זעקתו הגדולה של הרבי • מאמר מהרב יוסף גערליצקי לרגל י' שבט – 75 שנה למנהיגות הרבי מליובאוויטש

זעקתו הגדולה של הרבי

לרגל י' שבט – שבעים-וחמש שנה למנהיגותו של הרבי מליובאוויטש

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

בשבת קודש י' שבט, נציין 75 שנה להסתלקותו של אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש ועלייתו של הרבי לכס הנשיאות של דורנו.

תאריך זה מעלה בזיכרוני רגעים נשגבים ומעוררים, מסעירי לב ונשמה, בהתוועדות עם הרבי בבית-מדרשו "770", שבת פרשת בא, י' שבט תשל"ז (1977), במלאות 27 שנה לפטירת חמיו הרבי הריי"צ ולתחילת מנהיגותו של הרבי.

לכאורה, עוד שיחה "שגרתית", מעמיקה ומרוממת, ככל אלפי שיחותיו של הרבי, בהן לוקח עמו הרבי את משתתפי ההתוועדות למסע מרתק אל עומק הפשט, הרמז, הדרוש והסוד שבתורתנו הקדושה, מגלה רמזים מופלאים בכל מילה ואות בפירוש רש"י על התורה, ומראה איך כל קוץ ותג נושא בחובו מסר רלוונטי, אקטואלי ומחייה, היישר אל חיינו בימים אלו ממש.

אך בכל זאת, זעקתו של הרבי מעומק ליבו הקדוש באותה התוועדות, במהלך השקלא-וטריא ל"פירוק" אותו קטע רש"י מוקשה, השאירה רושם בלתי-נשכח, המעורר ומדרבן לפעולה, ונוסך כוחות ומרץ גם לאחר עשרות שנים.

הרש"י המדובר הוא על הפסוק הבא בהמשך לציווי לקחת את הכבש לקרבן הפסח "בעשור לחודש", " והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה": "…ומפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים..? – היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר: "ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים", הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר "ואת ערום ועריה", ונתן להם שתי מצות, דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה … ושהיו שטופים באלילים, אמר להם משכו וקחו לכם" – משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצוה".

בביאור ארוך ועשיר, על פי דרכו הייחודית של הרבי בלימוד רש"י, הסביר הרבי היטב מה עניינם של ארבעה ימים דוקא, מה עניינו של "דם" פסח דייקא, ולא רק קרבן פסח, מדוע דוקא מצוות אלו, ועוד (מומלץ מאד ללמוד את השיחה במקורה, בלקוטי שיחות המתורגמים לעברית, חלק טז עמ' 121), והיו הדברים שמחים ומאירים כנתינתן בסיני.

ואז הגיע הרבי לשאלה מדוע מביא כאן רש"י את שמו של מי שפירש כך את הפסוק, רבי מתיא בן חרש, למרות שבדרך כלל אין רש"י מזכיר את שם בעל הפירוש?

גם אחר כל ההסבר על טעם לקיחת השה וקשירתו במשך ארבעה ימים, הסביר הרבי, עדיין נשארת תמיהה מסוימת של "בן חמש למקרא", וכל אחד מאיתנו הוא "בן חמש למקרא" בענין זה..:

אם אכן הגיעה זמן קיום השבועה שנשבע ה' לאברהם להוציא את עם ישראל ממצרים, הרי אף שהיו "שטופים בעבודה זרה" ולא היה בידם מצוות; עדיין לא מובן מדוע יש להטיל עליהם ברגע זה אתגר מסירות-נפש קשה כל-כך, של לקיחת האליל המצרי לעיני המצרים וקשירתו לשם שחיטה במשך ארבעה ימים? הרי בכל מקרה על הקדוש-ברוך-הוא לקיים את שבועתו ולהוציאם ממצרים?

כדי להקל על תמיהה זו, מביא רש"י את שמו של רבי מתיא בן חרש: על רבי מתיא בן חרש ידועים דברי הגמרא במסכת סנהדרין (לב, ב) "צדק צדק תרדוף, הלך אחרי בית-דין יפה .. אחרי רבי מתיא בן חרש לרומי". כלומר, שבניגוד לתנאים אחרים באותו הדור, בחר רבי מתיא בן חרש להקים דוקא ברומי ישיבה גדולה ומיוחדת, שהפכה לישיבה הגדולה והחשובה ביותר באותו הדור (ראה הגהות מיימוניות, הלכות סנהדרין סוף פרק ו).

מדוע להקים ישיבה ללימוד תורה דוקא באמצע "המונה של רומי", מקום שייצג אז את שיא העיסוק בהבלי העולם-הזה, המתירנות ותאוות היצר, ושבו חגגו הגויים, למרבה הכאב, את חורבן המקדש ועם ישראל? האם זהו המקום להתעלות בתורה בקדושה ובטהרה? הרי באותם דורות, כפי שמספרת הגמרא, הקימו רבי אליעזר ורבי עקיבא את ישיבותיהם בלוד ובבני ברק, בארץ הקודש.

אלא שרבי מתיא בן חרש ידע את סוד הגלות והגאולה, הנובעים מעומק אהבתו הגדולה של הקב"ה לכל יהודי, והבין היטב שבסופו של דבר זוהי כל מטרת החושך והכאב שבגלות:

המטרה היא שבעומק החושך והרע יצליח היהודי להכניס את נקודת האור, יצליח להוכיח במסירות נפש – ולא מסירות נפש חד-פעמית של "קפיצה לתוך האש", אלא "הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים", מסירות נפש של התמסרות ו"התעסקות" קבועה – שאין זה נכון ש"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובד עבודה זרה" חלילה; אלא כל יהודי, בכל מצב שהוא, יש לו את המצוה שלו, המאירה את חייו הן ב"סור מרע" והן ב"עשה טוב", ועוקרת ומרימה אותו מעל הבלי העולם.

ולכן הדרך היחידה לזרז ולהביא את הגאולה בפועל היא לקבוע ישיבה של ממש, בהתיישבות ובקביעות, ללימוד תורה דוקא באמצע "המונה של רומי", בתוך החושך ובתוך שיא הגלות, כדי להנגיש ליהודי הנמצא ברומי, ובמצב של "רומי", את אור התורה והמצוות. שהרי הקב"ה באהבתו הגדולה לעם ישראל לא יהיה מוכן לוותר על אף יהודי, שישאר חלילה "ערום ועריה" מן המצוות, גם בתוך "המונה של רומי".

כאן עבר הרבי לדבר על דרכו בקודש של בעל ההילולא, חמיו הרבי הריי"צ, שאף הוא הלך בדרכו זו של רבי מתיא בן חרש, וביאר כך את הפסוק "כי תראה ערום וכיסיתו" (ישעיה נח, ז): כאשר רואים יהודי "ערום" חלילה מן המצוות, אין לו ציצית ואין לו תפילין, הרי חובה עליך מיד "וכיסיתו", לעשות כל מאמץ כדי שיקיים לפחות מצוה אחת, ואם אפשר – מצוה נוספת וכך הלאה, העיקר שלא יישאר ערום מן המצוות.

ולשם כך, כדי לכסות יהודי אחד במצוה אחת, שוה כל מאמץ ונדידה לכל מקום, גם אם הוא מקום ירוד ברוחניות, כ"המונה של רומי", שהרי בכך תלויה גאולת כל עם ישראל של כל הדורות!

כאן התחזק קולו של הרבי, בזעקתו המהדהדת מקצה העולם ועד קצהו, מתוך כאב השובר לבבות, ויחד עם זאת מתוך תקווה ובטחון אדיר:

"וויפל איז א שיעור אויף מאטערן אידן אין גלות?!" כמה עוד אפשר "לייסר" יהודים בגלות הנוראה הזאת?!

עלינו לחפש עוד יהודי ועוד יהודי, בכל מקום שבו יהיה, אם זוהי "רומי" כפשוטו או מצב של "רומי", שכביכול אינו רוצה לשמוע ולטענתו איננו מאמין, ולמצוא כל דרך להגיע אליו ואל ליבו, שיקיים לפחות מצוה אחת, משום שהקדוש-ברוך-הוא איננו מסכים שיהודי זה יגיע לגאולה "ערום מן המצוות"!

והרבי לא רק הורה ודחף ועודד, אלא אף נתן בידי כל אחד מאיתנו את הכלים הנכונים והראויים לבצע את המשימה – עשרת 'מבצעי המצוות' הקדושים, המתחילים ממצוות "אהבת ישראל" ו"חינוך" – תפילין, מזוזה, נרות שבת קודש, כשרות, טהרת המשפחה, חינוך, לימוד תורה, "בית מלא ספרים"; יחד עם תורתו הגדולה והאקטואלית לכל יהודי ויהודיה בדורנו; כדי שנוכל להשלים סוף סוף את עבודתו הגדולה של הרבי בשבעים-וחמש שנות הנהגתו את עם ישראל – להעניק לכל יהודי ויהודיה כפשוטו את ה"נר מצוה ותורה אור" שיאירו את חייהם.

אין לנו את ה'פריבילגיה' לנוח אפילו לרגע אחד, בפרט כאשר אנחנו רואים כמה עם ישראל מתייסר בכל רגע בגלות הנוראה; אויבי ישראל חוגגים את 'הצלחתם' וחטופים רבים כל כך ובני משפחותיהם עדיין סובלים בצער ובפחד נורא. אנו חייבים לעשות כל מאמץ, גם אם יש צורך במסירות נפש, בגשמיות וברוחניות, לזכות עוד יהודי ועוד יהודיה בעשרת ה'מבצעים' של הרבי, שהרי כבר מזמן "הגיעה עת דודים", הגיע זמן הגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו, שתהיה במהרה, בחסד וברחמים.

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן