“חסד שבחסד” זו דרגה שיהודי זוכה ומגיע לרגש פנימי אמיתי של להרגיש את הזולת ולדאוג לטובתו ורווחתו, כשם שהוא מרגיש ודואג לעצמו ממש.
לאחר הימים של זמן שמחתנו, חג הסוכות ושמחת תורה, המסמלים בעיקר את החיבור והאחדות שבעם ישראל, החל מאחדות ארבעת המינים, דרך האחדות של “ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת”, ועד לאחדות של הריקוד עם ספרי התורה, שבו משתווים ומתאחדים כל עם ישראל, הננו מגיעים לימים אלו – התקופה שבין שמיני עצרת ל-ז’ חשוון, אשר מרוממים אותנו לדרגה חדשה של אחדות ואהבת ישראל, אהבת ישראל מעשית, של הקרבה וויתור עצום, עבור טובה ליהודי אחר.
כידוע, הסיבה לכך שבימים אלו אין אנו מבקשים בתפילה “ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה”, (אף שודאי כבר הגיעה העת שהשדות זקוקים לגשם, ובכל יום שלא התחילה עדיין עונת הגשמים זהו הפסד ממוני לכל אחד מהחקלאים!) – היא כנאמר במשנה “כדי שיגיע אחרון עולי רגלים שבישראל לנהר פרת”.
כלומר: כל עם ישראל כבר מזמן הגיעו לבתיהם, והם מחכים וצריכים למטר, רק יהודי אחד, “אחרון שבישראל”, גר רחוק יותר מכולם, ועדיין לא הספיק להגיע לביתו, וסך-הכל, הרי גם הוא, כמאמר העולם “לא עשוי מסוכר”.. ולכאורה אין זה אסון גדול אם יירד עליו קצת גשם בדרכו. אך עם ישראל כולו מכריז: עבור הנוחות של יהודי אחד, שלא יהיה לו קצת ‘לא נעים’, אנחנו מוותרים על ההפסד שיש לכולנו מכך שלא יורד גשם!
כך מתחילים שנה חדשה. כך מביאים לפועל את כל התוכן הנעלה של אחדות עם ישראל שבו עסקנו ועמו שמחנו בחודש החגים. דבר זה מעניק לנו הבנה מעמיקה מה היא אהבת ישראל אמיתית, מה פירוש לעשות חסד עם הזולת. חסד איננו רק “לעשות טובה למישהו”, או “לקיים מצוות צדקה” על-פי כללי ההלכה. מי שעוסק בלימוד חסידות ובהנהגות החסידיות מבין שמדובר במשהו הרבה יותר פנימי ונעלה.
הרבי הריי”צ (הנשיא השישי לשושלת חב”ד) מספר באחד ממכתביו, מה שסיפר לו החסיד הרב בערע וואלף הרב החב”די של העיר יקטרינוסלב, ששמע מהחסיד הרב הצדיק המפורסם ר’ הלל מפאריטש: בתחילת נשיאותו של רבי דובער אדמו”ר האמצעי מליובאוויטש (בנו של האדמו”ר הזקן מייסד חסידות חב”ד ובעל התניא והשולחן ערוך), הייתה זו תקופה של פריחה גדולה בתורת חסידות חב”ד. אדמו”ר האמצעי נהג לדרוש בחסידות במאמרים עמוקים לאורך שעות רבות. עשרות אברכים מוכשרים וגאונים מכל הסביבה התקבצו ובאו אז סביב אדמו”ר האמצעי, והיו עוסקים ומתייגעים בהבנת העומק הנפלא של תורת חסידות חב”ד.
חסד שבחסד
בחג השבועות שנת ה’תקע”ד, אמר אדמו”ר האמצעי כמה מאמרי חסידות ארוכים, הן בשני ימי החג, והן בשבת פרשת נשא שאחרי החג. המאמרים עסקו בעומק גדול בביאור עניין מידת ה”חסד” וה”חסד שבחסד” והאירו אותו באור חדש. נקודת ההסבר במאמרים אלו היתה, ש”חסד שבחסד” זו דרגה שיהודי זוכה ומגיע לרגש פנימי אמיתי של להרגיש את הזולת ולדאוג לטובתו ורווחתו, כשם שהוא מרגיש ודואג לעצמו ממש. אין הוא מרגיש בעשיית החסד שהוא “עושה חסד עם הזולת”, אלא חש ברגש פנימי עז שזהו צורך שלו עצמו.
אחרי החג חזרו החסידים כל אחד לעירו, ביניהם רבי הלל מפאריטש עצמו, שאז היה גר בעיר “חומטס”, וכולם חזרו בעונג רב על אותם מאמרים נפלאים ששמעו בליובאוויטש, כשהם מאריכים להסביר לבני עיירתם את דברי הרבי. בכל מקום ש”הגיע דבר המלך” הייתה התפעלות גדולה מהדברים, אנשי העיירות והכפרים התענגו על דברי החסידות, עסקו בהם בלהט וכמובן החלו להשתדל ליישם אותם בחייהם היומיומיים.
“בעירי חומטס”, מספר ר’ הלל, “היה זקן אחד בן תשעים, בשם ר’ שלמה מיילך, שהבחין שהעיירה ‘רועשת’ מדברי החסידות החדשים שנשמעו בעיר, וניסה לברר על מה השמחה והמהומה. כאשר אמרו לו, שמדברים על הפירוש החסידי של “חסד”, ו”חסד שבחסד”, התפלא ואמר לסובבים אותו: אינני מבין את ההתפעלות, כבר בצעירותי שמעתי מ”ר’ זכריה פרוש” (למדן מופלג ומתמיד שלא הכיר את תורת החסידות) מה הפירוש של “חסד” ו”חסד שבחסד” – “חסד” פירושו שכאשר ה”פאנטאפל” (נעלי-הבית) מתיישנות, מתבלות ונקרעות, נותנים אותם לעני. “חסד שבחסד” פירושו, שכאשר נותנים לעני את נעלי הבית הקרועות, נותנים לו יחד עם זה גם “א צ’וואק” (מסמר) כדי שיוכל לתקן אותן…”
סיים ר’ הלל את הסיפור ואמר לתלמידיו – “מבינים אתם? זהו ההבדל בין לפני תורת החסידות לאחרי תורת החסידות. זהו ה’אין ערוך’ בין אהבת ישראל בלי לימוד חסידות, ובין אהבת ישראל אחרי שלומדים חסידות ומבינים את משמעותה הפנימית והאמיתית”!
ישנם סיפורים רבים על אבות החסידות, ובראשם על הבעל-שם-טוב הקדוש, העוסקים בוויתור והקרבה למען טובתו של יהודי אחר, לא רק ויתור על גשמיות אלא גם על רוחניות, ויתור מתוך שמחה עצומה. שכן עיקר עניינה של תורת החסידות היא לקבוע בעומק ליבי את היוקר והרגש בכך שביכולתי לעשות משהו למען טובתו ונוחותו של יהודי אחר, שעבור זה אני שמח ומתענג לוותר על טובתי שלי, הן בגשמיות והן ברוחניות. וכפי הפתגם הידוע של הבעל-שם-טוב, שהביא הרבי מליובאוויטש בספרו “היום יום”: “נשמה יורדת לעולם הזה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות ובפרט ברוחניות”.
במכתבו הידוע של הבעל-שם-טוב מספר הבעל-שם-טוב על “עליית נשמה” שהייתה לו בראש-השנה של שנת תק”ז, שבה הגיע עד ל”היכל המשיח”, ושאל את המשיח “אימת קאתי מר”, ענה לו המשיח “לכשיפוצו מעיינותיך חוצה”. נראה שאפשר לקבוע, שכיום כבר לימוד תורת החסידות ודרכי החסידות נפוצו והגיעו לכל חלקי עם ישראל בכל מקום ומקום. כולם רואים ומרגישים את ה”אור כי טוב” בלימוד החסידות ודרכיה, ואת המעלה שברגש ובעונג מעומק הלב בעשיית טובה ליהודי אחר, אהבת ישראל “כמוך” ממש. וודאי נזכה בשנת ‘פלאות אראנו’ לראות בקרוב את קיום ההבטחה “קאתי מר” – ביאת משיח צדקנו, בטוב הנראה והנגלה, בחסד וברחמים.
הכותב הוא שליח הרבי מליובאוויטש לתל אביב-יפו.
