איך מחוללים מהפכה?
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
האם בית חב"ד יכול להסתפק בלהיות "הכתובת לכל ענין יהודי"? לשים שלט גדול "כאן ניתן ללמוד חסידות"? לפרסם את זמני שיעורי החסידות ולחכות שהציבור יבוא?
השבוע מציינת חסידות חב"ד את ט' כסלו – יום ההולדת וההילולא של האדמו"ר השני בשושלת חב"ד, רבי דוב בער, "האדמו"ר האמצעי", וביום י' כסלו את "חג הגאולה" שלו. אדמו"ר האמצעי "שפך" על חסידיו את תורות החסידות בשפע אדיר, בהיקף של כמות ועומק בלתי נתפסים, הוא היה יושב שעות ארוכות ברצף ואומר לפניהם דברי חסידות ללא הפסק. עד שאפילו גדולי חסידיו של אביו, אדמו"ר הזקן, נאלצו להתאמץ ולהתייגע כדי להצליח להכיל ולהבין את עושר תורתו.
אך דוקא הוא, ששפע את מעיינות את החסידות ללא כל הגבלה, ידע היטב שכדי להנחיל לציבור הרחב את תורת החסידות, לא מספיק רק לשבת וללמד אותה…
בספרו של הרבי – "היום יום", מסופר על כך לאורך שנים בתקופת תחילת ייסוד תנועת החסידות על-ידי מורינו הבעל-שם-טוב הקדוש, לא היה הבעש"ט יושב במקום אחד שאליו מגיעים החסידים לשמוע ולהתברך, אלא היה נוסע ועובר ממקום למקום בערי קהילות ישראל, שם היה מעורר את הציבור באמרותיו הנלהבות, מעודד יהודים פשוטים, ומצית שלהבת של עבודת ה' בדרך החסידות.
הנהגה זו גרמה לתמיהה אצל רבים: הנוהג היה שגדולי ישראל, רבנים גדולים וראשי ישיבות, היו יושבים במקומם ועוסקים בתורה, ויהודים מכל סביבתם הקרובה והרחוקה היו מגיעים אליהם ללמוד מפיהם ולקבל את עצתם וברכתם.
לכאורה גם הבעל-שם-טוב, שהיה דמות קודש סוחפת ומלהיבה, שתורתו ועבודתו האירו למרחקים, יכול היה לשבת במקומו וודאי היו נוהרים אליו תלמידים וחסידים רבים. אמנם היו גם נסיעות שעסקו בפדיון-שבויים, וחיזוק היהדות במקומות נידחים; אך מדוע היה עליו לנסוע למרחקים כדי ללמד פנימיות התורה?
וכך כותב הרבי בספרו "היום יום": "אדמו"ר האמצעי היה מבאר בזה: 'גליא שבתורה' נקרא מים ואל מים – הולכים; פנימיות התורה נקרא אש ומהאש – נרתעים, לכן על המשפיע ללכת אל המקבל ולומר לו: אל תירא 'כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא'".
משמעות דבריו של אדמו"ר האמצעי, שאמנם התורה משולה ל"מים", ובני-אדם בטבעם נמשכים למקום שיש בו מים חיים, אך משל זה נכון בעיקר לחלק ה"נגלה" של התורה – גמרא והלכה וכיוצא-בהם;
אך חלק "חכמת הנסתר" – פנימיות התורה, משול דוקא ל"אש", אש המחממת ומבעירה את הלבבות. לכן, בני-אדם אינם נמשכים באופן טבעי לרוץ לשמוע את פנימיות התורה, ואדרבה, לעיתים קיימת 'רתיעה' אינסטינקטיבית מ"אש" שכזאת.
לכן לימד והראה לנו הבעל-שם-טוב, שכאשר מדובר על הפצת חסידות, אין לשבת במקום, לפרסם שיש שיעור חסידות, ולחכות שאנשים יבואו מעצמם… עלינו לטרוח ולגשת אליהם, למצוא כל יהודי במקומו, לפנות אליו בשיחה, לעניין ולדרבן אותו, ואז למצוא את הדרך להסביר לו שלא יחששו מ"אש" זו של תורת החסידות. אין זו אש שורפת ומסוכנת, אלא "ה' אלוקיך אש אוכלה" – זוהי אש אלוקית שלך, של פנימיותו של כל יהודי, אש שתרומם אותו, תגלה ותאיר את פנימיותו ותחבר אותו עם אור וטוב ה'.
אדמו"ר האמצעי הכיר היטב את ה"בעיות" וה"מחלות" שעימם מתמודדת האנושות, ויותר מכך הכיר את התרופה להן – לימוד החסידות; אך הוא לא המתין שה"פציינטים" יגיעו אליו, הוא טרח והגיע אליהם, והעניק לכל אחד בדיוק את המינון המתאים לו, במאמריו ובספריו החסידות הרבים שכתב.
מימים מיוחדים אלו של ט'-י' כסלו, ניקח גם אנו את הכוח ללכת בדרכו, לגשת לכל יהודי למקומו הוא, באהבה ובמאור פנים, להנגיש לו את תורת החסידות ואת חכמתה, דרכיה והנהגותיה, ולומר לו "טעמו וראו כי טוב ה'"!
(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)
