הנרות שלא מפסיקים להאיר • רעיון חסידי לחודש ‘כסלו’

הנרות שלא מפסיקים להאיר

ביחס לנרות חנוכה נאמר ש”אינן בטלים לעולם”.

לביטוי זה יש שתי משמעויות:

המשמעות הפשוטה היא שמצוות הדלקת נר חנוכה אינה רק בזמן שבית המקדש קיים (כפי שזה היה בשעה שהותקנה המצוה הזו לראשונה) אלא “אף לאחר חורבן בגלותנו”.

משמעות נוספת היא כי תוכנם וענינם של ימי החנוכה והדלקת נרות החנוכה הם דבר נצחי, פעולה שהשפעתה נמשכת במשך כל ימי השנה (עד לימי החנוכה של השנה הבאה עלינו לטובה).

אמנם גם בשאר החגים, כמו חג הפסח וחג השבועות וחג הסוכות (ולמעשה – בכל מצוה הבאה מזמן לזמן), נמשכת פעולתם והשפעתם למשך כל הזמן שלאחריהם עד בוא החג פעם נוספת. ברם, כאן, לגבי נרות חנוכה, בא הענין בהדגשה יתרה בביטוי “אינן בטלין לעולם”, דבר המוכיח שכאן הדברים אמורים ביתר שאת וביתר עוז.

השפעת נרות חנוכה, הקשורים לענין של “יתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך”, צריכה להיות גם בתחום של “תורה אור” (יתרון החכמה), וגם בתחום של “נר מצוה”, שהרי “לימוד מביא לידי מעשה”.

ועוד: הדברים אמורים הן לגבי אנשים והן לגבי נשים, כשם שמצוות חנוכה מוטלת גם על אנשים וגם על נשים (שכן “אף הן היו באותו הנס)”.

***

בנרות חנוכה ישנן שלוש נקודות כלליות:

1. המצווה קשורה באור. ב. המנהג הפשוט בדורותינו הוא שהמדליק יהיה “מוסיף והולך” מיום ליום. ג. יש להדליק את נרות חנוכה “על פתח ביתו מבחוץ”, כלומר – הנרות מאירים את ה”חוץ”.

ההדרכות לכל השנה מנרות חנוכה הן בהתאם לשלוש הנקודות האמורות:

1. אור. תכונתו של האור היא שאין כל הגבלה בהתפשטותו. אפשר לחסום את האור על-ידי העמדת מחיצה, למשל, אך בלי מחיצה אין המרחק בשטח מהווה גורם מונע להתפשטות האור. אמנם במרחקים אין האור מאיר במלוא תוקפו, אך גם מה שמגיע הוא מעין ה”מאור” (מקור האור).

ההוראה הראשונה שיש ללמוד מנרות חנוכה, היא, איפוא, כי עבודת ה’ אינה צריכה להיות נתונה להגבלות ושינויים, והעיקר שתהיה תמיד “מעין המאור”, כפי שזה במקור, ללא כל “דילול” ופשרה (הנה אנו רואים, למשל, כי גם רשע גמור, כאשר הוא מניח תפילין, חייב לברך “אשר קידשנו במצוותיו וציוונו” כצדיק גמור).

1. “מוסיף והולך”. הענין של “מוסיף והולך” בנרות חנוכה הוא במקורו מנהג של “מהדרין מן המהדרין” (כאלה המוסיפים הידור על הידור בקיום המצוה). לדוגמא: ביום השני מתקיימת המצווה בשלימות על-ידי הדלקת שני נרות, ולמרות זאת הרי ביום השלישי על מי שרוצה להימנות על ה”מהדרין מן המהדרין” – עליו להוסיף ולהדליק נר נוסף, שלושה נרות.

מכאן ההוראה בעבודת ה’ של כל השנה: בדורותינו צריך להיות “מנהג פשוט” של “מוסיף והולך”, ב”נר מצוה” וב”תורה אור”, בכל יום ויום. בכל יום יש להוסיף בתורה ומצוות על היום הקודם. גם אם אתמול קויימו המצוות בתכלית השלימות – הרי מאחר שנוסף יום צריכה להיות תוספת גם ביחס למה שהיה אתמול. רק כך אפשר להיות “מהדרין מן המהדרין”.

1. “על פתח ביתו מבחוץ” ענין זה – מקומם של הנרות – אינו קשור ב”הידור”, כי אם מהווה חלק מדרך קיום המצוה. מכאן ההוראה לכל השנה כי אסור ליהודי להסתפק בו עצמו בלבד, אלא עליו להאיר את כל ביתו (משפחתו) וגם את אלה הנמצאים, מסיבה כלשהי, “בחוץ”…

יתר על כן: הנרות צריכים לדלוק “עד דכליא ריגלא דתרמודאי” (=עד שתכלה רגל מן השוק – תסתיים – “רגלם” – הליכתם – של בני תרמוד, כלומר, הנוודים יוצאי המקום שנקרא בשם זה). המשמעות הסמלית-רוחנית של הדבר היא שהנרות צריכים להביא לידי כך שגם יהודי הנמצא, חלילה, במצב של “תרמוד”, האותיות של המלה “מורדת”, יגיע למצב של כלות הנפש (“כלתה נפשי לחצרות ה'”) כיסופים והשתוקקות ליהדות עד שהדבר מתבטא ב”רגל” המסמלת את הביצוע המעשי היום-יומי.

**

לענין זה של “פתח ביתו מבחוץ” יש משמעות נוספת.

“חוץ” כולל גם את הלא-יהודים, שבעים האומות, שגם אליהם חייב להגיע האור.

שליחותו של יהודי היא להשפיע גם על בני אומות העולם, להאיר את דרכם במילוי משימתם ותפקידם בעולם הזה, החל מקיום שבע מצוות בני נח, עד לקיום התפקיד של “מלכים – אומניך ושרותיהם – מניקותיך”, שכל אחד מהם ידע כי עליו לסייע ליהודים בכל ענין של יהדות, כולל סיוע בסיפוק צרכיהם הגשמיים.

הרי כדי שיהודי יוכל ללמוד תורה ולקיים מצווה בשלימות דרושה לו מנוחת הנפש ומנוחת הגוף, והרחבה ב”בני, חיי ומזוני” (-בנים, חיים ומזונות), כפי שפוסק הרמב”ם.

יתר על כן: גם לעתיד לבוא, בימות המשיח, יהיו “מעדנים מצויים כעפר”. אמנם המיוחד שבימים אלה הוא “שיהיו פנויים בתורה” וכו’, אך השפע הגשמי יסייע לעסוק ולהצליח ב”לדעת את ה’… דעת בוראם” עד שיהא “מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”.

וכשם שלפני גאולת מצרים כבר היה לבני ישראל “אור במושבותם”, עוד בטרם יצאו ממצרים, והאור הזה ליווה את היהודי גם “בביתו של מצרי” כדי שהמצרי יקיים את המצוה שהוטלה עליו להמציא ליהודים “כלי כסף וכלי זהב ושמלות”, כך גם עתה ב”מצרים” של סוף הגלות, צריך להיות “אור לבני ישראל במושבותם” במדה שיאיר גם לבתיהם של הגויים כדי שיקיימו את שליחותם לסייע ליהודים בכל צרכיהם, גם הגשמיים.

**

לסיכום: תוספת בתורה, תפלה וצדקה, וקיום המצוות, באופן של “מהדרין מן המהדרין” – תביא חיזוק ושפע לעולם כולו וליושביו. נרות החנוכה מדריכים אותנו להוסיף אור מיום ליום, בלי הגבלה ובלי שינוי, ולהשפיע גם על הזולת מתוך אהבת ישראל.

הרעיון מיוסד על שיחת זאת חנוכה תשמ”ב