רעיון החודש מנחם – אב

הנחמה: למצוא את הטוב שבתוך הצער

חודש מנחם אב הוא, כידוע, בעיקרון וברובו, חודש הנחמה. רק פחות מן השליש הראשון של החודש מכיל ימי צער ואבל על החורבן והגלות, אך בימים הנותרים, מיד לאחר תשעה באב, אנו שומעים את הנחמה הכפולה מפי הקב”ה: “נחמו נחמו עמי”, ואת הדי הגאולה העומדת אחר כתלנו.
לא לחינם נקרא החודש בשם “מנחם אב”. לאמור: האב, הקב”ה, מנחם את בניו ומראה להם את הישועה הקרובה ואת הדרך אליה.
ברם. נשאלת השאלה: מה ענינה ומה תכנה של נחמה זו, נחמת הקב”ה לישראל? – בנוהג שבעולם, אדם מנחם את רעהו שהתרגשה ובאה עליו פורענות. מאחר שהאדם המנחם אינו מסוגל להושיעו מן הצרה (ולרוב גם לא ממנו באה הצרה) – משמיע הוא באזניו דברי ניחומים, לעודדו ולפייסו ולהפיג צערו. כל זה אינו שייך, כמובן, לכאן.
אך ידוע הביטוי: “גם זו לטובה”, ביטוי המביע קבלת היסורים בשמחה, ונתינת תודה לה’ על הרעה כמו על הטובה.
ביטוי זה שונה במשמעותו מביטויים אחרים של צידוק הדין (כגון “כל מה דעביד רחמנא-לטב עביד” – כל מה שעושה הקב”ה – לטוב עושה), כשאנו אומרים: “גם זו לטובה” – איננו מסתפקים בידיעה כי מן הרע ומן הצער תצא ותצמח טובה (כעבור זמן), אלא אנו מצהירים ומכריזים כי גם זו לטובה. הצער, הנראה לנו כרע, הוא עצמו – טוב!
בהכרזת “גם זו לטובה” אנו מביעים הכרתנו בטוב הגנוז בצער ומביאים אותו – את הטוב – לידי גילוי, בכך שאנו חודרים לעומקה ופנימיותה, ומהותה האמיתית, של התופעה שבאופן שטחי נראית לנו כתופעה מצערת ומכאיבה.

* *

אף בתופעה הרצינית של החורבן והגלות נמצא, כשנתבונן היטב, את הטוב ואת מהותה האמיתית.
הגלות באה לא רק “מפני חטאינו – גלינו מארצנו”. אנו רואים מפסוקים ומדרשי חז”ל שונים, שהגלות היתה צפויה ו”מתוכננת”, על-ידי קורא הדורות מראש, למטרה ולתכלית הרבה יותר נשגבה וגדולה מאשר עונש על החטאים.
הכוונה היא לדרגא הנעלית ביותר שאליה יגיעו בני ישראל עם הגאולה השלמה, דרגא שאפשר להגיע אליה רק על-ידי כך שקודמת לה הגלות, והצער שבה.

משל לבן מלך, אשר כשרונותיו ותכונותיו, ושאר כוחותיו הנפלאים, אינם באים לידי גילוי וביטוי מלא בהיותו שרוי באוירה המרוממת והנינוחה בארמון המלך, סביבה רבת השראה כזו, כמו חצר המלך, וגלי החיבה והערצה המקיפים אותו – אינם מבליטים די הצורך את גדלותו ומהותו המיוחדת של בן המלך, שכן במצב כזה, בסביבה כזו ובאוירה כזו – אין צורך בכוחות מיוחדים כדי להיות כפי הראוי. רק כשבן המלך נשלח לגולה, מוצב בפניו האתגר הנכון. כאן, באווירה עויינת ומלאת הפרעות וקשיים – יכול הוא לגלות ולבטא כוחותיו וכשרונותיו הגדולים.
כשבן המלך יבטא ויביא לידי גילוי את כוחותיו הנפשיים במצב של גלות, ויתגבר על הקשיים וההפרעות – הוא “ימצא את עצמו” ויבטא את מהותו האמיתית. לאחר מכן, כשישוב להיכל המלך מוכתר בכתר הנצחון הרוחני, יווכח מה הועילה לו שליחתו לגלות והתרחקותו מבית אביו.
כאשר אנו, בני ישראל, “נמצא את עצמנו”, גם בהיותנו במצב של גלות רוחנית, ונבטא את מהותנו הרוחנית, כבניו של מלך מלכי המלדים, ונקיים את מצוותיו בשמחה ובאהבה – או אז נמצא את הנחמה שבתוך הצער, נתנחם בנחמתו של הקב”ה המגלה לנו, כאב נאמן, שהגלות היא שלב לגאולה.
כאשר נקיים את המצוות ונזכה לגאולה השלמה, כשיתקיים הכתוב “ציון במשפט (=על ידי תורה) תפדה, ושבי-ה בצדקה (=על-ידי צדקה ומצוות)” – או אז נגיע להבנת עומקה של הנחמה הכפולה, ונוכל לומר למנחמנו – אבינו: אודך ה’ כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני”!

הרעיון מיוסד על שיחה של הרבי מליובאוויטש מחודש חשון תשכ”ט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp