תפקיד הדור: החינוך!
ידועה ההשוואה בין האדם לבין האילן. לפיכך, חודש שבט, שבו ראש-השנה לאילנות[1], מהווה הזדמנות מתאימה להתבונן בהשלכות של השוואה זו, הדברים אמורים באופן מיוחד בקשר לחיבה המיוחדת שמגלה הקב"ה לבני ישראל, ככתוב: "נצר מטעי מעשי ידי להתפאר"[2].
בין ההשלכות הבולטות של השוואה זו – ואולי הבולטת שבהן – יש לראות את תשומת הלב הנדרשת לחינוך ילדי ישראל משחר ילדותם, חינוך נאמן ומושלם – באופן שיגדלו להיות "אילנות" נושאי פירות ופרחים. החינוך הוא תקידו של דורנו, והמשימה הראשונה במעלה, שכן בו תלוי עתידו וקיומו של העם.
אכן, כשנתבונן בהתפתחות האילן, מאז היותו שתיל רך ועד צמחו לאילן רב פארות, תתברר לנו חשיבותו המכרעת של החינוך אצל ילדי ישראל מגיל רך ביותר.
- ידוע שהצמח זקוק, מראשית גדילתו, לטיפול וטיפוח מיוחד ומסור. יש להשקותו, לתמכו, להרחיק מזיקים ממנו ולהשגיח עליו בתשומת לב מתמדת. ברור שכך הדבר לגבי הילד היהודי: יש להקדיש מחשבה רבה לטיפול וטיפוח הילד כדי שיגדל כראוי, כפי שצריך להיות בן אברהם יצחק ויעקב, יש "להשקותו" במי התורה, לשמרו מהשפעות מזיקות, לעודדו ולתמכו בכיוון הרצוי.
יתר על כן: יש לטיפול בילד, בהיותו בגיל רך, השפעה מכרעת על כל עתידו, כל פעולה קטנה בילד יש לה משמעות עצומה בעתיד. כשם שהשתיל הרך – פעולה קטנה של תיקון ושיפור בו מביא לתוצאות גדולות לכל העתיד, כך אצל הילד: פעולה טובה של חינוך תשפיע עליו לכל החיים, ומאידך – כל סטיה קלה, כל השפעה קלה מזיקה עלולה, חלילה, לגרום נזק בל ישוער לעתיד, כשם שכל חריץ קטן בשתיל – נראה באילן הגדול כפגם גדול.
החינוך צריך להיות ללא פשרות וללא ויתורים: חינוך מלא ושלם לחיי תורה מלאים ושלמים. טעות ביד האומרים כאילו הילדים ובני הנוער פוחדים מחינוך שלם (בבחינת "תפסת מרובה"). אדרבה: אין הנוער מאמין בפשרות ואין דעתו מקבלת חצי-אמת (אם בכלל יש ענין כזה…) פשרה מעוררת אי-אימון בלב התלמיד והחניך, ולא רק אי-אימון במחנך אלא בכל השקפת העולם אותה הוא מייצג.
- כשם שבבריאות הגוף אין חצי-חצי – כך בבריאות הנפש אין חצי-חצי!
עוד יש לזכור כי החינוך מתחיל מן הגיל הרך ביותר. לא רק "משיודע לדבר – אביו מלמדו תורה"[3], אלא גם לפני כן. גם הפסיכולוגים של היום מודים בהשפעה העקיפה שיש לפעולות שונות על הילד מאז היוולדו. חז"ל כבר גילו לנו זאת בסיפרם על רבי יהושע בן חנניה, שעליו אמרו[4], "אשרי יולדתו", כיון שאמו הכניסה עריסתו לבית המדרש כדי שאזניו ישמעו דברי תורה. לכן גם נהגו אמהות בישראל לתלות פסוקי תורה ("שיר המעלות" וכיו"ב) על עריסת הילד. אף נהגו להרדימו בשיר ערש המספר כי תורה טובה מכל סחורה, גם מצימוקים ושקדים.
אחת הדרכים להשריש אמונה ויראת שמים בלב הילד – היא לכוונו ולהדריכו לשינון פסוקי תורה ומאמרי חז"ל בעל-פה[5]. עצם פעולת השינון משפיעה רבות על עיצוב אופיו של הילד. כך ממלא הילד את מוחו בדברי תורה, והדבר מביא לידי זיכוך ועידון כחות נפשו.
עמל רב יש להשקיע בחינוך. יגיעה מתמדת ושקדנית – גדולים סיכוייה להניב פירות. "ואת עמלנו – אלו הבנים"[6].
תפקידו של מורה ומחנך בישראל הוא לא רק ללמד ולספר ידע מועיל, כי אם בעיקר – לחנך. עליו להשקיע עמל רב ותשומת לב מרובה להדרכת הילדים – תלמידיו בהתנהגות מתאימה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, ובעניני אמונה והשקפה.
יש לרתום לעבודת החינוך את כל אחד ואחת מישראל. זה תפקיד כללי של כל העם, הדורש גיוס כללי ומלא, כל אחד חייב לחשוב ולטכס עצה מה הוא יכול לעשות בתחום החינוך התורני, כולל – עיסוק ישיר בחינוך ילדים ובני נוער, עתיד העם.
יתר על כן: יש להכניס את הילדים עצמם למעגל העוסקים בעבודת הקודש של החינוך. יש לדרוש מהם שהם עצמם יחנכו את חבריהם, בני גילם והקטנים מהם. על-ידי-כך הם יחנכו את עצמם, ובעיקר – ההתלהבות והכנות של הילדים תשפיע רבות על "חניכיהם" הקטנים, אולי יותר מהשפעת הגדולים.
וכבר הובטחנו שלימוד תורה על-ידי תינוקות של בית-רבן מבטל גזירות רעות ומשבית אויב ומתנקם[7], לכן יש, כאמור, להניע ילדים לשנן בעל-פה פסוקי תורה ומאמרי חז"ל. השבתת האויב פירושה גם קידום כל סכנה עלולה, ח"ו, ומניעתה.
דווקא בעזרת החינוך הכשר והקדוש, חינוך תורני מלא בלי פשרות ובלי ויתורים, נוכל לגדל דור שאפשר להצביע עליו בגאווה: "ראו גידולים שגידלנו", וכשם שבזמן הגאולה הראשונה, יציאת מצרים, "הם הכירוהו תחילה", כך בגאולה השלימה והאמיתית, העתידה להיות בקרוב, יהיו הם הראשונים שיצעדו לקבלת פני משיח צדקנו.[8]
הרעיון מיוסד על כמה שיחות ומכתבים מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש
[1] מסכת ראש-השנה פרק א' משנה א'.
[2] ישעיה, ס, כא.
[3] מסכת סוכה דף מ"ב עמוד א.
[4] פרקי אבות פרק ב' משנה ט.
[5] הגדה של פסח
[6] חוברת של י"ב פסוקים ומחז"ל – מיוחד לילדים – י"ל בפ"ע (קה"ת תשל"ו)
[7] תהלים ח, ג.
[8] ראה לעיל עמוד 58
