ב”ה, ערב שבת קודש – ראש השנה ה’תשפ”ד (15.9.2023)
לידידיי היקרים ובני ביתם ה׳ עליהם יחיו, שלום וברכה!
בפרוס השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, הנני לאחל לכל בית ישראל שיחיו, ברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות ורוחניות, ושימלא ה’ יתברך משאלות לבבכם לטובה, בכל המצטרך, בבני, חיי ומזוני, נחת יהודי בריאות איתנה ושפע רב מתוך שמחה, הצלחה ואושר עד בלי די. שנזכה לשמוע את קול השופר הגדול כפי שנאמר בנבואת ישעיהו “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים והשתחוו לה’ בהר הקודש בירושלים” (ישעיהו כ”ז, י”ג.), בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.
המצווה המרכזית בראש-השנה היא “תקיעת שופר”. החסידות שמה דגש על שני היבטים עיקריים שיש לשופר:
א) באמצעותו נעשית הכתרתו של הקב”ה למלך על כל הארץ, כמנהג המלכים שבעת הכתרתם תוקעים בשופרות;
ב) כוחו של השופר לעורר רגשות של תשובה, והביטוי שיש לשופר לצעקת-הלב של היהודי.
הדברים הללו קשורים זה בזה. כשיהודי מכתיר בראש-השנה את הקב”ה למלך, והוא מבקש: “מלוך על העולם כולו בכבודך” – נשאלת השאלה: הרי בשנה שעברה הכתרנו את הקב”ה למלך על העולם; האם אכן התחברנו אליו כראוי? איך ניתן לבוא עכשיו ולבקש עוד הפעם שהקב”ה ימלוך על העולם?!
על-כן לפני ההכתרה צריך להתעורר בתשובה. היהודי צריך לשוב בתשובה שלימה על מעשיו בעבר, ואזי יוכל לבקש באמת ובתמים שהקב”ה ימלוך עליו ועל העולם כולו. זהו הקשר בין הכתרת הקב”ה למלך לבין עבודת התשובה שבראש-השנה. אלא שבראש-השנה התשובה אינה על החטאים והעוונות (שכן אין הזכרת עוון ביום זה), אלא על עצם קבלת מלכותו של הקב”ה. ביום זה צריך יהודי לקבל על עצמו בשלימות את עול מלכות-שמיים ולהחליט החלטה איתנה בנפשו שישמע לכל אשר ה’ מצווה אותו.
קול השופר, נוסף על היותו מצווה וביטוי להכתרת הקב”ה למלך, יש בו גם רמז לתשובה כלשון הרמב”ם: “עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחיפשו במעשיכם וחיזרו בתשובה וזכרו בוראכם”. השופר מעורר את האדם לתשובה, לתיקון המעשים ולקבלת עול מלכות-שמיים ומבטא את צעקת לבו של היהודי.
ישנם שני סוגים של צעקות-כאב. כאשר הכאב נסבל עדיין, הוא בא לידי ביטוי במלים. עצם העובדה שהכאב יכול להתבטא במלים מוכיחה, שזהו כאב מוגבל. אולם ישנו כאב עמוק יותר, כאב בלתי-נסבל, שאינו יכול לבוא לידי ביטוי במלים. האדם חש שהמלים הן דלות ועלובות ואינן יכולות לבטא את כאבו הגדול. הוא צועק בלי מלים, צעקות: “אוי!, אוי!”, כי אין לו דרך אחרת לבטא את כאבו.
זוהי תקיעת שופר – “קול פשוט” – צעקה פשוטה, בלי מלים, בלי מנגינה. היהודי חש כאב עמוק בליבו על ריחוקו מה’, על שלא התקרב די-הצורך אל הקב”ה בשנה שחלפה. הכאב ממלא את כל ישותו, עד עומק נשמתו. זהו כאב שאינו יכול להתבטא במלים. הוא פורץ החוצה ב’צעקה’ של השופר, בתקיעה, שברים, תרועה ותקיעה (תשר”ת).
השופר מבטא את צעקת הלב הפנימית של עם-ישראל בראש-השנה, את רצונו העמוק של היהודי להיות קרוב אל ה’ ולעבדו בכל לבו. צעקה זו מגיעה עד עצמותו ומהותו של הקב”ה ומעוררת אצלו את הרצון למלוכה.
המצווה המרכזית בראש-השנה היא “תקיעת שופר”. אני פונה אליכם ידידיי היקרים, שתגיעו בראש השנה עם משפחתכם שיחיו לבית הכנסת – לקיים מצוה רמה וגדולה מאד – לשמוע קול שופר, וגם לחנך את הילדים הקטנים לשמוע קול שופר בראש השנה שבזכותה יושפע שפע ברכה להצלחה לכל השנה כולה.
בתפילה להשם יתברך שבשנה זו הבאה עלינו לטובה, ירחם ה’ יתברך על עמו ונחלתו, שיסתלקו אויבנו מבחוץ וישרה שלום ואחדות בעם ישראל שהוא הכלי לכל הברכות ושיעלה את קרן עם ישראל בארץ הקודש ובעולם כולו ונזכה כולנו, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו, מתוך בריאות, בשמחה גדולה ובקומה זקופה לצאת מגולה לגאולה, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, ושמחת עולם על ראשינו.
הלכות ומנהגים:
*בערב ראש השנה מרבים באמירת סליחות, ומשכימים לשם-כך לבית הכנסת. כמו-כן מרבים במתן צדקה ביום זה.
• נוהגים לעשות ‘התרת נדרים’, כדי להתיר את הנדרים שנדרנו, בכוונה או שלא בכוונה ושאינם זכורים לנו מהשנה שעברה, ומבטלים מראש את הנדרים שייעשו בשנה הבאה.
• בהדלקת נרות בערב הראשון של ראש השנה שחל בערב שבת, מברכים: “ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת ושל יום הזיכרון” וברכת שהחיינו. “ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”.
• למחרת, במוצאי שבת ליל ב’ של ראש-השנה, מדליקים נרות לכבוד החג השני רק לאחר צאת השבת (19:22) ובאמצעות העברה מאש שהודלקה מערב החג, ולא בהצתת גפרור וכדומה, כי אסור ליצור אש חדשה בחג ומברכים: “ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של יום הזיכרון” וברכת שהחיינו. “ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”, לפני ההדלקה מניחים על השולחן פרי חדש, ובשעת ברכת ‘שהחיינו’ מכוונים גם על הפרי.
• בליל ראשון של ראש-השנה מברכים איש את רעהו: “לשנה טובה תיכתב ותיחתם”. אישה מברכת את רעותה: “לשנה טובה תיכתבי ותיחתמי”.
• בתחילת סעודת החג, אחרי הברכה על החלה, אוכלים תפוח בדבש ואומרים: “יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה”. את פרוסת החלה של ‘המוציא’ טובלים בדבש. אוכלים גם רימון (“שירבו זכויותינו כרימון”) וראש כבש או דג (“שנהיה לראש ולא לזנב”), ומאכלים שונים נוספים, כנהוג בקהילות השונות.
• המצווה הגדולה והמרכזית של החג הינה “תקיעת שופר”. השנה כאשר היום הראשון של ראש-השנה חל בשבת, תוקעים ביום השני. התקיעות מתקיימות בבתי-הכנסת בשעות הבוקר או במוקדים ברחבי עירנו (מצורפת רשימה), חשוב מאוד לשמוע אותן היטב. גם נשים נוהגות לשמוע תקיעת שופר.
• ביום השני של ראש-השנה, לאחר תפילת מנחה, הולכים אל מעיין, נהר או שפת- ים שיש בו דגים, ואומרים את נוסח ה’תשליך’. המים מסמלים את חסדיו של הבורא, והדגים שבמים מסמלים את עיני הבורא הפקוחות על ברואיו. מנהג זה נועד לעורר רחמי-שמים, והוא מסמל את התנערותנו מן החטא.
