כלי הנחושת שהבריק יותר מכל כלי הזהב שהיו במשכן
_____
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
השבת נקרא בתורה את פרשיות 'ויקהל פקודי' העוסקות בבניית ה'משכן' וכליו, זאת בהמשך ל-3 הפרשיות שלפניהם (תרומה, תצווה וכי תשא) בהם גם עוסקת התורה בנושא זה. בהתבוננות קלה, ניתן להבחין בכלי אחד מכלי המשכן הלוא הוא כיור הנחושת שהינו יוצא דופן, הן בציוויו והן בעשייתו.
הציווי על עשיית כלי המשכן מופיע בפרשיות תרומה ותצווה, כחלק וכהמשך אחד יחד עם בניית המשכן עצמו. בתחילת פרשת כי תשא עוסקת התורה בדינים נוספים הקשורים למשכן, מחצית השקל, הקטורת ושמן המשחה. את הציווי על עשיית הכיור מביאה התורה דווקא בסוף פרשת כי תשא, לאחר שכבר סיימה לפרט את כל כלי המשכן.
בנוסף לכך, בעוד שלגבי כל הכלים התורה מדגישה את היותם שייכים ל"אוהל מועד", ואף על מזבח הנחושת מודגש שהוא "פתח אוהל מועד"; הרי שהכיור כביכול איננו שייך ממש לאוהל מועד, אלא הוא רק בסמוך אליו מן הצד, וכפי שרש"י מדגיש "אין כיור לפני אוהל מועד" (כי תשא ל', י"ח).
והמפליא מכל – כאשר התורה מונה בפרשת פקודי את כל התרומות למשכן זהב, כסף, נחושת, תכלת וארגמן וכו', ומפרטת מה נעשה עם כל אחת מהתרומות, משמיטה התורה את הכיור ומהחומר ממנו נעשה. כלומר, הכיור אינו כלול ב"אלה פקודי המשכן"! אפילו היתדות שחיזקו את עמודי חצר המשכן הינם חלק מ"פקודי המשכן", בעוד ה"כיור" הנמצא בתוך חצר המשכן איננו בכלל זה?
את נקודת ההסבר לייחודו של הכיור, מוצאים אנו ברש"י מופלא בפרשתנו (ל"ח, ח'): "במראות הצובאות – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל! אלו חביבין עליי מן הכל!"
מה עומד מאחורי ה"ויכוח" כביכול בין הקב"ה למשה רבנו? להלן ביאור נפלא מתורתו הרחבה של הרבי מליובאוויטש:
משה רבנו ידע היטב כי תכליתו של המשכן וכליו – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שאור ה' יתגלה בעולם באמצעות הזיכוך והעבודה ב'מלאכת מחשבת' של החומרים הגשמיים גם הנחותים ביותר, במטרה לעשות את העולם ל"דירה לו יתברך בתחתונים". אך כאשר הגיע הציווי על עשיית הכיור, טען משה רבנו שדבר שכולו "עשוי לחטא", שכל עניינו הוא יצר הרע ותאוות העולם, כפי שהיו ה'מראות הצובאות', הרי הוא מטבעו מעלים ומסתיר על האור האלוקי. גם כאשר הוא יהפוך להיות כלי למשכן, לא יתגלה בו האור כפי שהוא, רק בצמצום רב ובהסתרה. לכן "היה מואס משה בהן", משה ראה בהן כלי שימעיט את עוצמת גילוי והשראת השכינה במשכן. רצונו וכוונתו של משה רבינו היה להגביה את עם ישראל למקום שבו האור הוא בגלוי, למעלה מיצר הרע ו"הנפש הבהמית" המבלבלים את החיבור הטבעי של יהודי לאלוקיו.
על כך עונה לו הקב"ה – "קבל, כי אלו חביבין עליי מן הכל". אכן, אין הכיור חלק מ"אוהל מועד" עצמו, שבו השכינה בגלוי ממש, הוא "משוך קמעה מן הצד", הוא אינו חלק מ"אלה פקודי המשכן", ואף מקומו אחרון ונבדל לאחר כל כלי המשכן; אבל – הכיור מייצג את עומק ופנימיות הכוונה של המשכן.
וכפי שהרבי מצטט בספרו "היום יום" את דבריו הקצרים של אדמו"ר הזקן בעל התניא, שאמר לאחד מחסידיו: "בתרומת המשכן היו זהב וכסף ונחושת. ולא היה דבר המבריק זולת מראות הצובאות שמהן נעשו הכיור וכנו. הכיור וכנו הם הבאים באחרונה בכל כלי המשכן, ותשמישו הוא בראש כל עבודות המשכן, כי נעוץ תחלתן בסופן".
עיקר העונג של הקב"ה, ה"נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני", הוא דווקא מהעלאתם לקדושה של אותם עניינים שהם כביכול מנגדים מסתירים ומעלימים לאלוקות, עד כדי כך שגם כאשר ייעשו כלים למשכן עדיין לא תהיה בהם השראת השכינה בגלוי ובשלימות. זוהי בעצם תכלית הכוונה במשכן – אותה מלחמה תמידית ברע, ה"אתכפיא סטרא אחרא" (כלשון הזוהר הקדוש), כאשר היצר עדיין עומד ומפריע ובכל זאת היהודי מתגבר עליו ומקיים את רצון ה' בקבלת-עול למרות הקושי – היא הסיבה של החביבות הגדולה שרוחש הקב"ה לעם ישראל, שעבורה הוא מצווה לעשות משכן להשרות שכינתו בתוכם. "אלו חביבין עליי מן הכל"!
זוהי המשמעות הפנימית של המשך דברי רש"י, שעל-ידי השימוש ב"מראות הצובאות" במצרים, הצליחו נשי ישראל לפרות ולרבות בעיצומה של גלות מצרים ולהקים את עם ישראל צבאות ה'. וכלשון המדרש (תנחומא) אמר הקב"ה למשה "המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים": לא לחינם נקראו המראות "צובאות" לשון "צבא" – ענינו של איש צבא הוא שכל עבודתו היא "קבלת עול", עליו לבצע פקודות, בלי טעם והבנה. זהו פנימיות ענין השימוש ב"מראות הצובאות" – עבודת ה'קבלת עול' ואתכפיא, ההתגברות על היצר בקבלת עול מלכות שמים, למעלה מטעם, משכל ומהבנה.
זהו סודו של הכיור: אמנם לכאורה הוא רק הכנה והקדמה לעבודת המשכן עצמה, "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו", אך האמת היא ש"נעוץ תחילתן"- תחילת והקדמת העבודה, "בסופן" – בתכלית ופנימיות כל עבודת המשכן, המתבטא גם בכך שהציווי על הכיור נאמר לאחר כל בניית המשכן.
כי כל עיקר תכלית הכוונה היא החביבות של עם ישראל בהתנתקותו מהיצר, שיהודי מחליט "לרחוץ" את עצמו מהעניינים הבלתי רצויים של תאוות היצר, דבר זה חביב על הקב"ה עוד יותר מאשר עבודת המשכן עצמה. ולכן "הבריקו" המראות הצובאות יותר מכל כלי המשכן, הגשמיות עצמה הבריקה והאירה באור גשמי, שגילה והראה לכל, שהנה דבר זה ש"עשוי ליצר הרע", הוא עצמו משמש עתה לקדושה ולרצון ה'.
הסתכלות פנימית זו מאירה באור חדש את עבודת דורנו, עלינו לעסוק גם בעניינים ובמצבים הנמוכים כל כך, שהם מטבעם "עשויים ליצר הרע" – כי דווקא כאשר היהודי נאבק ביצר ומצליח בקבלת עול לעסוק בעבודת ה', זהו הדבר החביב ביותר על הקב"ה, שעבורו הוא משרה את שכינתו עליהם בגלוי, ועל-ידי עבודה זו נזכה בקרוב ממש ל "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" בבית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה.
