חודש אלול ושנת הלימודים החדשה
חודש אלול הוא “חודש החשבון”, שבו על האדם לערוך חשבון-צדק נוקב על מדת הביצוע בשנה החולפת של התפקידים המוטלים עליו כיהודי. החשבון צריך להקיף את כל פרטי עבודת ה’ – בתורה, עבודה וגמילות חסדים, שלושת העמודים שעליהם העולם עומד (הרמוזים בראשי התיבות של “אלול”)[1].
ברור שהחשבון צריך להניב פירות באשר לעתיד. כללית ישנן שתי מטרות לחשבון הנפש: א. למלא ולהשלים את כל מה שהוחסר ונפגם בשנה החולפת. ב. לקבל החלטות טובות לגבי השנה הבאה, בתחום ההתנהגות הראויה.
אשר לתיקון העבר – הרי בעולם נהוג הכלל “מה שעבר – עבר”, אך ליהודי הוענק על-ידי התורה, הכוח לשנות גם את העבר ולתקנו. הדבר נובע מזה שהתורה היא “בעל-בית” על העולם, שהרי “אסתכל באורייתא וברא עלמא”[2]. בריאת העולם התאפשרה באמצעות התורה, וכך גם קיום העולם – שכן הבריאה אינה אקט חד-פעמי, כי אם כל רגע ורגע מתחדשת התהוותו של העולם ע”י הקב”ה[3]. קיום העולם הוא תהליך של בריאה מתמדת, ההולכת ונוצרת מחדש בכל רגע, ולכן כשם שעל הבריאה נאמר שהיא נובעת מן התורה ותלויה בה – כך גם הקיום השוטף של המציאות כולה תלוי בתורה. ברור, אם כן, שהתורה שולטת על העולם, ולכן גם על העבר.
למרות שפעולת חשבון הנפש היא פעולה הקשורה בהתבוננות, פעילות שכלית-עיונית, הרי העיקר הוא המעשה. החשבון חייב להוביל למסקנות ממשיות, הן באשר לתיקון העבר שהתיקון צריך להיות מעשי וממשי בשטח, והן באשר להחלטות הטובות שהאדם מקבל לאור חשבון הנפש. ההחלטות לגבי העתיד צריכות אף הן להיות מעשיות ומוכנות לביצוע מיידי (וזה נקרא “מעשה שבמחשבה”), מלוות בתוקף רב ואיתן.
* *
בתחום אחד, לפחות, ברור הכוון המעשי המיידי שצריך להיות להחלטות הנובעות מן החשבון. בתחום החינוך – המעשיות מתבטאת באופן גלוי בעובדה שעתה עומדת להיפתח שנת הלימודים, במרבית מוסדות החינוך.
דבר זה מקיל על חשבון הצדק, בתחום חיוני זה, לקבל מימד אקטואלי, מעשי מיידי.
המסקנה המעשית צריכה להיות, כמובן, פעולה ממשית מצד ההורים לספק לילדיהם חינוך תורני. גם מי שהוא עצמו נמצא במצב חלש מבחינת קיום המצוות – הרי כשם שבדרך כלל מעונינים הורים בטובת ילדיהם יותר מטובתם שלהם, כך גם בענין זה. כאשר יהודי ידע את חשיבות וחיוניות החינוך התורני לילדיו, ואת הנזק הנגרם להם לכל השנים על-ידי העדר חנוך תורני. הרי יזדרז להפקיד את חינוך ילדיו בידי מסגרת מתאימה המעניקה חינוך כשר, ויותר מזה – חינוך על טהרת הקודש. גם אם משום מה רשם אותם במסגרת אחרת – כדאית הטירחה וההשתדלות לשנות את הדבר, לאור ההשלכות הרציניות על עתידם של הילדים.
ככל שהחושך בעולם מתגבר – יש להוסיף יותר ויותר את אור התורה ומצוותיה, ובמיוחד על ידי לימוד התורה של ילדי ישראל, הממלא את חלל העולם באור התורה.
ישנם הורים הטוענים שהם רוצים לא להכביד על ילדיהם בכפיית דרך מסוימת עליהם, אלא – הילדים עצמם, כך הם אומרים, צריכים לבחור לעצמם את דרכם.
זו שיטה המבוססת על טעות חמורה. כשם שהורים חייבים לספק לילדיהם את כל צרכיהם הגשמיים ולא לתת להם להשיגם בכוחות עצמם, כך הם חייבים לדאוג לסיפוק צרכיהם הרוחניים, ובמיוחד כשהדבר נוגע למשך כל ימי חייהם, וזאת על-ידי חינוך תורני.
אנו רואים שלקראת עונת החורף דואגים ההורים להשיג בגדים חמים לילדיהם. אין הם ממתינים עד שיקפאו מקור, ואז ילכו אתם לרופא כדי להציל אותם. אף אדם נבון גם אינו טוען כי מאחר ועתה מזג האויר חם אין לדאוג למה שיקרה כעבור זמן. הורים דואגים כבר עתה להצטייד לקראת החורף ולקדם את הקור, באופן שהילד לא יקפא מלכתחלה בקור.
כך גם ברוחניות: בחוץ שורר קור רוחני המוביל לקפאון רוחני, ואין לסמוך על כך שבעבר שרר חום יהודי מסביב לילד. ועל ההורים לצייד את ילדיהם בהגנה מפני הקור, בחינוך המעניק חום של תורה וגילוי אלקות.
* *
שוחחתי פעם עם יהודי על כך שרק חינוך תורני מהווה ערובה למניעת תוצאות שליליות באשר למוסריותו של הילד. הצבעתי על מקרים של הידרדרות בני נוער, מאחר ולא קיבלו חיסון מספיק באמצעות חינוך תורני.
הלה הגיב כי המקרים השליליים שאליהם אני מתייחס אינם מקיפים אלא חמשה אחוז מן הילדים, שהם חלק מועט ושולי מכלל הילדים.
שאלתי אותו: האם דאגת לתת לילדיך זריקת חיסון נגד מחלות נפוצות? כאשר הלה השיב בחיוב, תוך הסבר כי הוא רואה זאת בחובתו המוסרית, שאלתי אותו אם לא נגרם על-ידי כך צער וסבל כלשהו לילדים. על כך השיב כי הסבל המועט אין לו ערך לעומת התועלת הנובעת מן החיסון.
הצבעתי בפניו על כך שסקרים מגלים כי אחוז הילדים העלולים לקבל מחלות אלה באם לא יחוסנו הוא בין 2 ל4- אחוז. למרות זאת נוהג כל הורה נבון לגרום לילדיו צער וסבל ובלבד לספק לו חיסון מפני 4 אחוזי סכנה. כל-שכן שהדבר כך לגבי החיסון הרוחני מפני מחלות רוחניות, שהן גרועות יותר מן המחלות הגשמיות. חיסון זה אפשרי רק על-ידי חינוך תורני, ומבלי שהדבר יהיה כרוך בסבל כלשהו!
30-40 דורות חינכו יהודים את ילדיהם חינוך תורני, ובכך שמרו על הדורות מפני השפעות גוייות. עם ישראל, כגוי קדוש, זקוק להגנה טבעית, בהתאם לאופיו ותכונותיו, וזה בא על-ידי התורה.
כבר המשילו חז”ל את חיותם של בני ישראל על-ידי התורה כחיותם של הדגים במים.
-
כאשר מוציאים דג מן הים, גם אם מכניסים אותו באקווריום מצופה כסף וזהב, ובעלת הבית דואגת להחליף את המים ולזרוק לדג גרעינים ופירורי לחם, למרות כל זאת – מסכן הוא הדג, כיוון שהוא זקוק לים.
תחליפי קישוטים וכסף וזהב אינם שווים כלל לחינוך הטבעי המקורי של הילד היהודי. הילד יקבל חיוניות ותועלת רק כאשר ילמד לשחות בים המקרא, ולאחר מכן בים המשנה, וכך הלאה. ולפני הכל הרי כאשר התינוק מתחיל לדבר על אביו ללמדו לקרוא: “תורה ציוה לנו משה, מורשה קהלת יעקב”[4]. כך יהיה הילד מאושר מכל הבחינות, ומחוסן מפני כל פגע.
על-ידי כך נזכה כולנו להקים לגיונות של “צבאות ה'”, שאתם יחד נצעד לקבלת פני משיח צדקנו, עוד בשנה זו, שנת תשמ”ב, תהיה שנת ביאת משיח, בקרוב ממש “נאו” (=עכשיו).
(הרעיון מיוסד על שיחת ש”פ שופטים תשמ”א)
