מאת: הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי מליובאוויטש לתל-אביב–יפו ורב מרכז תל-אביב
“ל”ג בעומר וההתקשרות לצדיק הדור”
התופעה הפלאית והשמימית של ל”ג בעומר בתפוצות ישראל, ובפרט הנהירה ההמונית למירון, של מאות אלפי אחינו בני ישראל מכל העדות והמגזרים, הרוקדים בשמחה עצומה וברגש פנימי עד כלות הנפש סביב ציונו הקדוש של רשב”י, מעוררת שוב לעיין ולהעמיק בנושא נשגב זה, שקיבל תנופה מחודשת מאז התייסדות תנועת החסידות – ענין ה’התקשרות לצדיק’.
דוק ותשכח, כי דוקא רשב”י עצמו, בספר הזוהר הקדוש, הוא זה שהעלה על נס את נושא החיבור והקשר לצדיק כיסוד עיקרי בעבודת היהודי את קונו, וכבר תלמידיו של רשב”י ראו בו את גילוי אור ה’ בעולם, עד שנאמר בזוהר (חלק ב, לח, ב) “מאן פני האדון הוי’ דא רשב”י”, ומאז כל העוסקים בתורת הח”ן המשיכו והעמיקו בהסבר ענין הצדיק וההתקשרות אליו. חסידים ומקובלים ראו במאורי ומייסדי תנועת החסידות את המשך המושג של “צדיק הדור”, וכמו שנהגו לומר בקרב החסידים – “עלית למרום שבית שב”י – ראשי תיבות שמם של רבי שמעון בר יוחאי, האריז”ל, והבעש”ט הק'”.
ברצוני להאיר נקודה חשובה בנושא זה של ההתקשרות לצדיק, על פי עיון בפרשת שמיני, בה עסקנו בשבועות האחרונים, ובה חוזרים אנו ומסכמים את נושא הקמת המשכן בו האריכה התורה בסוף חומש שמות. בלימוד נושא זה בעיון, בעיקר על-פי פירוש רש”י מאור עינינו, מתחדדת שוב הדגשת התורה העוברת כחוט השני לכל אורך פרשיות אלו – שכל הקמת המשכן תלויה וקשורה באופן בלתי נפרד במשה רבינו. לא רק שמשה רבינו הוא עמוד התווך שבו ועל-ידו מתרחש כל תהליך בניית המשכן, אלא שבלי “מעשי ידיו של משה” עצמו, אין כל אפשרות לכלל ישראל לבנות את המשכן.
רש”י חוזר ומדגיש זאת בסיום הענין (שמיני ט, כג), לאחר שמתאר איך שנצטער אהרן שלא ירדה שכינה על המשכן עד ש”נכנס משה עימו”, שכל השראת השכינה היתה רק אחרי שמשה רבינו אמר “ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו“.
וכך כתב זאת רש”י גם בפרשת פקודי (לט, לג), כאשר “ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה’ את משה .. ויביאו את המשכן אל משה”, מפרש רש”י “שלא היו יכולין להקימו … ומשה העמידו”, ואמר הקב”ה אמר למשה “עסוק אתה בידך והוא נזקף וקם מאליו”. וזהו שנאמר בפרשת פקודי (מ, יח) “ויקם משה את המשכן”.
וגם שם מדגיש רש”י (לט, מג): “ויברך אותם משה – אמר להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם, ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו וגו’, והוא אחד מאחד-עשר מזמורים שבתפילה למשה“.
בשיחה נפלאה של הרבי, על-פי דרכו הייחודית והמפורסמת בהבנת עומק פירוש רש”י, מבואר שלאחר שבני ישראל התנדבו בשמחה מעל ומעבר עבור בניית המשכן וכליו, וטרחו בזריזות על הקמתו על פי כל מה שנצטוו, עדיין לא היתה שום אפשרות להקים את המשכן ולהביא להשראת השכינה במשכן, עד שמשה רבינו ישתף את עצמו בכל העבודות שעשו בני ישראל, ויאמר “ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו“; רק אז, כאשר כל העבודות נעשות יחד עם משה והופכות להיות גם מעשי ידיו של משה – אזי אפשר לפעול “שתשרה שכינה במעשי ידיכם”.
*
ידועה משנת תורת החסידות, שעבודת הקמת המשכן היא עבודה הנעשית תמיד על-ידי כל יהודי – “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד”. בניית המשכן מסמלת את המשכת השכינה, הבאת האור האלוקי, למטה בעולם הזה, שיאיר אור ה’ גם בתוך גשמיותו וחומריותו, וזה עיקר הכוונה במתן תורה ובמצוות התורה – להביא אלוקות לגשמיות העולם, שלכן רוב המצוות ככולן קשורות בדברים גשמיים (ציצית מצמר גשמי, תפילין מעור הבהמה וכו’), כמבואר לרוב במאמרי החסידות.
וכאן נדרשת שבעתיים ההדגשה החשובה שכופל רש”י ומדגיש: גם כאשר היהודי עושה כל שביכולתו בעבודת ה’ ובקיום התורה והמצוות, עליו לדעת שעל-מנת ש”תשרה שכינה במעשי ידיו”, כלומר, כדי להגיע למטרה ולתכלית, שהיא המשכת האור האלוקי בגשמיות העולם, אין הוא יכול לעשות זאת בכוחות עצמו – עליו להיות מקושר ומחובר ל”משה רבינו”, שרק על-ידי הקשר עימו ושיתופו בעבודתו, ניתן להגיע לתכלית זו – השראת השכינה בגשמיות העולם.
זוהי הסיבה לחשיבות העצומה של ההתקשרות לצדיק, שכן כל העבודת ה’ של יהודי באהבה וביראה ובקיום התורה ומצוות בהידור, איננה יכולה להגיע לתכליתה, בלי ההתקשרות ל”משה רבינו” שבדורו (כפי שנאמר בתיקוני זוהר (תיקון ס”ט) ש”אתפשטותא דמשה בכל דור ודור”), שהוא “אנוכי עומד בין ה’ וביניכם” (ואתחנן ה’, ה’) ומחבר את נשמות ישראל לאבינו שבשמים.
*
ענין זה איננו רק חידוש בקבלה ובחסידות, אלא אף מפורש בגמרא (בבא בתרא קטז, א): “מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים”. הסבר הדברים על-פי פנימיות הוא: “מי שיש לו חולה”, מי שהגיע לדרגת ‘חולה’, חולה בגימטריה מ”ט, כלומר שחסר לו ‘שער הנו”ן’ בעבודת ה’, הוא אמנם עשה הכל בשלימות, אך חסר לו התכלית והעיקר שהוא שער החמישים, וממילא הוא “חולה”, חסר לו בגשמיות או ברוחניות;
על כך אומרת הגמרא, שכאן כבר לא יספיק רק מאמץ נוסף שלו, בהתגברות בתפילה ובתורה כדי להגיע לשלימות של “שער הנ'”, שכן מה שחסר הוא בעיקר ש”יילך אצל חכם”, ההתקשרות והחיבור ל’חכם’, צדיק הדור, שרק בכוחו להביא את עבודת היהודי לשלימות, שתשרה שכינה במעשי ידיו, וממילא יסיר את ‘מחלתו’, “ושב ורפא לו”.
אלא שישנם שני תנאים בדבר זה:
א. החכם צריך להיות “חכם” אמיתי כפי שחז”ל מגדירים מהו חכם, “איזהו חכם הרואה את הנולד”; וכפי שמסביר האדמו”ר הזקן בעל התניא, ש”הרואה את הנולד” פירושו שהוא רואה את דבר ה’ המוליד ומהווה את הנברא בכל רגע ורגע. רק צדיק כזה נחשב ל”חכם” שאליו יש להגיע ולהתקשר כדי להביא לשלימות עבודתנו.
ב. כפי שכותב הרמ”א ביורה-דעה (סו”ס שלה) - החכם צריך להיות ב”עיר”. כלומר ‘חכם’ שכזה, שאיננו מסתגר רק בד’ אמותיו של תורה ותפילה, אלא מצוי בתוככי ה”עיר”, ה’רחוב’ וה’חוץ’, ומסור כל ימיו לכל אחד מבני ישראל גם כאשר הם נמצאים ב”רחובה של עיר”, מעורר עליהם רחמים ועוסק עימם תדיר לרוממם ולחזקם.
זהו ה”חכם”, ה”משה רבינו שבדור”, שאליו יש להתחבר ולהתקשר, כדי שתשרה שכינה במעשי ידינו ונוכל למלא את תכלית כוונת הבריאה.
אלא שהתנאי להתקשרות זו היא כמובן, ראשית כל, “ככל אשר ציוה ה’ את משה כן עשו בני ישראל את העבודה”, לקיים את רצון ה’ בדיוק כפי שנצטוינו על-ידי משה, ורק אז, כאשר מתקשרים ומתחברים לצדיק הדור עצמו, אזי “וירא את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציוה ה'”, אזי משתתף הצדיק עימנו בעבודתנו, מברך אותנו, ומביא כל אחד ואחד מאיתנו לשלימותו האמיתית, “ויהי נועם ה’ אלוקינו עלינו ומעשי ידינו כוננהו”, במהרה בבנין בית המקדש השלישי בעגלא דידן ובזמן קריב.
