תוכנו של חודש תמוז: גאולה
ידוע שיש לכל חודש מחדשי השנה ענין ותוכן מיוחד ואופייני לו. בדרך כלל מתבטא הדבר, כמובן, במהותו ופרטיו של יום מסויים, או ימים מסויימים, המהווים את מרכזו של החודש. הכוונה לימי הפגרה או תאריכים אחרים בעלי משמעות מיוחדת שישנם בכל חודש.
את תוכנו של חודש תמוז יש, איפוא, לחפש במהותם של שני תאריכים בעלי משמעות שישנם בחודש זה, והם: א. "חג הגאולה", י"ב וי"ג תמוז[1] ב. "צום הרביעי", י"ז בתמוז.
["חג הגאולה" – י"ב וי"ג תמוז – הוא תאריך שחרורו – גאולתו של כב' קדושת אדמו"ר רבי יוסף יצחק נ"ע, הרבי הקודש – הששי – מליובאוויטש, אשר נאסר ברוסיה הסובייטית בגלל עבודתו הקדושה להחזקת והפצת היהדות ברחבי מדינה זו. אגב: גם יום הולדתו של רבי יוסף יצחק חל ביום י"ב תמוז, והשנה – שנת תש"מ – מתמלאים מאה שנה להולדתו.]
יש לשאול: תוכנם של שני תאריכים אלה נראה מנוגד זה לזה: אחד מהם הוא תאריך של שמחה וגאולה והשני – של צום וזכר לפורענות. הכיצד, איפוא, מבטאים שניהם תוכן זהה של אותו חודש?
נכון, אמנם, שלאמתו של דבר תכליתו ומטרתו של כל צום הוא שייהפך לששון ולשמחה[2], ע"י כך שיתבוננו בגורמים שהביאו את הפורענות ויתקנו אותם. לפי זה היה אולי מקום לומר שלכן נקבע "חג הגאולה" בעיצומו של חודש תמוז, – בחודש שבו ישנו צום – כדי להזכיר ליהודי שעליו להביא לגאולה על-ידי כך שיבטל את סיבת הגלות שהביאה לצום ("ומפני חטאינו גלינו מארצנו")[3]. זו, אגב, גם הסיבה לכך שבחודש אב קיים חג חמשה עשר באב (ושבת "נחמו"), כתזכורת הנחה העתידה לבוא על אבלות תשעה באב, לכשתתוקן סיבת הגלות ותבוא הגאולה.
ברם, בעניננו אין הסבר זה מספיק, שכן:
-
נחמה באה לאחר האבל והצער. לפי זה היה צריך התאריך הקשור בגאולה לבוא אחרי התאריך הקשור בפורענות (כפי שזה בחודש אב), ואילו בחודש תמוז קודם תאריך חג הגאולה לתאריך הצום!
-
כיוון שהעיקר הוא ענין הגאולה (שהוא תכלית ומטרת הצום) – כיצד זה לא התגלה במשך כל הדורות והשנים תאריך הגאולה של חודש תמוז? עד שנת תרפ"ז לא היה ידוע ולא בא לידי ביטוי שום אירוע של גאולה בחודש זה!
(רק בשנת תרפ"ח, שנה לאחר שחרורו, כתב הרבי הקודם במכתבו הידוע:[4] "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי אם גם כל מחבבי תורתנו הק', שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה").
אך הסבר הדבר הוא כך:
לפיכך: במשך כל הדורות נראה בגלוי רק הצד החיצוני של חודש תמוז, ענינו של הצום (כאשר פנימיות האהבה התבטאה רק בעניני "גבורות" ו"רוגז"). ברם, בזמן "עיקבתא דמשיחא", כשאנו מתקרבים לימי הגאולה – הגיע הזמן של התנוצצות הגאולה העתידה, ומן השמים מטעימים אותנו מעין התגלות הפנימיות של הצום ושל חודש תמוז – באמצעות האירוע הגדול שהביא לקביעת חג הגאולה.
הדבר אף מתבטא בפרשת י"ב תמוז עצמו, כשתחלה היה הדבר נראה כפורענות, שהרי הרבי נאסר במאסר קשה וסבל יסורים ואף נידון למוות ר"ל, ואילו לאחר מכן בא שחרורו של הרבי, ונתגלה שכך נסללה הדרך להרחבת עבודתו הקדושה להרבצת תורה ויהדות, באופן נעלה יותר, ובכל קצווי תבל, בלשון חז"ל: "הזית הזה – כשכותשין אותו הוא מוציא שמנו"[5]
יש בצום לכשעצמו שני ענינים: א) מבחינה חיצונית הדבר נראה כפורענות ואירוע של צער. ב) בפנימיות הצום הוא יום של ששון ושמחה ומועד טוב, כפי שיתגלה לעתיד לבוא כאשר יהיה "ונגלה כבוד ה'", כלומר, לא זו בלבד שהצום הוא סיבה ותזכורת להבאת הגאולה והשמחה, כי אם שהוא עצמו (בפנימיותו) הוא יום טוב[6] זאת משום שהפורענות שבגללה בא הצום היא עצמה מהווה בפנימיותה גילוי וביטוי של אהבת הקב"ה לבני ישראל. על ידי פורענות זו "רחץ ה' את צואת בנות ציון" – "כמשל מלך גדול ונורא הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו מרוב אהבתו"[7]. (זו, אגב, הסיבה שגם בעת החורבן גופו – "שפך הקב"ה חמתו על עצים ועל אבנים"[8]. משום כך גם יהפוך צום תשעה באב, לעתיד לבוא ליום של חג ומועד – גדול משאר החגים!).
ההוראה מכך היא שאין ליפול ליאוש, חלילה. מהתגברות החושך והקשיים המקיפים אותנו ומפריעים, כאילו, לעניני היהדות והתורה. אדרבה: עלינו לדעת כי לא זו בלבד שעל-ידי היסורים תבוא אחר כך הגאולה, אלא שכבר עתה מגלה לנו פנימיות התורה את פנימיות האהבה והחסד שבצער ובגלות.
ידיעה והכרה זו תעודד ותחזק את היהודי, ותעורר ותלהיב אותו להיצמד לתוכן הפנימי של הגלות ושל הצער, שהוא – הגאולה והשמחה, עד שבסופו של דבר, תביא התנהגות כזו להבאת הפנימיות הזו לידי גילוי גם באופן חיצוני והימים יהפכו לששון ולשמחה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
הרעיון מיוסד על שיחת ש"פ שלח וש"פ חוקת תשל"ז
