אוהבים לנפנף? זה לא מספיק…
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
רבות מדובר בתקשורת בתקופה האחרונה על ההתעוררות הרוחנית בעם ישראל, איך ברוך-השם רואים את הנקודה הפנימית של יהודים רבים מתגלית באופן פלאי, איך הנוער רוצה מעצמו להתקרב ליהדות ולקיום מצוות. וכמובן, שעבור כל יהודי זוהי בשורה גדולה, בפרט עבור שלוחי הרבי, שההיענות בקרב הציבור והנוער לפעילותם היומיומית הולכת וגדלה ב"ה.
אך לעניות דעתי, חשוב לזכור כאן דבר נוסף:
באחד משיעורי התורה כאן, למדנו יחד מאמר נפלא ועמוק מהרבי, על הפסוק "ואברהם זקן בא בימים, וה' בירך את אברהם בכל".
הרבי מבאר באריכות את ההבדל בין הוצאת האש מגחלים לוחשות, שכלפי חוץ נראה כי הן כמעט כבויות, אך כמובן שעל-ידי נפנוף וניפוח אויר תבער מהן מחדש שלהבת אש, שלהבת שעתה היא מוסתרת בתוך הגחלת;
ובין הוצאת אש, כפי שהיו נהוג בימי-קדם, מתוך האבנים. שלהבת הנמצאת בתוך "צור החלמיש" – ניצוצות אש היוצאים מתוך הסלעים והאבנים.
את ה"שלהבת שבתוך הגחלת", על-ידי מעט יגיעה והשתדלות ש"מנפח בפיו", או "מנפנף" (כנהוג בישראל..), ניתן להוציא את השלהבת מהגחלת, שהשלהבת תיראה ותגדל ותאיר.
לעומת זאת שלהבת שנמצאת "בצור החלמיש", צריך יגיעה גדולה מאד להוציא אותה מהאבן, עבודה ויגיעה קשה שלא-בערך כלל.
אך מן העבר השני, ישנו הבדל עצום ביניהן:
ה"שלהבת שבתוך הגחלת", היא "זמנית", אם לא יעוררו אותו וישמרו עליה, היא במוקדם או במאוחר עלולה להתקרר ולכבות, וכבר לא ניתן יהיה לגלות את השלהבת מחדש. לעומת זאת אותה "שלהבת שבצור החלמיש", גם אם יהיה הסלע בתוך המים מאות שנים, עדיין ניתן יהיה להוציא ממנו את האש.
וגם בתוצאה יש הבדל גדול: השלהבת היוצאת מהגחלת היא מוגבלת, לפי הגודל והכמות של הגחלים; לעומת זאת הניצוץ הקטן שיוצא מהאבן, על-ידי היגיעה הגדולה, אין בו שום הגבלה.
באותו מאמר הרבי מאריך לבאר היטב שאלו שתי סוגים בעבודת ה': יש עבודת ה' רגילה ביגיעה רגילה; ויש יגיעה גדולה ועצומה, שאז גם התוצאה שלה היא לא בערך. וזו העבודה שבזכותה אברהם אבינו הגיע לדרגה של "אברהם זקן בא בימים, וה' בירך את אברהם בכל" – ברכה בלי הגבלה כלל.
לעניות דעתי, גם בעבודת שלוחי הרבי, והרי כל יהודי הוא שליח, לקרב יהודים לתורה ומצוות ולתורת החסידות, יש שני סוגים:
יש עבודה שהיא "יגיעה והשתדלות קלה", לבוא להציע ליהודי להניח תפילין, לקבוע איתו שיעור תורה, להזמין אותו לסעודות שבת וכו', שבוודאי, כפי שכולנו רואים, פועלים בזה גדולות ונצורות, ורבבות יהודים מקיימים תורה ומצוות, ואוהבים את המסורת והיהדות.
אבל עלינו לזכור שזהו רק השלב הראשון, זו רק עדיין "שלהבת היוצאת מן הגחלת", שהיא עדיין בהגבלה,
עלינו להתמסר, ואם צריך גם להתייגע ממש כפשוטו, להגיע לשלב הבא ולדרגה הבאה – שאותו יהודי שמתקרב אלינו, מגיע לבית חב"ד, לתפילות, ולשיעורי תורה או סעודות שבת – יהיה בעצמו "נר להאיר"! שיהיה חסיד של הרבי, וממילא גם שליח של הרבי – בעצמו! יכיר את אור תורת הרבי, ילמד אותה לאחרים, ויילך בדרכו, הוראותיו ותקנותיו המיוחדות והמאירות של הרבי.
זה אמנם לא קל, דרושה לשם כך יגיעה, לפעמים גם יגיעה קשה, אבל גם התוצאה היא משהו אחר וברמה אחרת לגמרי – שהפכנו יהודי להיות נר להאיר, שידליק עוד ועוד נרות נוספים שיאירו את אורו של הרבי ויהפכו את העולם למקום של אור וקדושה!
זוהי "שלהבת היוצאת מצור החלמיש" – הנקודה הפנימית של יהודי, שאינה נכבית לעולם, אך יש צורך ביגיעה והשתדלות מרובה, כדי לגלותה ולהבעירה באש גדולה ומאירה.
ויהי רצון, שעל-ידי היגיעה וההשתדלות לעשות "נרות להאיר", להוציא את השלהבת מ"צור החלמיש", נזכה כולנו ל"וה' בירך את אברהם בכל" – בכל מכל כל, בהצלחה רבה הענינים הפרטיים והכללים, חיים מאושרים בגשמיות וברוחניות,
ובקרוב ממש, בביאת משיח צדקנו, נוכל להצביע ולומר "ראו גידולים שגידלנו", ושמחת עולם על ראשנו.
(מתוך דברים שנאמרו השבוע בכינוס שלוחי הרבי בתל-אביב-יפו)
