חודש תמוז הוא החודש שבו זורחת השמש במלוא תוקפה, והיא נראית כשולטת ביקום שלטון בלי מצרים. ראוי אז להיזכר דווקא בקיומו של… הירח! הכוונה, כמובן, למשמעויות הסמליות-רוחניות של הדברים, ולמסקנות הנובעות מכך בקשר לתפקיד כל אחד מאתנו בעבודת ה’.
חכמינו ז”ל אומרים במדרש: “דרך ארץ הוא שיהא הגדול מונה לגדול, והקטן מונה לקטן. עשיו מונה לחמה שהיא גדולה ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה… מה חמה הזאת שולטת ביום ואינה שולטת בלילה, כך עשיו יש לו חלק בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, יעקב מונה ללבנה שהיא קטנה, מה הלבנה הזו שולטת בלילה וביום, כך יעקב יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא”.
כידוע, לוח השנה היהודי מבוסס בעיקר על המחזור החודשי של הירח, ואילו לוח השנה הכללי מבוסס על המחזור השנתי של השמש. זהו פירושו של המשפט: “עשיו (=הגדול) מונה (=סופר את הימים בשנה) לחמה, שהיא גדולה, ויעקב מונה ללבנה שהיא קטנה”.
חז”ל מסבירים לנו את המשמעות הרוחנית-סמלית שבדבר. השמש מרשימה בגודלה ובעוצמתה ואילו הירח נראה קטן ופגום, אך לאמיתו של דבר מגיעה השעה שבה השמש אינה זורחת ואז מתגלה זיוו והדרו של הירח, כמאור הבלעדי של היקום כולו. כך נראים זה לעומת זה, הגויים מצד אחד ועם ישראל מצד שני: גם אם לכאורה נראים אומות העולם כמרשימות בעוצמתן ובהישגיהן החומריים והטכנולוגיים, הרי בסופו של דבר יזרח אורו של עם ישראל בעולם, ותתגלה האמת על גדלותו הנצחית כעם הנבחר, “והייתם לי סגולה מכל העמים”.
על פני במת ההיסטוריה העולמית חלפו עמים גדולים ועצומים, אשר שלטו בעולם כולו או ברובו כמעצמות-על, ובסופו של דבר נעלמו מן השטח ואחרים תפסו את מקומם. רק עם ישראל הקטן ממשיך לצעוד בעוז ובחיוניות, עד שכל העמים יכירו באמת הגדולה והנצחית כי עם זה הוא שקיבל את תורת אמת מאלוקי האמת.
כמו כן, במהלך הירח במשך החודש חלות תמורות. ענין זה מסמל צד נוסף במשמעות של דימוי עם ישראל לירח.
אנו רואים כי הירח נראה לנו כהולך וגדל. בתחילת כל חודש הוא עובר תהליך של “התחדשות” ואז הוא מתחיל להופיע בממדים “זעירים”. מיום ליום הולך אורו וגדל ומתרבה, עד שהוא מגיע באמצע החודש לשיאו ולמילואו.
תופעה זו מסמלת את קיומן של תקופות שונות בחיי עם ישראל, תקופות שפל ותקופות גאות. בתקופות בהם משה רבינו הוליך את בני ישראל ואיתם היו ארון הברית והלוחות והניסים היו על כל צעד ושעל, כאשר בית המקדש היה קיים, כאשר היו לעם ישראל מלכים ונביאים, או אז היה עם ישראל כירח במילואו, אך בזמן הגלות דומה העם לירח הפגום.
חז”ל מתכוונים, איפוא, לומר לנו כי גם בתקופת שפל, עלינו לבטוח ולצפות לעתיד המזהיר כאשר הלבנה תהיה במילואה ובני ישראל “עתידים להתחדש כמותה”, ולא זו בלבד אלא שאור הירח יהיה כאור החמה, ואורו של עם ישראל יאיר ויזרח במלוא תוקפו וגדולתו, “וכבוד ה’ עליך זרח”, בגאולה האמיתית והשלימה על-ידי משיח צדקנו.
אין לנו להיבהל מן העובדה כי ב”תקופת תמוז” כאשר למראית העין נראה כאילו השמש נראית כזורחת בעוצמה גדולה ובלי כל שינויים ותמורות, וכמוה – הגויים השולטים כאילו שלטון בלי מצרים בעולם, ורק עם ישראל ומהותו האלוקית נראים כאילו שרויים בצל כמו הירח שהוא כה קטן וזעיר ועוברות עליו תקופות של שפל ומיעוט עד שכמעט ואינו נראה כלל. יש לזכור ולדעת כי בסופו של דבר יתחדש עם ישראל, כמו הירח, ואורו ילך ויגדל עד שיתפוס את המקום המרכזי והבלעדי באורו הנצחי, האור האלוקי הזורח עליו וקורן מתוכו.
אגב: יש לשים לב כי גם כאשר הירח הוא “פגום” ואורו כמעט בלתי נראה – אין פירושו של דבר כי אכן מהותו פגומה ומופחתת. הרי ידוע לנו כי הפגם וה”מיעוט” אינו קיים אלא באשר למידת התגלותו וזריחתו על הארץ, שכן בעצם מהותו לא חלים כל שינויים. גם כאשר הוא נראה לנו צעיר וכמעט אפסי – הוא קיים במילואו ורק לנו אין הוא נראה ומתגלה.
כך גם לגבי בני ישראל: גם בתקופת השפל שלו, מבחינה רוחנית או גשמית, אין מהותו ועצמותו פגומה במידה כלשהי. עם ישראל הוא תמיד נצר מטעי, מעשי ידי להתפאר”, עמו ונחלתו של הקב”ה, גם אם, חלילה בחיצוניות, אינו נראה כך.
אלא שלמרות שהפגם הוא במידת התגלותו, הרי זה בכל זאת פגם ומיעוט, ועלינו לצפות ולשאוף לזריחתו המלאה והמושלמת של עם ישראל, להתחדשותו בצורה ברורה ובולטת ונראית לעין כל, כפי שזה יהיה אכן לעתיד לבוא, עם ביאת המשיח בקרוב ממש. תפקידו של עם ישראל הוא שהאור האלוקי שבו, יבקע ויופעל בצורה ברורה ואקטיבית. אין לנו להתנחם בכך שמהותו הפנימית והגנוזה של כל יהודי היא שלימה, שכן האור שבו חייב לבוא ולפרוץ לידי ביטוי וגילוי, על-ידי הפצת התורה וקיום המצוות לכל עם ישראל.
