"קירוב רחוקים"? ממש לא!
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
ימי ספירת העומר, ובפרט יום ל"ג בעומר, קשורים ועוסקים במהותם סביב מצות אהבת ישראל, והתחזקות בתיקון החיסרון של תלמידי רבי עקיבא ש"לא נהגו כבוד זה בזה". חשוב בימים אלו להפנות זרקור אל עומק תוכנה של מצות אהבת ישראל ומשמעותה הכבירה, כמצווה שהיא כדברי רבי עקיבא "כלל גדול בתורה", ואף כדברי הלל הזקן "כל התורה כולה".
נקודה חשובה ומפתיעה בהגדרת קיום מצות אהבת ישראל, מביא הרבי מליובאוויטש בהקשר של הפרשה אותה נקרא השבוע, פרשת אמור, שבתחילתה מסביר רש"י: "אמור .. ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". המילה "להזהיר" מתפרשת בחז"ל לעיתים מלשון זוהר ואור, "להאיר גדולים על הקטנים". מה משמעות הדבר?
הרמב"ם מגדיר את מצות אהבת ישראל כך: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו …'", כלומר, חלק עיקרי וראשון במצווה הוא לספר בשבח חברו תמיד.
אך כשנעיין בהלכות אלו ברמב"ם, נמצא שאך פרק אחד קודם לכן, שבו מפרט הרמב"ם את דרכי הנהגתו של "תלמיד-חכם" המהדר במצוות יותר מאדם מן השורה, כותב הרמב"ם שעל תלמיד-חכם להיות "דן את כל האדם לכף זכות – מספר בשבח חברו, ואינו מספר בגנותו כלל, אוהב שלום ורודף שלום".
אם הגדרתה הבסיסית של אהבת-ישראל ששייכת לכל אדם היא ש"צריך לספר בשבחו"; מהו אם-כך ההידור המיוחד של התלמיד-חכם? רק ההוספה ש"אינו מספר בגנותו"? הרי ודאי שאם חייב לספר תמיד בשבחו, אין לו לדבר בגנותו?
מסביר הרבי, שישנן שתי דרגות באותה אהבת ישראל, המתבטאת בדיבור תדיר בשבח חברו:
מצות אהבת-ישראל הבסיסית דורשת שבכל מקרה נדבר רק טוב על הזולת, שהרי כאשר אוהבים את הזולת "כמוך", הרי כשם שאדם רוצה שיספרו רק בשבחו שלו ולא בגנותו, כך עליו לרצות שידברו רק בשבח חברו.
אך ישנו ענין עמוק יותר: מצב שבו יש חיסרון וענין שלילי בהנהגת חברו, הרי המהדר במצות אהבת ישראל, ה"תלמיד חכם", שואף ומנסה בכל דרך להאיר, לתקן ולהשלים את החיסרון שבחברו. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא על-ידי דיבור בשבחו:
כאשר אדם מוכיח את חברו, או מנסה לשכנעו לשנות את דרכו, לעיתים קרובות אין הדבר מצליח, והתוכחה איננה מתקבלת על ליבו או שאיננה גורמת לו לשינוי של ממש. אך כאשר אדם מאיר ומדגיש את הדברים הטובים שיש בחברו, מלמד זכות על הנהגתו, ומראה את מעלתו הגדולה – או-אז הדבר פועל עשרת-מונים שחברו יצליח להתעלות ממקומו עתה, לתקן ולשנות לטובה את דרכיו.
כדוגמא לכך ניתן להביא את ההסבר המובא בספר ה'תניא' על הנאמר בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות", שעל האדם להסביר לעצמו את החיסרון בחברו בכך ש"מקומו גורם לו לחטוא". בהשקפה ראשונה נראים פירושם של הדברים, שעל האדם "לתרץ" את חברו, שהוא "לא לגמרי אשם" בהתנהגותו, שכן הוא נמצא במקומות מסוימים וחווה קשיים מסוימים שאליהם הובילו אותו חייו שלא באשמתו, ולכן אין להאשים אותו, שהרי מי יודע אם הייתי אני במקומו אם הייתי עומד באותו ניסיון.
אך בעצם פירוש הדברים, עמוק ומהפכני יותר: כאשר אדם רואה את החיסרון בחברו, עליו להעריך אותו יותר, שכן אם משמיים הביאו את אותו יהודי למקום קשה יותר ולניסיונות קשים יותר – פירושו של דבר שליהודי זה ניתנו כוחות נעלים מאד שאין לאנשים אחרים, כדי שיוכל להתגבר על אותם קשיים ושיוכל להעלות ולהאיר ממקומות נמוכים ושפלים יותר!
זהו עומק הפירוש שתלמיד חכם "מדבר בשבח חברו ולא בגנותו כלל" – תלמיד חכם יש בכוחו לשנות ולרומם את חברו, בכך שהוא מאיר לו את אותה נקודה פנימית – שהחיסרון והחטא, היא ההוכחה למעלתו הפנימית ולפוטנציאל האדיר הטמון בו.
אגב, זו הסיבה שהרבי מליובאוויטש, סירב בדרך-כלל להשתמש במושג "קירוב רחוקים" בהקשר לזיכוי הרבים בתורה ובמצוות: פעמים רבות "נזף" הרבי באלו שקראו לפעולה זאת "קירוב" ואמר להם "ומניין לך מי קרוב יותר לקדוש-ברוך-הוא? אולי אותו יהודי שזה-עתה השפעת עליו להניח תפילין, הוא בעצם קרוב הרבה יותר ממך לקדוש-ברוך-הוא, ואדרבה, בזכות זה שזיכית אותו במצווה, הוא זה שקירב ורומם אותך!"
זוהי המשמעות הפנימית בפירוש רש"י "להזהיר גדולים על הקטנים": 'גדולים' הכוונה לתלמיד-חכם, או לשואף להיות תלמיד חכם, שרואה את ה"קטנים" בתורה ובמצוות, ושנדרש מהם שיפור ותיקון בהנהגתם. הדרך לכך היא, באמצעות "להזהיר" = להאיר! לדבר בשבחם ולהאיר את מעלותיהם הפנימיות העצומות, שהם בעצם "גדולים" בתוך תוכם, יותר מכולם.
עלינו לשאוף להגיע לדרגה זו של "אהבת ישראל" ושל"נהגו כבוד זה בזה": לא רק "לכבד" את האחר, אלא לדבר בשבחו, לראות ולהראות את מעלותיו הגדולות, כך שהוא יאיר ויזהיר ותתגלה האמת שנשמתו היא – חלק א-לוה ממעל ממש.
