מה שקורה כשבאים ל'ציון' של הרבי…
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
אפתח בסיפור אישי: בחג הפסח התארחנו אצל חתני ובתי, הרב מענדל ודבורה אלטיין, שלוחי הרבי בעיר ויניפג שבצפון קנדה, הפועלים שם גדולות ונצורות. השתתפנו ב"סדרים" הציבוריים שהם ערכו, יחד עם מאות אורחים. בליל הסדר השני, הכיר לי חתני את אחד האורחים, אריה לביא, שנפל בשבי המצרי בימי מלחמת יום הכיפורים, ושרד בתנאים קשים עד לשחרורו. בשיחתנו, הוא סיפר על ה"יציאת מצרים" האישית שלו, ועל היכרותו עם חתני הרב אלטיין. בין השאר סיפר סיפור נפלא:
בשנה האחרונה הוא נסע להתפלל ב'ציון' של הרבי בקווינס שבניו יורק יחד עם בן משפחה. כאשר הגיעו אל ה'ציון', הציע לו אחד החסידים להניח תפילין. הוא הגיב "אני לא נוגע בקופסאות האלו"!… הם נכנסו ל'ציון' לזמן קצר, ולאחר שיצאו משם, פנה האיש בעצמו אל מר לביא וביקש "איפה יש תפילין, אני רוצה להניח תפילין עכשיו!"… כמובן שמיד ניגשו לדוכן התפילין והוא הניח תפילין בהתרגשות ובתשוקה עזה, והתפלל בכוונה גדולה. איש לא אמר לו דבר, לא שכנע אותו ולא הסביר. מה בעצם קרה כאן?
השבוע נקרא בתורה על דיני המצורע ותהליך טהרתו – "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן", ומיד אחר-כך ממשיך הפסוק "ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת.." לכאורה, בקריאה פשוטה של הפסוקים, יש כאן סתירה מובנית הבולטת לעין: משמעות המילים "והובא אל הכהן" היא שיש לקחת את המצורע מחוץ למקומו ולהביאו אל הכהן; אך הפסוק הבא מבהיר מפורשות שלא כך – הכהן הוא זה שיוצא מחוץ למחנה כדי לראות את המצורע ולטהרו. אם-כן מדוע נאמר "והובא אל הכהן"?
בביאור מעמיק של נושא ה"מצורע" על-פי פנימיות התורה, מסביר הרבי שהמצורע מסמל את היהודי שכביכול התנתק לגמרי מיהדותו ואמונתו. אין הוא כשאר הנכשלים בעוונות, שעליהם נאמר ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" [וכמבואר בתניא, שה"שטות" היא המחשבה המוטעית ש"לא נורא" לעבור עבירה, חלילה, שהרי זו "רק עבירה" ולא התנתקות וכפירה בה'];
המצורע מסמל את היהודי שהגיע לדאבוננו למצב כזה, שכביכול לא איכפת לו כלל ההתנתקות מהקב"ה ומעם ישראל. "בדד יישב מחוץ למחנה", הוא אינו רוצה להיות קשור ל"מחנה ה'" ול"מחנה ישראל", הוא מצהיר כלפי חוץ שאיננו מאמין ואיננו רוצה לחזור ולהיות שייך לצד הקדושה ולמחנה ישראל.
מדוע בכלל מאפשר הקב"ה מציאות כזאת של יהודי שמגיע למצב שכזה? משום שהדרך להפוך את חושך העולם כולו לאור, "אתהפכא חשוכא לנהורא" בלשון הזוהר, היא על-ידי שיהודי שהגיע למצב הכי נמוך, מצליח להתרומם מעלה-מעלה, ולהפוך את ה"ירידה" להיות "צורך עליה" וחלק מהעליה, עד ש"זדונות נעשים לו כזכויות" – ואו אז יתגלה בעולם אורו של הקב"ה עצמו, "לילה כיום יאיר".
אך ההתחלה לעבודה עצומה זאת, אין היא בכוחו של המצורע, שהרי הוא נמצא במצב שכביכול איננו מרגיש כל רצון לשוב בתשובה ולעלות מהמקום בו הוא נמצא; אלא רק מצד הקדוש-ברוך-הוא, שהבטיח ש"לא יידח ממנו נידח", הקב"ה כביכול מאיר ומושך את היהודי "בעל כרחו", ומשפיע אור גבוה כל-כך על האדם, שכביכול מחייב אותו לצאת מהמקום בו הוא נמצא. רק אז מתחילה עבודת האדם עצמו, בכוחו ובבחירתו, להפוך זדונות לזכויות.
לכן מדגיש הפסוק בתחילה "והובא אל הכהן": תחילת העבודה היא כביכול בעל כורחו, הקב"ה מוציא את המצורע מהמקום בו הוא נמצא, וכביכול מביא אותו "אל הכהן", אל תוך אור הקדושה של "מחנה כהונה"; אך האמת היא, שמצידו של האדם הוא עדיין "מחוץ למחנה", ועליו להתייגע בעצמו ובכוחו שלו, להגיע ולהפוך "חשוכא לנהורא".
בכך מסביר הרבי ענין תמוה נוסף: בעבר היו רבים שנמנעו מלכנות את הפרשה בשם "פרשת מצורע", וכינו אותה "פרשת טהרה", או "פרשת זאת תהיה"; אך בדורנו, כולם קוראים לפרשה בפשטות "פרשת מצורע", ואינם חשים בכך משהו בלתי-רצוי. מסביר הרבי, שכיום כאשר אנו כבר קרובים כל כך לגאולה, שבה אכן נזכה לראות במוחש איך הופך החושך לאור ו"לילה כיום יאיר", כבר מתחילים לחוש שהכינוי "מצורע" איננו מבטא כל-כך את הירידה והשפלות, אלא אדרבה – את המעלה העצומה של הפיכת הזדונות לזכויות, והעליה הגדולה שבאה דוקא בגלל ובזכות הירידה.
בד' אמותיו של הרבי, ב'ציון' הקדוש, ניתן לראות במוחש את ה"והובא אל הכהן". יהודי שמגיע לשם זוכה מיד לאור הגדול, שמרים אותו ומוציא אותו מהמקום של "מחוץ למחנה", ומגלה את פנימיותו שהוא חלק א-לוה ממעל ממש. כמובן שאחר-כך יש ליהודי עבודה גדולה לעשות בעצמו ובכוחו שלו, אבל ההתחלה היא מלמעלה לגמרי, למעלה מהבנתו ולמעלה מן הטבע.
יש לעשות כל מאמץ להביא יהודים אל הרבי, "והובא אל הכהן", ואז רואים איך שיהודים אלו הם תכלית הכוונה, שדווקא בזכותם ועל ידם הופכים את חושך העולם לאור שבעת הימים, בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
