את קומץ החסידים שעמד לרשותו כחיל-חלוץ לפעילות ולעשייה. הוא שיגר את חסידיו לקהילות יהודיות רדומות כדי לעוררן ולהפיח בהן חיים יהודיים מחודשים. עד מהרה הפכו אלו למרכזים יהודיים תוססים.
הרבי לא היסס להקריב את האינטרסים של תנועת חב”ד עצמה למען האינטרסים של כלל העם היהודי. כאשר חסידי חב”ד בישראל ביקשו להקים מוסדות איכותיים לילדי ’שמנת’, השיב הרבי, כי את הילדים הללו יקלטו בחפץ-לב גם גופים אחרים. “חב”ד צריכה לעשות מה שאחרים אינם רוצים ואינם יכולים לעשות”, אמר.
בהכוונתו הישירה הגיעו שליחיו למקומות הנידחים ביותר בעולם. שום דבר לא הרתיע אותם – לא קשיי שפה ומנטליות, לא העדר חברה תומכת, לא חוסר כסף. היה כוח אחד מרכזי שגבר על כל אלה – הרבי. שליח חב”ד היה מוכן לסבול ולהקריב ללא שיעור, כשהוא שואב את סיפוקו מכך שהוא גורם נחת ושמחה לרבי.
כיום, לאחר עשרות שנים, אפשר לראות את עוצמת המהפכה שחולל הרבי. שליחיו מפוזרים בכאלפיים (!) נקודות על-פני כדור-הארץ, מתאילנד ועד הונולולו, מהונג- קונג ועד זאיר, מבואנוס-איירס ועד מרוקו ותוניס. בכל מקום הם מהווים הגורם המתסיס והמפריח את חיי היהדות. הם מפיצים אמונה וחסד, שמחה ומסורת יהודית, ומהווים תריס בפני גלי הטמיעה וההתבוללות.
כך הפך הרבי את קומץ החסידים שקיבל תחת הנהגתו למעצמה אדירה, חוצה גבולות ויבשות. מפעל-חייו זה מוכיח יותר מכל דבר אחר את עוצמת מנהיגותו, חזונו ואחריותו הכוללת לכל יהודי בכל קצווי תבל.
