ישנה מימרה ידועה, המיוחסת לצדיק הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, שהיה אומר "ריבונו של עולם, מהר והבא כבר לבניך את הגאולה, שהרי עוד מעט, כבר לא יישאר חלילה את מי לגאול"…
אם ישנו זמן שעליו מתאים לומר אמרה חריפה וכואבת זו, הוא הזמן והמצב הנורא אליו הגענו בשנה זו, מצב של קרע ושיסוי יהודים אלו באלו רחמנא-ליצלן, באופן ברוטאלי וחסר-פרופורציה שלא ראינו מעולם כמותו, ממש כתיאור המשנה (אבות פרק ג' משנה ב') "איש את רעהו חיים בלעו".
בדיוק כאותה אישה במשפט שלמה הצועקת בהתלהבות "גזורו", כך עומדים יהודים ויוצאים בקול תרועה להרוס, לנתוץ ולאבד, נגד אחיהם שחושבים קצת אחרת מהם. הם אינם נבהלים כלל מאזהרות מומחי הביטחון שהקיטוב והאנרכיה פוגעים אנושות בביטחון ישראל ונותנים כוח ועידוד לאויבי ישראל לפגוע ח"ו.
ובינתיים אויבינו מחככים ידיהם בהנאה רבה. כל מה שהם לא הצליחו, בחסדי שמים, לעשות במשך עשרות שנים, באים היהודים ועושים בעצמם, ולהם לא נותר אלא להמתין בשקט ואז ברגע הנכון לבצע בקלות את תאוותיהם הרצחניות חלילה, היה-לא-תהיה..
וקול הזעקה מעומק הלבבות בוקע את כל הרקיעים – ריבונו-של-עולם, אם לא נתעשת עכשיו ונכבה את שריפת האיבה והשנאה המכלה כל חלקה טובה, הלוא חלילה כבר לא יישאר מה להציל!
ה'משפיע' המפורסם, איש מסירות-הנפש, ר' מענדל פוטרפאס ע"ה, היה נוהג לספר על שני אחים שגרו בעיר אחת, אחד מהם התעשר מאד וניתק את הקשר עם אחיו העני. יום אחד הגיע לביקור אביהם הקשיש, האח העשיר הכין עבורו קבלת פנים מהודרת, בית מפואר להתארח בו וסעודות גדולות ממיטב הטבחים, אך האב לא הגיע. לאחר חיפושים ארוכים נמצא האב בביתו הדל של האח העני. שאל האח העשיר "אבא, הלוא טרחתי עבורך כל-כך, מדוע לא הגעת אליי?!" הביט האב בו ובאחיו העני וענה לו במילים קצרות "אם הוא, האח העני, איננו אחיך – איך יכול אני להיות אביך?!"
כל יהודי מרים את עיניו למרום בימים אלו, ומבקש עבור עצמו שנה של ברכה ושפע טובה. עלינו לזכור שאבינו שבשמים מסתכל עלינו, ומצפה לראות שאנו אחים, כדי להשפיע ולהעניק לנו כפי שאבא אוהב מעניק.
זוהי שעה קריטית. אנו מוכרחים, כל אחד בעצמו, כל משפחה, כל קהילה וכל חברה, וכולנו יחד, להחליט על שינוי כיוון מוחלט. אנו חייבים להפסיק להיגרר אחרי התקשורת, המרוויחה הגדולה מכל 'אקשן' של שנאה. מוכרחים לשנות את כללי השיח הציבורי, וגם את השיח האישי בין אדם לחברו, לא רק בדיבור, גם במחשבה. להשתדל לראות תמיד את הטוב ביהודי שני, לדבר תמיד בזכותו. בימינו זוהי איננה רק "הנהגה טובה", זוהי חובה חיונית. בנפשנו הדבר.
כולנו מכירים את דברי חז"ל "כל ישראל ערבים זה לזה", משפט שבימים אלו נראה כמעט בלתי-אפשרי ליישום, חלילה. הרבי מליובאוויטש מביא שיש שלושה פירושים למילים "ערבים זה לזה" שכל אחד מהם מוביל למשנהו:
א. "ערבים זה לזה" כפשוטו, מלשון ערבות, כל אחד אחראי על שלום חברו, על מעשיו ועל הצלחתו. ב. כדי להגיע לערבות כזאת יש צורך ב"ערבים זה לזה" מלשון עריבות, נעימות ומתיקות. כל אחד צריך להיות נעים וערב כלפי חברו, בפנים מאירות ובדיבור רך וחיובי. ג. על-ידי הנהגה כללית כזאת, הופכים להיות "ערבים זה לזה" – מלשון "מעורבים זה בזה", הופכים להיות עם אחד, קומה שלימה.
וכאשר אנו כאיש אחד, הרי בלתי ניתן לגבור עלינו או לפגוע בנו חלילה. כמשל המדרש המפורסם על חבילת ענפי עצים, שכל עוד הענפים אגודים יחד, אין איש בעולם יכול לשוברם. כאשר שוררת בינינו אחדות, אנו זוכים לכל הברכות הנפלאות, הן בכלכלה והן בבטחון, "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". וכמובן, לכל אחד ואחד בכל המצטרך לו באופן אישי.
הבה נחליט ש"תכלה שנה ומחלוקותיה". נפסיק מיד את גלגל הפילוג והשנאה שהיה השנה, נתחיל עוד היום להיות "ערבים" ומתוקים זה לזה, ונזכה ל"תחל שנה וברכותיה", ברכותיו של אבינו שבשמים, "ברכנו אבינו – כאשר – כולנו כאחד", גמר חתימה טובה ושנת גאולה וישועה לנו ולכל עם ישראל.
