מראה שעל הקיר: מה הכי חביב על ה'? • מאמר מהרב יוסף גערליצקי

מראה שעל הקיר: מה הכי חביב על ה'?

מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____

בפרשת פקודי אותה נקרא בשבת הבאה עלינו לטובה, מונה התורה את כל התרומות וחומרי הגלם שנתנו עם ישראל לבניית המשכן: זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן וכד', תוך פירוט מלא של הכלים וחומרי הבניה שנעשו מתרומות אלו. על תרומת הנחושת מופיעים הכלים והחומרים שנעשו מחומר זה, החל מהמזבח וכלה ביתדות שחיזקו את עמודי חצר המשכן מבחוץ.

היה כלי נוסף אותו עשו מהנחושת, והוא ה"כיור וכנו", ממנו רחצו אהרון הכהן ובניו הכוהנים את ידיהם ורגליהם. מדוע אין עשייתו מופיעה כחלק מהפירוט של הכלים שנעשו מהנחושת?

נקודת ההסבר היא ייחודו של הכיור. ואת זה אנו מוצאים ברש"י מופלא בפרשת ויקהל (לח, ח), על הפסוק "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות": "במראות הצובאות – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל! כי אלו חביבין עליי מן הכל!"

מה עומד מאחורי ה"ויכוח" כביכול בין הקב"ה למשה רבינו? הנה ביאור נפלא על כך מתורתו העמוקה של הרבי מליובאוויטש:

כמה נמוך יש לרדת כדי להעלות?

משה רבינו יודע היטב מה היא תכליתן של המשכן וכליו – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם":  שהשראת השכינה בעולם תהיה באופן שאפילו החומרים הגשמיים, ה'מטה' עצמו, יגלו את אור ה' בעולם, זאת באמצעות הזיכוך והעבודה ב'מלאכת מחשבת' בגשמיות העולם שע"י זה עושים "דירה לו יתברך בתחתונים", דירה שבה ה' מתגלה במלוא אורו הגדול.

ולכן, אין להסתפק רק ב"זהב" עבור בניית המשכן, אלא גם בחומרים הנחותים יותר כמו הכסף, ואפילו הנחושת, שנקראת "נחושת מלשון נחש", ומסמלת את ה"נחש הוא היצר-הרע", גם בחומרים כאלו יש להשתמש בעשיית המשכן להשראת השכינה, שכן כל ענין המשכן הוא שכל העולם הגשמי, עד דרגותיו הנמוכות ביותר, הופך למקדש לה'.

אך עדיין, טען משה רבינו, יש גבול עד כמה נמוך אפשר "לרדת", כדי להעלות למשכן את העולם הזה; אכן, כל מטרת בניית המשכן היא שבתוך כליו יאיר הקב"ה ממש, ב'אספקלריה המאירה'. גם בחומר הנחשב נחות כמו "נחושת". אך הנחושת כשלעצמה אינה מסתירה מצד עצמה על האור האלוקי, ולכן כאשר היא הופכת להיות חלק מכלי המשכן היא מגלה את הקב"ה ממש.

לעומת זאת, דבר שכולו "עשוי לחטא", שלכתחילה כל עניינו הוא יצר הרע ותאוות העולם, כפי שהיו ה'מראות הצובאות', הרי מטבעו מעלים ומסתיר הוא על האור האלוקי. לכן, גם כאשר יהפוך להיות כלי למשכן, לא יתגלה בו האור כפי שהוא, רק בצמצום רב ובהסתרה. לכן "היה מואס משה בהן", משה ראה בהן דבר שימעיט את עוצמת גילוי והשראת השכינה במשכן.

הכי מבריק, הכי חביב

ועל כך אמר לו הקב"ה – "אלו חביבין עליי מן הכל". אכן, הכיור אינו חלק מ"אלה פקודי המשכן", ואינו נספר כחלק מהשימוש בתרומת הנחושת ה"רגילה"; אבל –הוא מבטא את העומק ופנימיות הכוונה של המשכן.

וכפי שמצטט הרבי מליובאוויטש בספרו "היום יום" את דבריו הקצרים של אדמו"ר הזקן בעל התניא, שאמר לאחד מחסידיו: "בתרומת המשכן היו זהב וכסף ונחושת. ולא היה דבר המבריק זולת מראות הצובאות שמהן נעשו הכיור וכנו. הכיור וכנו הם הבאים באחרונה בכל כלי המשכן, ותשמישו הוא בראש כל עבודות המשכן, כי נעוץ תחלתן בסופן".

עיקר העונג של הקב"ה, ה"נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני", היא דוקא מהעלאתם לקדושה של אותם עניינים שהם כביכול מנגדים לאלוקות, מסתירים ומעלימים, עד כדי כך שגם כאשר ייעשו מהם כלים למשכן עדיין לא תהיה בהם השראת השכינה בגלוי ובשלימות.

זוהי בעצם תכלית הכוונה במשכן, שגם כאשר היצר עדיין עומד ומפריע, בכל זאת היהודי יצליח להתנתק ממנו ומתגבר עליו לקיים את רצון ה' בקבלת-עול, למרות הקושי והאתגר התמידי. זו הסיבה של החביבות הגדולה שרוחש הקב"ה לעם ישראל, שעבורה הוא מצווה לעשות משכן להשרות שכינתו בתוכם. "אלו חביבין עליי מן הכל"!

וזוהי המשמעות הפנימית של המשך דברי רש"י, שעל-ידי השימוש ב"מראות צובאות" במצרים הצליחו נשי ישראל לפרות ולרבות בעיצומה של גלות מצרים ולהקים את עם ישראל  – צבאות ה'. וכלשון מדרש תנחומא, שאמר הקב"ה למשה "המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים":

לא לחינם נקראו המראות "צובאות" לשון "צבא" – ענינו של איש צבא הוא שכל עבודתו היא "קבלת עול", עליו לבצע פקודות, בלי טעם והבנה. זהו פנימיות ענין השימוש ב"מראות הצובאות" – עבודת ה'קבלת עול', המכונה בלשון החסידות "אתכפיא", ההתגברות על היצר בקבלת עול מלכות שמים, למעלה מטעם, משכל ומהבנה.

המשכן הוא האמצעי, הכיור הוא המטרה

זהו בעצם סודו של הכיור והשימוש בו: הכיור לכאורה הוא רק הכנה והקדמה לעבודת המשכן עצמה, "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו"; אך על כך נאמר ש"נעוץ תחילתן בסופן", "תחילתן"- תחילת והקדמת העבודה, הוא באמת "סופן" – תכלית ופנימיות כל עבודת המשכן.

כי כל עיקר ותכלית הכוונה במשכן היא החביבות של עם ישראל בהתנתקותו מהיצר, שיהודי מחליט "לרחוץ" את עצמו מהעניינים הבלתי רצויים של תאוות היצר, דבר זה חביב על הקב"ה עוד יותר מאשר עבודת המשכן עצמה. לכן "הבריקו" המראות הצובאות יותר מכל כלי המשכן, הגשמיות עצמה הבריקה והאירה באור גשמי, שגילה והראה לכל, שהנה דבר זה ש"עשוי ליצר הרע", הוא עצמו משמש עתה לקדושה ולרצון ה', וזה הוא הדבר שמאיר את העולם יותר מכל הכלים הקדושים ביותר של המשכן.

הסתכלות פנימית זו מאירה באור חדש את עבודת ה' של עם ישראל בדורנו, אנשים נשים וטף: כדי להביא את אור התורה והמצוות והחסידות לכל מקום ומקום ולכל יהודי ויהודיה, אנו מגיעים ועוסקים מטבע הדברים גם בעניינים ובמצבים הנמוכים כל כך, שהם מטבעם "עשויים ליצר הרע", ומעמידים אותנו בפני אתגר תמידי של התגברות על הרע, אתגר שאינו תמיד קל ופשוט;

עלינו להזכיר לעצמנו תמיד, שמאבק תמידי באתגר והעלאתו לעבודת ה', זהו הדבר החביב ביותר על הקב"ה, שעבורו הוא משרה את שכינתו עלינו, ומעניק לנו אור בגשם וברוח ובסופו של התהליך, נזכה בקרוב לראות ולהיראות בבית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה.

(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)

למאמרים נוספים >> לחץ כאן