רעיון החודש – מרחשוון

דבר אלוקים שבבריאה – סיוע לביצוע המשימה

בחודש חשוון אנו באים במגע הדוק עם עניני החולין, על מנת להעלותם לקדושה, ולזכך את הגשמיות ולהפכה לרוחניות. שוב אין אנו שרויים באוויר הפסגות של חודש תשרי, חודש ההשראה והשפע הרוחני, שבו כל יום, עד ליום האחרון שבו, קשור קשר גלוי ובולט עם הקדושה בהתגלותה ובביטוייה הברורים. [הכוונה גם לימים שאחר החגים, שגם בהם – לפי ההלכה – יהודים עסוקים במצוות, כגון בשובם מהעליה לרגל (כשבית המקדש היה קיים) וכיו”ב[1]] לעומת זה בחודש חשוון האדם כבר טרוד בעיסוקים יום-יומים, ו”עובדין דחול”. חודש חשוון הוא הזמן שבו היהודי הולך לדרכו, ליישם את המטען הרוחני שקלט בחודש תשרי – ולהביאו לידי פועל בחיים המעשיים של יום-יום[2].

לפי מנהג ישראל (“מנהג ישראל – תורה”)[3] קוראים בתורה את פרשת “בראשית” בשבת הסמוכה לפני חודש חשוון (“שבת בראשית” – שבת שבה מברכים את חודש חשוון). דבר זה תואם את ההנחה שכל יהודי שואב השראה והדרכה מן התורה לפני גשתו לביצוע משימה כלשהי. תוכנה של פרשת בראשית מהווה לכן הכנה והכשרה לקראת ביצוע התפקיד של האדם – להתמודד עם העולם, עם החולין שבו, עם עניני המעשה והשיגרה שבו.

• האדם זקוק לעידוד והכוונה וסיוע בצאתו לדרכו. הוא עלול להירתע ולפחד מן המגע והעימות עם העולם הגשמי. העולם נראה לו כמציאות גדולה וחזקה, שהוא בכוחותיו הדלים לא יצליח בהתמודדות אתה.

התשובה לזה היא: “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”[4]. כל מציאות העולם וכל אשר בו, כל קיומו נובע ומתאפשר מן הבריאה האלוקית.

הבריאה אינה אקט חד-פעמי. תהליך הבריאה, על-ידי הקב”ה, מתרחש מחדש בכל רגע ורגע. כיוון שמדובר ביצירת “יש-מאין”, הרי אותו דבר אלוקים שיצר את ה”יש” מן ה”אין” בפעם הראשונה, הוא הוא שצריך לבוא ולהתבטא בכל רגע מחדש, שכן אחרת לא תתקיים המציאות. (אין הדבר דומה ליצירה של אדם, אשר לאחר סיום תהליך היצירה יכול האדם ה”יוצר” לעזוב את היצירה והיצירה תמשיך להתקיים. הרי האדם שיצר, למשל, כלי מחומר גלם כלשהו, לא עשה אלא “יש” מ”יש”, ואילו בריאת העולם הוא, כאמור, “יש” מ”אין”, ולכן היא זקוקה להתחדשות מתמדת!).

הקב”ה מחיה ומהווה את העולם ואת כל המציאות – בכל רגע ורגע. “בכל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים, ואפילו ארץ הלזו הגשמית – ובחינת דומם ממש – אילו היו מסתלקות ממנה כרגע, ח”ו, האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית, היתה חוזרת לאין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש”[5]. בהתאם לכך מפרש הבעש”ט את הפסוק: “לעולם ה’ דברך נצב בשמים”, וכן מתפרשים לפי זה הפסוק “ודבר אלוקינו יקום לעולם”, והאמור: “ודבריו חיים וקיימים לעד”[6]

הקריאה בתורה – “בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” – אף נותנת גושפנקא תורתית ל”פעילות” המחודשת של הבריאה, שהרי הקב”ה עושה לפי הכתוב בתורה, כמאמר חז”ל: “איסתכל באורייתא וברא עלמא” (=הקב”ה מסתכל בתורה ובורא את העולם) וכן “מקיים עלמא”.[7]

לאור כל זה אין לאדם כל סיבה להירתע ולחשוש מפני העולם והמציאות הגשמית, הנראית מאיימת על הרוחניות. אין לחשוש, שהרי כל קיום ומציאות וחיוניות העולם הוא “דבר אלוקינו” שבו.

ברור, איפוא, שיש ליהודי כוח ואף סיוע עצום מלמעלה בגילוי הרוחניות שבעולם, ובהפיכת המציאות הגשמית וחיי החולין – לקדושה ולהתגלות אלוקית, זה הרי התוכן הפנימי והיעד של הבריאה כולה.

הרעיון מיוסד על שיחת מוצאי ש”פ בראשית תשל”ט

[1] ועד שמפני ריבוי המועדים שבחודש תשרי אין אומרים תחנון כל החודש. (מגן אברהם סוף סימן תרס”ט, השלמה לשו”ע אדמו”ר הזקן סימן קלא, סעיף ח’).

[2] ראה לעיל עמוד 30-31

[3] רמ”א שו”ע יורה דעה סימן שע”ו סעיף ד’.

[4] בראשית א. א.

[5] “שער היחוד והאמונה”, לאדמו”ר הזקן, פרק א’.

[6] ראה בכ”ז “שער היחוד והאמונה” פרק א’ וב’.

[7] זהר חלק ב’ דף קס”א ריש עמוד ב’.