איך מחוללים מהפכה?
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
את סיפור "משה בתיבה" נראה שכולנו מכירים מילדות: אמו של התינוק, משה רבינו, מניחה אותו בתיבה, השטה על פני מי הנילוס, עד שבת פרעה מבחינה בתיבה ומוצאת את משה הקטן.
אבל.. האמנם הניחה אמו של משה את התיבה ממש במי הנהר?
הבה נקרא את הפסוק: "ותשם בסוף על שפת היאור", היכן "על שפת היאור"? ניתן לראות ב"תרגום אונקלוס", שהוא מתרגם "על כיף נהרא", כלומר על החוף, על הקרקע הסמוכה לנהר!
אם-כן, מדוע אמרה אחר-כך בת פרעה על משה "כי מן המים משיתיהו"? והלוא לא היה משה במים אלא על החוף?
מפרש זאת כך הגאון המפורסם רבי יוסף רוזין, המכונה "הרגצ'ובי":
יוכבד אמו של משה רבינו, לא רצתה להניח את משה במי הנילוס אפילו לא כדי להצילו, משום שהנילוס היה ה"עבודה-זרה" של המצרים, שסגדו לו כאליל שלהם; והרי הדין הוא שאסור בשום אופן ליהנות מעבודה-זרה, אפילו לא כדי להציל נפש. לכן הניחה אותו רק סמוך ליאור, ולא בתוכו.
אלא שלאחר מכן הגיעה בת פרעה לרחוץ ביאור, כמסופר בתורה. ופירשו חז"ל, שבאה "לרחוץ מגילולי אביה", כלומר לטבול ולהיטהר מהעבודה-זרה. בכך בעצם התבטל דין "עבודה-זרה" מהנילוס, שהפך לנהר רגיל, שמותר להשתמש בו. או-אז נכנסה התיבה שבה היה משה אל תוך מי הנהר, ואז הבחינה בה בת פרעה.
הרבי מביא את ביאורו זה של הרגצ'ובי, ומוסיף להעמיק בסיפור זה:
הלוא כידוע, במדרש נאמר שבכניסת התיבה שבה היה משה אל היאור, התחולל מפנה אדיר – התבטלה כל גזירת "הבן היילוד היאורה תשליכוהו". זאת, משום שה'אצטגנינים', יועצי פרעה, שיעצו לו לגזור גזירה זו, אמרו לו שהם "רואים" שכבר הושלמה מטרת הגזירה, והילד שאמור להיות "מושיען של ישראל" כבר הושלך למים…
נמצא אפוא, שבסיפור זה של תיבת משה ביאור אירעו שני דברים – התבטלה ה"עבודה-זרה" שבנילוס, והתבטלה גזירת השלכת התינוקות אל היאור.
מבאר הרבי, ששני אירועים אלו הם בעצם דבר אחד, וכדי להבין זאת, יש להבין תחילה את משמעותה של גזירת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו". לכאורה, אם הגזירה הנוראה היתה להמית את ילדי ישראל, רחמנא-ליצלן, כמו שנאמר קודם לכן בפרשה "אם בן הוא והמיתן אותו" – לשם מה יש לפרש באיזו דרך לעשות זאת, דוקא על-ידי "היאורה תשליכוהו"?
אלא שלגזירה זו היתה גם משמעות רוחנית עמוקה יותר: המצרים רצו "להשליך" את ילדי ישראל אל היאור שלהם – אל תוך העבודה-זרה שלהם.
מהי העבודה-זרה של היאור? ידוע שבארץ מצרים אין צורך בגשם, משום שהיאור-הנילוס מספק מים כל השנה. ככל שאדם יטרח וימצא דרכים נוספות בכוח עצמו להביא לעצמו מים מן היאור, כך חייו ופרנסתו החקלאית תהיה בטוחה יותר. היאור סימל את ההשקפה שאין צורך בתפילות ובבקשות מהשמים, מהקדוש-ברוך-הוא. הצלחתו של אדם תלויה כביכול רך ורק בידיו ובכוחו שלו.
המצרים שאפו "להשליך" את ילדי ישראל אל תוך החינוך המצרי המלמד את הילדים שאין צורך באמונה בה' ובתפילות אליו, כביכול אין בכלל משהו למעלה מן הטבע והמציאות הגשמית והחומרית. יש רק את הטבע הגשמי ואת כוח האדם הגשמי, שרק על-ידם ניתן להתקיים וליהנות בעולם. רק כך יוכלו לנצח את אותו "עם בני ישראל", שהוא "רב ועצום ממנו".
וכפי שאמר הרבי כמה פעמים שגם המשך דברי פרעה "וכל הבת תחיון" – גם הם חלק מאותה גזירה אכזרית: "תְּחַיּוּן" פירושו "אתם תְּחַיּוּ". שהבנות יחיו על-פי החיים שלכם, המצרים, בצורת החיים המצרית.
מאבק זה של "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו", ממשיך להתקיים עד היום. עד היום הנושא המדובר בתקשורת ובמדורי האקטואליה הוא – האם ניתן לגדל את ילדי ישראל על אמונה בה' וב"למעלה מן הטבע"? איך אפשר ללמד ילדים רוב שעות היום רק מקרא ומשנה ומסורת ישראל, הרי כדי "להסתדר בעולם" חובה עליהם ללמוד קודם כל את מקצועות החול! אם 'חלילה וחס' נלמד ילדים ש"בראשית ברא אלוקים", איך יצליחו להשתלב בעולם הגדול?…
אכן, מאבק זה איננו פשוט כלל. מדור לדור הולכים ומתחזקים הקולות והטענות, וכבר אינם באים מ"פרעה מלך מצרים" ואנשיו, אלא מתוך עם ישראל עצמו… כיצד ניתן להמשיך לעמוד איתן כנגד הגלים הסוערים ולהמשיך את אותו חינוך יהודי טהור שנמשך בשרשרת זהב מאברהם אבינו עד היום?
מלמדת אותנו התורה מניין יכולים אנו לקחת את הכוח והעוצמה, להתגבר על כל הנאבקים נגד החינוך היהודי ודרך החיים היהודית. כיצד ניתן לחנך את עצמנו ואת ילדינו שלא הטבע ולא "כוחי ועוצם ידי" מעניקים חיים ופרנסה, אלא הכל מהקב"ה שהוא למעלה מן הטבע;
הכוח הוא מעצם מציאותו של "משה רבינו" בעולם. משה רבינו, כפי שנאמר בזוהר, הוא "רעיא מהימנא" – רועה האמונה, המזין ומגלה בלב כל יהודי את האמונה בה' שהיא למעלה מן הטבע. מיד כשנולד משה רבינו "נתמלא הבית כולו אורה"; בעצם מציאותו של משה רבינו בעולם הוא מאיר ומחזק את האמונה שבכל יהודי.
לכן מיד בהנחת התיבה שבה נמצא משה רבינו ליד היאור, כבר החל הנצחון במאבק על היאור עצמו, על היותו "עבודה זרה" המכריזה שאין, חלילה, מה שלמעלה מן הטבע. ומיד בהמשך לכך הנצחון על הגזירה שכל ילד יהודי חייב להיות מושלך אל תוך חינוך כזה של "היאורה תשליכוהו", אותה אמונה עיוורת ב"כוחי ועוצם ידי".
כל זאת, עוד לפני שעם ישראל כולו הכיר את משה רבינו ולמד תורה מפיו. קל וחומר כאשר מתחברים לדמותו המאירה של משה רבינו, שומעים את תורתו ונוהגים על-פי הוראותיו, ודאי שכל אחד מקבל ממשה רבינו את הכוח להתגבר על ה"עולם – מלשון העלם", על כל מה שמעלים ומסתיר על האמונה בה' שלמעלה מן הטבע.
השבוע נציין את כ"ד טבת, יום ההילולא של רבינו הזקן בעל התניא והשלחן ערוך. מיד בתחילת ספר התניא-קדישא, בפרק ב', מסביר בעל התניא שבכל דור ודור יש "ראשי אלפי ישראל", שהם ה'משה-רבינו' של אותו דור, שבעצם מציאותם הם מחיים ומאירים את ליבו ומוחו כל יהודי, אפילו מי שחלילה נראה כמתנגד להם.
וככל שנהיה מחוברים ומקושרים יותר אל הרבי, משה רבינו שבדורנו, כך נשאב עוד ועוד כוחות ועוצמות בלתי-מוגבלים, להתגבר על כל ה"מצרים" – מיצרים והגבלות, עד שבקרוב ממש נצא כולנו מ"מצרים" אל הגאולה האמיתית והשלימה, "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".
(על פי תורתו של הרבי מליובאוויטש)
