תורה מול חכמה
החודש כסלו הוא חודש של אור. במשך הדורות אירעו בו ניסים רבים שהביאו אורה ושמחה לישראל. כך, למשל, ידוע "חג הגאולה" יום י"ט כסלו, לזכר שחרורו ממאסר של מייסד חסידות חב"ד, אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי נ"ע (בעל התניא והשו"ע)[1].
אנו הפעם נתעכב על משמעותו ותוכנו של החג הקדום יותר, הוא החג שסדרו והלכותיו נקבעו עוד ע"י חז"ל בתקופת הבית השני, חג החנוכה.
סיפורו של חג החנוכה מפורסם: היה זה כאשר מלכות יון הרשעה השתלטה על בני ישראל בארץ הקודש, במגמה "להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצוניך"[2]. החשמונאים הכוהנים יצאו למלחמה נגדם, במסירות נפש, ולמרות שהיו מעטים נגד רבים וחלשים נגד גיבורים – עזר להם הקב"ה והתגברו על היונים והצליחו לטהר את בית המקדש והארץ כולה מידם. נוסף על כך: היונים, כשהשתלטו על בית המקדש, טימאו את כל השמן, וכששוחרר בית המקדש, והיה צורך להדליק את המנורה בשמן טהור, לא נמצא אלא "פך אחד של שמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול" ולמרות שהכמות שבו לא הספיקה אלא ליום אחד – נעשה נס והשמן הספיק לשמונה ימים. לשנה האחרת "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".[3]
את נס החנוכה אנו חוגגים בהלל והודאה ובהדלקת נרות. כל ביטויי החג הן המילוליים (הלל והודאה) והן המעשיים (הדלקת נרות חנוכה) נועדו בעיקר להביא אותנו לחווית הנס, ובמיוחד – להתבוננות במשמעות הנס, ובלקחו לכל הדורות. אם כל מצוה נועדה, בין השאר, לתת לנו לקח והוראה לחיי יום יום – ודאי שמצוות החנוכה הן כן, שכן לימדונו חז"ל כי "נרות חנוכה אינם בטילים לעולם"[4], דבר המורה על נצחיותה של המצוה ונצחיותה של ההוראה המעשית הצפונה במצוה.
כדי שנוכל להפיק את הלקחים המדוייקים וההוראות המפורטות עלינו ללמוד ולשים לב לפרטים השונים שבנס חנוכה ושבנרות חנוכה.
הבה ונבדוק, ראשית, מה מסמל לנו הנר. שהרי, כפי שמשמע מדברי חז"ל, עיקר הנס היה נס פך השמן (ולכן, למרות שהיו עוד ניסים בחנוכה, כגון נס נצחון המעטים, נקבעת ציון התאריך דווקא על ידי הדלקת נרות, שמונה ימים).
ובכן הנר מסמל, בין השאר, את אור השכל. נאמר: "החכם עיניו בראשו והכסיל בחושך הולך"[5], שכן מי שחונן בשכל וחכמה הרי הוא כמי שדרכו מוארת לפניו והוא יודע לאן לפנות ואיך ללכת. לא כן זה שלא חונן במדה מתאימה של חכמה ובינה, ואינו יודע כיצד ללכת – הרי הוא כמגשש באפילה.
היוונים היו מפורסמים, כידוע, בחכמתם והשכלתם. תרבות יון והפילוסופיה היונית זכורות לעולם ברמתם הגבוהה. זו היתה הסיבה שתרבות זו קסמה כל כך לצעירים מבני עמנו, המתייוונים, שהסתנוורו מן היופי והחכמה שבתרבות זו, עד שהתפתו לזנוח את דרך היהדות ולהיגרר אחרי היוונים במאמציהם לעקור את התורה ואת המצוות. האם פירוש הדבר הוא, לפי זה, שגם אצל היוונים היה "אור"?!
ברם, חז"ל אמרו: "אם תאמר חכמה יש בגויים – תאמין, תורה יש בגויים – אל תאמין"[6]. יש הבדל עצום ותהומי בין התורה, שעליה נאמר "היא חכמתכם ובינתכם"[7], לבין החכמה של הגויים.
- ההבדל היסודי הוא בכך שהחכמה היוונית הגויית, בנויה כל-כולה על שכל אנושי, ואילו התורה היא שכל אלוקי. כתוצאה מכך – החכמה הגויית אינה מחייבת דבר, ואין לה השלכות על המוסר ועל ההתנהגות. כיון שמקורה של החכמה הזאת הוא האדם עצמו, על רצונותיו ועל יצריו, אין בכוחה להשפיע על האדם להביא לידי התגברות על מאווייו ושאיפותיו, גם על התאוות ההשפלות ביותר.
לעומתה – התורה, שמקורה היא למעלה מן האדם עצמו, הרי היא, בטבעה, מדריכה את האדם ומניעה אותו ומסייעת לו להביא את הדברים לידי ביטוי מעשי בחיי יום יום, מכאן המושג "תורה", מלשון: הוראה. כיון שהתורה היא חכמה אלקית, מקבל אותה האדם גם כשאינו מבינה עדיין בשכלו האנושי, והוא מבצע את ההוראות שבה מתוך הסתמכות על מקורה העליון האלוקי. הוא יודע שהדבר בא ממקור שהיא למעלה משכלו, והוא מכניע עצמו לפניו.
היוונים, וגרוריהם המתיוונים, רצו שבני ישראל יראו גם את התורה כחכמה אנושית, ומבלי שישפיע הדבר על חיי יום יום. "חכמה ושכל- כן, תורה ומצוות – לא" – זו היתה סיסמתם.
לכן נאמר על היונים שביקשו "להשכיחם תורתיך, ולהעבירם מחקי רצונך". הם רצו להשכיח כי התורה היא "תורתך" תורתו של הקב"ה, ושכל מהותה היא – תורה, הוראת דרך. כן רצו להעביר ולבטל את ה"חוקים", כלומר – אותן מצוות שהן בבחינת חוק אלוקי, ושאינן מובנות בשכל אנושי.
לפי זה – ה"אור" שהיה ליוונים, אור השכל והחכמה, היה אור שאינו מאיר. כי כשלא משתמשים באור כדי לדעת את הדרך הנכונה ולצעוד בה, אין האור ממלא תפקידו, והרי הוא כלא היה. נר כבוי, או הליכה עם נר בעינים עצומות..
זו משמעות הסמלית של "טמאו את השמנים" הם היו מוכנים להשאיר שמן להדליק בו, כביכול, את המנורה, אך השמן היה טמא, חכמה בלי תורה. שכל בלי ביטוי מעשי.
משום כך מצווים אנו בימי החנוכה לא רק להדליק אור שמונה ימים, ובכך לחגוג את טהרת האור, ואת הנס העל-טבעי, אלא שאנו מצווים להדליק את האור: משתשקע החמה, ובפתח ביתו מבחוץ".
כלומר, עלינו להאיר גם בחוץ, בחיי יום יום. עלינו להביא את האור לידי ביטוי מעשי גם בחיי החולין, ובעיקר – משתשקע החמה, כששוררת אפילה, ואנשים אינם יודעים את דרכם.
אז עלינו להדליק את אור התורה, כתורת חיים המורה דרך לכלל ולפרט בחיי יום-יום, גם בחוץ וגם בחושך השורר ברחוב.
נס חנוכה הושג ע"י מסירות נפשם של החשמונאים. בכוח עבודה במסירות נפש, הליכה בדרכי ה' בלי חישובים ושיקולים שכליים, אשר להשיג אור מלא.
כך אפשר גם להאיר לא רק את הבית, ולא רק את המשפחה והסביבה הקרובה, כי אם גם את הרחוב כולו ואת האפילה השוררת בו, ב"נר מצוה ותורה אור"[8].
כך נצליח להשפיע לא רק על עצמנו ועל בני ביתנו, כי אם גם על כל מי שנוכל להביא אליו את האור האלוקי של התורה והמצוות, לקרבו למקורותינו, אל תורת ה' ואל חוקי רצונו, ואז נזכה לקיום היעוד:
"כי אתה נרי ה'. וה' יגיה חשכי"[9]
בגאולה האמיתית והשלמה, בביאת משיח צדקנו, בקרוב ממש.
הרעיון מיוסד על שיחת כ"ק אדמו"ר שבת חנוכה ה'תשל"א
[1] עיין ספר התולדות אדמו"ר הזקן, פי"ג (קה"ת תשכ"ז)
[2] הודאת "ועל הנסים"
[3] מס' שבת דף כ"א, ב.
[4] רמב"ן ר"פ בהעלותך.
[5] קהלת ב, י"ד.
[6] מדרש רבה איכה ב, י"ג.
[7] דברים ד, ו.
[8] משלי ו, כ"ג.
[9] שמואל ב, כ"ב.
