"קול גדול" החודר לכל הבריאה

מעמד הר סיני היה מעמד נשגב, יחיד בהיסטוריה, של התגלות הקב"ה לעיני כל ישראל, בהעניקו להם את המתנה היקרה – התורה הקדושה.

כייאה למעמד מיוחד במינו זה התלוו אליו תופעות בלתי רגילות ואדירות רושם, שהוכיחו לעולם כולו את שגב המעמד ואת העל-טבעיות שבעובדה שהקב"ה מופיע בהדר גאון עוזו לפני באי העולם התחתון הזה.

בתיאור שמיעת עשרת הדברות, המופיע בתורה, בפרשת ואתחנן ישנו הביטוי "קול גדול ולא יסף"[1].

חז"ל פירשו משפט זה באופנים שונים, וביניהם: "שלא היה לו בת קול"[2]. כלומר, הקול האלוקי הגדול שהשמיע את הדברות נשמע בלי שיישמע אחריו הד, הרגיל בקול אנושי.

נשאלת השאלה: במה מבטאת עובדה זו (של היעדר הד) את גדלותו הבלתי מוגבלת של הקול האלוקי? (מבחינה מסוימת אף ניתן להעריך קול שלא נשמע אחריו הד – כקול חלש מן הרגיל, שכן קול חזק יוצר, כידוע, הד חזק!).

ועוד: אין הקב"ה משנה טבעו של עולם ללא סיבה[3] ומבלי שתושג בכך מטרה מסוימת. מדוע, איפוא, שינה כאן הקב"ה את טבעו הרגיל של כל קול ליצור הד?

כן עלינו להבין מה היא ההוראה שישנה לדידנו בסיפור זה, שהרי כל מה שהתורה מספרת לנו נועד להשמיע לנו הוראות מעשיות בחיינו.

הסבר הדברים הוא כך:

ההד הנוצר ברגיל לכל קול – בא מהיתקלות גלי הקול בחפץ כלשהו, אם זה קיר או גוף אחר העומד בדרכו של הקול הנתקל בו במרחק זה או אחר, כמו, למשל, כדור הנזרק אל הקיר ומוחזר ע"י ההיתקלות בקיר (מכאן, אגב, הכינוי "בת קול" הניתן להד בדברי חז"ל הנידונים: ההד הוא זה ש"נולד" מן הקול בהיתקלו בגוף כלשהו).

ברם, הדבר שונה כאשר הקיר, או הגוף האחר, "סופג" את הקול, מסיבה זו או אחרת. במקרה כזה אין הקול "חוזר" ולא נוצר אז הד.

כשהקב"ה הכריז: "אנוכי ה' אלוקיך" – היה זה ב"קול גדול": שום דבר לא עצר את הקול. הקול האלוקי חדר לכל הבריאה כולה, ואפילו אל ה"דומם", כל דבר ספג והתמלא בקול ההכרזה "אנוכי". זו משמעות העובדה שלא היה הד לקול גדול זה, שכן לא היה חפץ או גוף שיחזיר את הקול וייצור בכך הד!

דבר זה הוא מעין ההתגלות האלוקית הגדולה שתהיה לעתיד, עם בוא הגאולה: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר"[4], גם הגוף הגשמי יהיה חדור האור האלוקי. לכן, למשל, נאמר על לעתיד לבוא ש"קורות ביתו של אדם מעידים בו"[5], שכן גם הכתלים לא יעצרו אז את מה שנעשה ביניהם, ככתוב: "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה"[6].

* *

מאחר שכל גילויי העתיד "תלויים במעשינו ועבודתנו"[7] – יש להשתדל כבר עתה שהתורה הנלמדת על ידינו תקיף את כל המציאות שלנו, ותחדור עד לחלק הדומם שבאדם.

פירוש הדברים: לימוד התורה צריך להיות לא רק בשכל, אף לא רק בלב, כי אם, "ערוכה בכל רמ"ח איברים"[8]. התורה צריכה לחדור לכל חלקי הגוף עד לעקבי הרגלים, כדרך שנאמר באברהם אבינו: "עקב אשר שמע אברהם בקולי"[9], ופירשו שאפילו העקב של אברהם "שמע" את הקול האלוקי!

כאשר לימוד התורה הוא כזה – מקיף אור התורה את האדם כולו, "ולא יסף" (במובן: לא נפסק), וגם לאחר מכן, כשהוא עסוק – בהיתר התורה – בדברי הרשות, ניכר בו באדם שהוא יהודי הלומד תורה. התורה מורגשת בכל עניניו, גם בגשמיות שלו, עד כדי קיום הצוו: "בכל דרכיך – דעהו"[10].

• אחד המבצעים, הכוללים את קיום המצוות העיקריות, כשמירה וכהגנה רוחנית וגשמית לפרט ולכלל, הוא – "מבצע תורה". יהודי צריך לקבוע לו עתים ללמוד תורה, ולהוסיף עליהם מפעם לפעם, לימוד באופן של "קול גדול ולא יסף", וגם לזכות אחרים במצוה גדולה זו שעליה נאמר: "ותלמוד תורה כנגד כולם"[11], ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים.

כך יהפוך כל אחד מאתנו חלק מסויים מן העולם, אותו חלק השייך לגורלו ול"טיפולו", ל"דירה" לה' יתברך, ומן הגאולה הפרטית – גאולתו הרוחנית של כל אחד ושל חלקו שלו אתו יחד – תבוא הגאולה הכללית, לעם כולו ולעולם כולו, עם ההתגלות האלוקית הגדולה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

הרעיון מיוסד על שיחת חג השבועות תשכ"ג

[1] דברים ה', י"ט

[2] שמו"ר ספכ"ח.

[3] דרשות הר"ן ד"ח

[4] ישעי' מ', ה'

[5] מס' תענית י"א א.

[6] חבקוק ב, י"א

[7] תניא פרק ל"ז

[8] מס' עירובין נ"ד א'.

[9] בראשית כ"ו, ה.

[10] משלי ג' ו'.

[11] פאה פ"א מ"א