פרשת ויקהל – פקודי
סודו המופלא של הכיור
מאת: הרב יוסף ש. גערליצקי שליח הרבי מליובאוויטש ורב מרכז תל אביב – יפו
בשבועות אלו שבהם אנו קוראים בתורה מידי שבוע על תהליך ציווי וקיום בניית המשכן וכליו, מהחל ועד כלה לכל פרטיו ודקדוקיו, בצורה מסודרת ובהירה; ניתן להבחין בכלי אחד מכלי המשכן שהינו יוצא דופן, הן בציוויו והן בעשייתו, עד שנראה שהתורה ממש מדגישה את ייחודו – הלוא הוא כיור הנחושת.
ראשית, את כל כלי המשכן מצוה התורה לעשותם בפרשיות תרומה ותצוה, כחלק וכהמשך אחד יחד עם בניית המשכן עצמו. בתחילת פרשת כי תשא עוסקת התורה כבר בדינים אחרים, של מחצית השקל ועשיית הקטורת ושמן המשחה. אך משום מה את עשיית הכיור מכניסה התורה דוקא בפרשת כי תשא, לאחר שכבר סיימה לפרט את כל כלי המשכן.
מלבד זאת, בעוד לגבי כל הכלים התורה מדגישה את היותם שייכים ל"אוהל מועד", ואף על מזבח הנחושת מודגש שהוא "פתח אוהל מועד"; הרי שהכיור כביכול איננו שייך ממש לאוהל מועד, אלא הוא רק בסמוך אליו מן הצד, וכפי שרש"י מדגיש "אין כיור לפני אוהל מועד" (תשא ל, יח).
והמפליא מכל – כאשר התורה מונה בפרשת פקודי את כל התרומות למשכן של זהב כסף נחושת תכלת וארגמן וכו', ומפרטת מה נעשה עם כל אחת מהתרומות, משמיטה התורה את הכיור וממה נעשה, כלומר, אין הכיור נכלל כלל ב"אלה פקודי המשכן"! והרי אף היתדות שחיזקו את עמודי חצר המשכן מבחוץ (מחוץ גם לחצר המשכן), הינם חלק מ"פקודי המשכן", ומדוע ה"כיור" הנמצא בתוך חצר המשכן איננו בכלל זה?
את נקודת ההסבר לייחודו של הכיור, מוצאים אנו ברש"י מופלא בפרשתנו (לח, ח): ""במראות הצובאות – בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל! כי אלו חביבין עליי מן הכל!"
מה עומד מאחורי ה"ויכוח" כביכול בין הקב"ה למשה רבינו? הנה ביאור נפלא על כך מתורתו הרחבה מיני ים של הרבי מליובאוויטש:
*
משה רבינו יודע היטב מה היא תכליתן של המשכן וכליו – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם": כוונת המשכן היא שהשראת השכינה בעולם תהיה דוקא באופן שהחומרים הגשמיים והנמוכים, ה'מטה' עצמו, יגלו את אור ה' בעולם, הזיכוך והעבודה ב'מלאכת מחשבת' עם כל גשמיות העולם לעשותו "דירה לו יתברך בתחתונים", דירה שבה ה' מתגלה במלוא אורו הגדול.
ואכן, ידע משה רבינו, אין להסתפק רק ב"זהב" עבור בניית המשכן, אלא גם בחומרים הנחשבים נחותים יותר, גם הכסף, ואפילו הנחושת, שנקראת "נחושת מלשון נחש", ומסמלת את ה"נחש הוא היצר-הרע", גם מהן יש לעשות את המקדש להשראת השכינה, שכן כל ענין המשכן הוא שכל העולם הגשמי, עד דרגותיו הנמוכות ביותר, הופך למקדש לה'.
אלא שמשה רבינו טען כך: כל מטרת בניית המשכן היא שבתוך כליו ועבודתו יאיר הקב"ה ממש, ב'אספקלריה המאירה'. גם כאשר ייעשה שימוש ב"נחושת", הרי הנחושת כשלעצמה אינה מסתירה מצד עצמה על האור האלוקי, ולכן כאשר היא הופכת להיות חלק מכלי המשכן היא מגלה את הקב"ה ממש, כפי שהוא מתגלה למשה רבינו, בלשון חז"ל – "משה נסתכל באספקלריה המאירה". לא בהשתקפות המעמעמת ומצמצמת את עוצמת האור, אלא במראה ("אספקלריה") שבה מאיר האור ממש כפי שהוא.
לעומת זאת, דבר שכולו "עשוי לחטא", לכתחילה כל עניינו הוא יצר הרע ותאוות העולם, כפי שהיו ה'מראות הצובאות', הרי מטבעו מעלים ומסתיר הוא על האור האלוקי. לכן, גם כאשר יהפוך להיות כלי למשכן, לא יתגלה בו האור כפי שהוא, רק בצמצום רב ובהסתרה. לכן "היה מואס משה בהן", משה ראה בהן דבר שימעיט את עוצמת גילוי והשראת השכינה במשכן. רצונו וכוונתו של משה רבינו היתה להגביה את עם ישראל למקום שבו האור הוא בגלוי, למעלה מיצר הרע ו"הנפש הבהמית" המבלבלים את החיבור הטבעי של יהודי לאלוקיו.
*
ועל כך אמר לו הקב"ה – "אלו חביבין עליי מן הכל". אכן, אין הכיור ממש חלק מ"אוהל מועד" עצמו, שבו השכינה בגלוי ממש, הוא "משוך קמעה מן הצד", הוא אינו חלק מ"אלה פקודי המשכן", ואף מקומו אחרון ונבדל לאחר כל כלי המשכן; אבל – הוא הוא עומק ופנימיות הכוונה של המשכן.
וכפי שהרבי מצטט בספרו "היום יום" את דבריו הקצרים של אדמו"ר הזקן בעל התניא, שאמר לאחד מחסידיו: "בתרומת המשכן היו זהב וכסף ונחושת. ולא היה דבר המבריק זולת מראות הצובאות שמהן נעשו הכיור וכנו. הכיור וכנו הם הבאים באחרונה בכל כלי המשכן, ותשמישו הוא בראש כל עבודות המשכן, כי נעוץ תחלתן בסופן".
עיקר העונג של הקב"ה, ה"נחת רוח לפניי שאמרתי ונעשה רצוני", היא דוקא מהעלאתם לקדושה של אותם עניינים שהם כביכול מנגדים לאלוקות, מסתירים ומעלימים, עד כדי כך שגם כאשר ייעשו כלים למשכן עדיין לא תהיה בהם השראת השכינה בגלוי ובשלימות. זוהי בעצם תכלית הכוונה במשכן – אותה מלחמה תמידית ברע, ה"אתכפיא סטרא אחרא" (כלשון הזוהר הקדוש), כאשר היצר עדיין עומד ומפריע ובכל זאת היהודי מתנתק ממנו ומתגבר לקיים את רצון ה' בקבלת-עול למרות הקושי – היא היא סיבתה של החביבות הגדולה שרוחש הקב"ה לעם ישראל, שעבורה הוא מצווה לעשות משכן להשרות שכינתו בתוכם. "אלו חביבין עליי מן הכל"!
וזוהי המשמעות הפנימית של המשך דברי רש"י, שעל-ידי השימוש ב"מראות צובאות" במצרים הצליחו נשי ישראל לפרות ולרבות בעיצומה של גלות מצרים ולהקים את עם ישראל צבאות ה'. וכלשון מדרש תנחומא, שאמר הקב"ה למשה "המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים": לא לחינם נקראו המראות "צובאות" לשון "צבא" – ענינו של איש צבא הוא שכל עבודתו היא "קבלת עול", עליו לבצע פקודות, בלי טעם והבנה. זהו פנימיות ענין השימוש ב"מראות הצובאות" – עבודת ה'קבלת עול' ואתכפיא, ההתגברות על היצר בקבלת עול מלכות שמים, למעלה מטעם, משכל ומהבנה.
*
זהו סודו של הכיור: לכאורה הוא רק הכנה והקדמה לעבודת המשכן עצמה, "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו", אך האמת ש"נעוץ תחילתן"- תחילת והקדמת העבודה, "בסופן" – בתכלית ופנימיות כל עבודת המשכן, המתבטא גם בכך שהציווי על הכיור נאמר לאחר כל בניית המשכן.
כי כל עיקר תכלית הכוונה היא החביבות של עם ישראל בהתנתקותו מהיצר, שיהודי מחליט "לרחוץ" את עצמו מהעניינים הבלתי רצויים של תאוות היצר, דבר זה חביב על הקב"ה עוד יותר מאשר עבודת המשכן עצמה. ולכן "הבריקו" המראות הצובאות יותר מכל כלי המשכן, הגשמיות עצמה הבריקה והאירה באור גשמי, שגילה והראה לכל, שהנה דבר זה ש"עשוי ליצר הרע", הוא עצמו משמש עתה לקדושה ולרצון ה'.
הסתכלות פנימית זו מאירה באור חדש את עבודת דורנו, להגיע ולעסוק גם בענינים ובמצבים הנמוכים כל כך, שהם מטבעם "עשויים ליצר הרע" – כי דוקא כאשר היהודי נאבק ביצר ויכול לו, ומרומם גם אותו, בקבלת עול, לעבודת ה', זהו הדבר החביב ביותר על הקב"ה, שעבורו הוא משרה את שכינתו עליהם בגלוי, ועל-ידי עבודה זו בקרוב ממש תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים, בבית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה.
