איך אוהבים כל יהודי – "כמוך"?
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
בימים אלו של ספירת העומר מדובר רבות על המצוה המיוחדת שבפרשת-השבוע, מצוות "ואהבת לרעך כמוך", עליה אומר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה". זאת, לאור המנהגים המיוחדים שנקבעו לדורות בימים אלו, כדי לזכור את פטירת תלמידי רבי-עקיבא, שנפטרו במגיפה "מפני שלא נהגו כבוד זה בזה" ולא הקפידו על מצוה זו של אהבת ישראל.
עד כדי כך חשובה ומרכזית היא מצות אהבת-ישראל, ש'בעל התניא' קבע בסידורו שבכל יום ויום בבוקר "נכון לומר קודם התפילה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך". וכפי שמוסבר על כך ב'שער הכוונות' להאריז"ל, "כי על-ידי זה תעלה תפילתו … ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי". כלומר, ללא מצות "אהבת ישראל", אין תפילות האדם יכולות לעלות ולהתקבל לפני הקב"ה כביכול.
הרמב"ם מגדיר מצוה זו באופן בהיר ומובן (הלכות דעות פרק ו') "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו".
לעומת זאת, בסיפור הגמרא המפורסם (שבת ל"א, א') על הלל הזקן, שבא אליו נכרי וביקש "גיירני על-מנת שתלמדני את כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת", ענה לו הלל "דעלך סני, לחברך לא תעביד [=מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך], זוהי כל התורה, ואידך פירושא הוא זיל גמור [=ושאר התורה – פירוש היא למצות אהבת ישראל]".
כוונת הלל היא כמובן למצות אהבת ישראל, ונקט אף הוא כדברי רבי עקיבא, שזה כלל גדול ויסוד התורה כולה. מדוע אפוא נקט הלל הזקן בדרך השלילה – "אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך"? והרי התורה עצמה נקטה בדרך החיוב – "ואהבת לרעך כמוך"!
כדי להבין זאת יש להעמיק בדרך החסידות, בהבנת מהותה של מצות אהבת ישראל, וכיצד היא קשורה לתחילת תפילתו של אדם, עבודת ה' שהיא "בין אדם למקום", אף שאהבת ישראל היא מצוה שבין אדם לחברו.
בתורת החסידות מבואר, שכל נשמות ישראל הם "קומה אחת שלימה", עם ישראל כולו הוא גוף אחד. כשם שבגוף ישנם סוגים רבים של חלקים ואיברים – ראש, לב, ידיים, רגליים, ואף ציפורניים – הרי בסופו של דבר כל אלו יחד הם דבר אחד ויחיד – גוף האדם. יתירה מזו, כל איבר וכל חלק בגוף מחובר וקשור עם שאר האיברים, באופן מורגש יותר או פחות, אך לעולם הם קשורים וכלולים זה מזה, ואף מרגישים זה את זה.
סיבת הדבר היא, משום שכל האיברים מאוחדים ומקבלים את חיותם ואת כוחם מהמוח, שכל כוחות האיברים כלולים בתוכו. לכן המוח מרגיש בכאב קל ביותר בכל חלק בגוף, גם כאב קל בציפורן קטנה – מורגש היטב במוח.
משל איברי הגוף מתאים מאד להיותו של עם ישראל גוף אחד שלם: אכן, בעם ישראל ישנם סוגים רבים ושונים מאד של יהודים, שלעיתים גם רחוקים מאד זה מזה במעלתם, כמו המרחק בין איברי הגוף החשובים שחיי האדם תלויים בהם, ובין ציפורניו של האדם. אך עדיין כל אותם יהודים הם גוף אחד ממש, ואי אפשר להבדיל ביניהם כלל, שהרי כולם כלולים באותו 'מוח', כולם חלק א-לוה ממעל ממש.
התפילות היומיות הינן בעצם "עבודת בית-המקדש" של ימינו, ממש כהקרבת הקרבנות, כפי שנאמר בגמרא "תפילות במקום קרבנות תקנום". והרי על הקרבנות בבית המקדש נאמר "אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב". כדי לקיים מצות תפילה שהיא הקרבת קרבן – יש להיות שלמים בלא מום ח"ו. אם יהודי ניגש לתפילה, וחלילה עדיין איננו מאוחד עם יהודי אחר, חסר אצלו ב"ואהבת לרעך כמוך", הרי הוא "בעל מום" ח"ו וחסר לו ב"קומה שלימה" של גוף עם ישראל.
גם אם יש לו סיבה צודקת ביותר, ואפילו "ק"נ טעמים", שלא לאהוב את אותו יהודי אחר, הרי המציאות בפועל היא שאין הוא מאוחד עם אותו יהודי, ש'אף-על-פי שחטא ישראל הוא', וגם הוא "חלק א-לוה ממעל ממש", וחלק אינטגראלי מגוף עם ישראל; לכן, אם ישנו נתק כלשהו חלילה בין המתפלל לאותו יהודי – הרי הוא 'בעל-מום' ואין תפילתו יכולה לעלות ולהתקבל לפני ה', זהו פגם וחיסרון עצום בתפילתו.
זוהי הסיבה שלפני התפילה צריך האדם לקבל על עצמו מצות "ואהבת לרעך כמוך" במלואה, לכל יהודי, אף אם "ידע איניש בנפשיה" [=יודע כל אחד בליבו פנימה] שאין זו משימה פשוטה כלל, אך בלעדיה אי אפשר לגשת לתפילה, כקרבן ש"תמים יהיה לרצון".
אך כאן מגיעה הדגשה נוספת: עצם ההחלטה הכללית "לאהוב כל יהודי", עדיין איננה מספקת מבחינה מסוימת. יש צורך ב'אבן הבוחן' לוודא שאכן מדובר באהבת ישראל "כמוך", כפי שהתורה דורשת. שהוא אכן חש שכל יהודי הוא חלק ממנו, דבר אחד ומאוחד עמו.
על כך הבהיר הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך":
ידוע מה שאמר החכם מכל האדם "על כל פשעים תכסה האהבה" (משלי י, יב). אף שכל אדם מודע היטב לכל חסרונותיו ועוונותיו, הרי אהבת עצמו מכסה על כל הפשעים. האהבה הטבעית שיש לאדם לעצמו גורמת להתעלם מכל הבעיות ולכסות על כל החסרונות.
יותר מכך, כאשר יבוא מישהו מבחוץ ו"ישים על השלחן" את כל מגרעותיו, יגלה ויספר לו על כל מה שחטא ופשע, על כל מידותיו המגונות וחסרונותיו, תגובתו הטבעית תהיה כעס על אותו אדם, אף שהוא עצמו יודע שאותו אדם דובר אמת לאמיתה. מדוע? מפני שעד עתה הוא לא חש כלל באותם חסרונות, שכן הם היו מכוסים באהבת עצמו.
זהו עומק דברי הלל הזקן. מהי אהבת ישראל אמיתית, "כמוך"? – כאשר "דעלך סני לחברך לא תעביד"! כאשר אינך יכול לראות את הרע שבזולת; אף אם אתה יודע דברים שליליים לגביו, הנך מרגיש ש"על כל פשעים תכסה אהבה" – בדיוק כשם שאהבת עצמך מסתירה ממך את הרע שלך, כך מתוך אהבת ישראל תכסה ותעלים מעיניך את הרע של רעך.
– "זהו כל התורה כולה". כל התורה היא להבין ולהרגיש שכל עם ישראל הוא גוף אחד ממש, עד כדי כך שאדם חש כלפי כל יהודי בדיוק את אותו רגש שהוא חש כלפי עצמו. מה שמתבטא בכך שכשם שלראות את חסרונותיו שלו הרי זה "עלך סני", הוא אינו מסוגל "לראות" ולחוש רגש שלילי כלפי הרע שלו עצמו, כך "לחברך לא תעביד" – הוא איננו יכול לראות ולחוש את הרע והשלילי שבחברו.
מאמרו זה של הלל הוא אפוא בעצם המשמעות העמוקה והפנימית והיישום החד ביותר של מצות "ואהבת לרעך כמוך", שהוא "כלל גדול בתורה", ובלעדיו לא ניתן לעבוד את ה' בתמימות בקומה שלימה של כל עם ישראל.
אסיים בסיפור שהיה בבית מדרשו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש: פעם עבר יהודי מחוגי החרדים ה'קנאים' בין אלפי היהודים המבקשים את ברכת הרבי. בתו של אותו יהודי עזבה למרבה הצער את דרך התורה והמצוות, ונסעה לגור בלונדון עם נכרי רח"ל. היהודי ביקש מהרבי ברכה והפציר מאד שהרבי יורה לשלוחיו בלונדון לחפש אותה ולנסות להחזירה למוטב. באמצע דיבורו רמז לרבי, שכביכול חשוב יותר לקרב את בתו שהרי היא ממשפחה חרדית, "היא הרי 'משלנו'!" הרבי הישיר אליו מבט רציני ואמר לו מיד "וכי יש בן לאברהם יצחק ויעקב, או בת שרה רבקה רחל ולאה שהם אינם 'משלנו'?!"
