האור שבחושך הגלות

הבשורה הראשונה על הגלות היתה ב"ברית בין הבתרים", כפי שנאמר שם: "אימה חשיכה גדולה וגו'"[1] – רמז לארבע הגלויות.

תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא הסכם מוחלט שבכל מצב שיווצר, גם כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה, כי אם, אדרבה, טעמים להיפוכה של אהבה גם אז תתקיים האהבה בתקפה. הרי לתקופה בה קיימים נימוקים לאהבה – אין צורך בכריתת ברית. פעולתה של כריתת ברית היא לקיים את האהבה תמיד. משום שאין זו אהבה על פי טעם ודעת (אהבה התלויה בדבר, שכשבטל דבר – בטלה אהבה). כי אם אהבה עצמותית בלתי מוגבלת.

• לאור האמור בלתי מובן: מדוע דוקא בשעת ברית בין הבתרים באה הבשורה על הגלות? גלות היא היפוכה של אהבה שעל פי טעם ודעת, וכל שכן של אהבה עצמותית וכשמאירה האהבה העצמותית – מה מקום אז לדבר על הגלות?

הדבר יובן לפי הסבר תורת החסידות בתוכנו הפנימי של ענין הגלות, ובכך יסולק קושי בגמרא ובמדרש.

בגמרא[2] נאמר כי בזמן של "עת רצון" וכשישראל עושין רצונו של מקום, היה מעמד הכרובים (בבית-המקדש) פניהם איש אל אחיו. "כמער איש ????לויות"[3]. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, שאז אין זו עת רצון, היה מעמד הכרובים הפוך.

במדרש[4]נאמר שבשעה שנכנסו הנכרים לקדשי-הקדשים ראו את הכרובים פניהם איש אל אחיו. כמער איש ולויות ושלחו אותם על פני כל האומות: "ראו למה אומה זו עובדת".

נשאלת הקושיה: שעת החורבן היתה הרי היפוכה של עת רצון, ומדוע אם כן היה אז מעמד הכרובים – פניהם איש אל אחיו?

בתורת החסידות מוסבר התוכן הפנימי של הגלות, במשל של השפעת הרב לתלמיד. כשהרב "משפיע השכלה לתלמידו הריהו נתון בתשומת לב אל התלמיד אך כשתוך כדי השפעה מבצבץ בשכלו של הרב רעיון חדש – הרי מפני טבעה של כל הברקה שכלית, חייב הרב להפנות את דעתו מיד אל ההברקה החדשה. שאם לא כן היא תיעלם ולא יועילו לאחר מכן כל היגיעות מפני עצם פנימיות אהבתו של הרב לתלמיד הוא רוצה איפוא להתמסר אל ההברקה כדי שיוכל לקלטה ולהעבירה כעבור זמן גם לתלמיד.

ברם, אין זה (החורבן והגלות) רק מבחינה חיצונית, ואילו מבחינת פנימיות הענין הרי כאן תבלית הגילוי, ואדרבה: עצם העובדה שהרב מוכן, משום טובת התלמיד להפנות תשומת לבו מן התלמיד כדי לקלוט את הרעיון החדש – מוכיח את יקר ערך הרעיון החדש במדה שכדאי ליצור לרגע ענין של גלות וחורבן לגבי התלמיד ובלבד שבסופו של דבר תהיה האפשרות לגלות לתלמיד, את הרעיון החדש.

נמצא איפוא, שככל שגדול יותר ההעלם, מהווה הוא הוכחה למידת גדולתו ויקר ערכו של הגילוי ושל הרעיון החדש. ומשום גודל האהבה לתלמיד שרוצה הרב לגלות לו את השכל החדש כדאי לו לגרום לתלמיד לפי שעה העלם וסילוק כדי שסוף סוף יקבל את הרעיון החדש.

לפי זה יובן התוכן הפנימי של ענין הגלות – למרות שמבחינה חיצונית הוא גלות וחורבן הרי מבחינה פנימית תכליתה הוא הגילוי במידה יתרה. התגלות הגאולה העתידה ולשם התגלות הגאולה העתידה כדאי שיהיה לפי שעה ענין של גלות וחורבן מבחינה חיצונית ובלבד שבסופו של דבר תגיע התגלות הגאולה העתידה.

הוכחה מכרחת לכך שמבחינה פנימית מהוה הגלות גילוי אור – יש למצוא גם בסדר הגלות. בהתבוננות בענין הגלות אפשר לראות שאין כאן רק ענין של כפרה על חטאים עוונות ופשעים, כי אם יש כאן גם ענין פנימי.

לו היה כל ענין הגלות לא יותר מאשר כפרה על חטאים עוונות ופשעים – היה צריך להיות תהליך הגלות בכיוון של "פוחת והולך" מזמן לזמן, שכן עם כל פרק זמן נוסף של גלות מתכפר חלק של החטאים העוונות והפשעים וצריכה הגלות להיות קטנה והולכת.

ואילו במציאות אנו רואים שהגלות גדלה והולכת רואים אנו זאת בגלות מצרים וגם בגלות העכשווית.

גלות מצרים: בני ישראל היו במצרים מאתיים ועשר שנים שבע עשרה השנים הראשונות היו טובות מאד, וגם לאחר פטירת יעקב, כל עוד חיו בני יעקב לא החל עדיין השעבוד. אף לאחר מיתת השבטים, החלה מרירות הגלות רק כשנולדה מרים[5] כלומר בשמונים ושש השנים האחרונות, פ"ו – בגימרטיא "אלוקים" מתוך שמונים ושש שנים אלו הרי גזירת "תבן לא ניתן לעבדיך"[6] היתה בסופן, בקירוב זמן להגאולה: "ומאז באתי אל פרעה וגו' הרע לעם הזה"[7].

• גם בגלות הנוכחית אנו רואים שככל שהיא נמשכת, היא הולכת ומתחזקת והתגלות האלוקית מתמעטת והולכת. בתחילת הגלות היה הגילוי ע"י התנאים, ולאחר מכן באו האמוראים, ובהמשך הזמן הולך וגודל ההעלם, עד שבדורות האחרונים "עקבתא דמשיחא", כמעט ואין כל גילוי, ולפיכך הם נקראים בשם עקביים, משום שהעקב הוא איבר שאין בו רוח חיים (בגלוי), כאמור באבות דר' נתן[8] שהעקב הוא מלאך המוות שבאדם.

מסדר זה מובן, איפוא, שאין הגלות מהוה כפרה לעבירות בלבד, אלא שיש בה גם תוכן פנימי. פנימיות ענין הגלות היא – גילוי אור חדש, שמחמת ההיצמדות אליו באה התרחקות ההשפעה, ולכן ככל שגדלה ההיצמדות אל הגאולה העתידה, ככל שמתקרבים למשיח הולכת הגלות ומתגברת.

ולפי האמור יובן הנאמר במדרש שבשעה שנכנסו הנכרים לקדש-הקדשים ראו את מעמד הכרובים "כמער איש ולויות" – שכן כל ענין הגלות אינו קיים אלא מבחינה חיצונית ובסדר ההשתלשלות, ואילו בפנימיותו, אינו אלא שיא של גילוי. לפיכך – בקדש הקדשים, מקום הפנימיות, היה מעמד הכרובים פניהם איש אל אחיו".

זה גם הטעם לכך שבברית בין הבתרים דובר על גלות, שכן מבחינה פנימית ישנה תכלית הגילוי. בשעת ברית בין הבתרים, בשעה שהאירה האהבה העצמותית, באה הבשורה בדבר גילוי הגאולה העתידה, אלא שכפי שהדבר בא לידי ביטוי ב"סדר ההשתלשלות" – הרי זה ענין של גלות.

ההוראה מן האמור – בעבודת ה', היא:

למרות חשך הגלות, והעובדה שהגלות מתגברת והולכת עד ש"המלכות תיהפך למינות"[9], חשך שלא היה כמותו מעולם – אין בכל זאת להתרשם מכך, בתוך ידיעה שככל שגדל החושך – הוא בא משום ההתקרבות אל אור הגאולה. גם כאשר החושך הוא כזה שמנסים לטשטש את הייחוד והזהות של היהודי ("מיהו יהודי") ולכאבנו גם יהודים שומרי תומ"צ נותנים יד להמשך מצב חמור זה – גם אז אל לנו להתייאש. מחושך הגלות, ובאמצעותו, יבקע אור הגאולה בקרוב ממש.

הרעיון מיוסד על שיחת ש"פ מטו"מ תשט"ז

[1] בראשית ט"ו, י"ב, ובבראשית רבה פרשה מ"ד, י"ז

[2] יומא נד, א, בבא בתרא צט, א.

[3] מלכים א' ז' לו.

[4] פתיחתא דאיכה רבה ט, יומא נ"ד ב.

[5] שיר השירים רבה, פרשה ב', עה"פ כי הנה הסתיו עבר.

[6] שמות ה', ט"ז

[7] שם כ"ג

[8] סוף פרק לא.

[9] סוטה מ"ט, ב.