זהירות מפני ויתור “קל”
רבנו הרמב”ם בספרו הגדול “משנה תורה” (“היד החזקה”), בהלכות תעניות, מסביר את עניינם של הצומות שנקבעו על ידי חכמינו: “ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו, שהיה במעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב”. לאחר מכן מפרט הרמב”ם את התעניות הקבועות וסיבותיהן.
על צום עשרה בטבת אומר הרמב”ם: “ועשירי בטבת – שבו סמך מלך בבל, נבוכדנצאר הרשע, על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק”. הדברים מבוססים כמובן, על המסופר בתנ”ך שביום עשרה לחודש טבת החל המצור על חומות ירושלים, שהביא בסופו של דבר לחורבן העיר והמקדש וגלות בבל.
בספר יחזקאל אף נאמר שהקב”ה ציווה ליחזקאל הנביא לרשום לזכרון את התאריך האמור: “כתוב לך את שם היום, את עצם היום הזה”, דבר המורה על חשיבות התאריך והמאורע שאירע בו (פוסקים מסויימים אף מסיקים מכך שצום זה – י’ בטבת – חמור מצומות אחרים, כך שאם היה חל בשבת היו צריכים לצום בו, כפי שזה נעשה ביום הכיפורים, ולא לדחות אותו, כפי שזה בשאר התעניות).
נשאלת השאלה: חורבן הבית והגלות אירעו בתאריכים אחרים, מאוחר יותר, ולזכרם נקבעו שאר הצומות. מה, אם כן, החומרה המיוחדת ביום שבו רק החל המצור, עד כד כך שהוא חמור יותר מן הצומות שנקבעו לזכר בקיעת העיר וחורבן הבית?! סוף סוף כשהחל המצור – עדיין היו חומות ירושלים – וירושלים כולה – בשלימותן, בית המקדש היה קיים, ואפילו עבודת הקודש (הקרבנות וכו’) בתוך הבית בוצעה כרגיל. מדוע אנו מציינים, איפוא, ובחומרה מיוחדת, את היום הזה?
אנו למדים מכך, שהפתיחה, ההתחלה ה”פעוטה”, שהיא, לכאורה, קטנה בערכה, מהווה דבר רציני ביותר, שכן כל ההמשך, כל התוצאות, תלויות בפתיחה, בצעד הראשון. אל נזלזל בתופעות הנראות לנו לא-חשובות כל-כך אם בסופו של דבר עלולות הן להביא את התוצאות החמורות ביותר.
המשמעות הסמלית, העמוקה והפנימית, שיש לדבר זה מתבטאת במוסר-השכל ולקח בעבודתנו את ה’, ובהוראה מעשית חשובה לגבי חיי היום-יום שלנו.
יש כאלה המזלזלים בדברים “קלים” שבתחום התורה והמצות, כגון במה שנקרא “דקדוק קל של דברי סופרים” או “מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש” (שאף זה נכלל בתורה שניתנה מסיני).
אך ישנם כאלה המתפתים (על ידי היצר הרע) לחשוב (ולהסביר) שמוטב מלכתחילה “לוותר” על אותם דברים “קלים”, שאינם “אלא” מנהג או איסור קל, משום שעל ידי כך… “נרויח” מצוה גדולה יותר (או אף מספר מצוות גדול יותר) או הימנעות מעבירה חמורה יותר.
כלפי זה קיים הלקח ומוסר ההשכל בחומרה המיוחדת של עשרה בטבת: ההתחלה היא החשובה, גם אם נראית פעוטת ערך, שכן כל ההמשך וכל התוצאות – החמורות ביותר – מקורם בפתיחה ובהתחלה. חז”ל אמרו “שכך אומנותו של יצר הרע: היום אומר לו “עשה כך” ולמחר אומר לו “עשה כך”,עד שאומר לו “עבוד עבודה זרה” והולך ועובד”. כן ידוע דבר המשנה: “עבירה גוררת עבירה”
בהתאם לאמור מוסבר הכתוב: “כי ה’ אלוקיכם… ולא יקח שוחד”. לא מובן כיצד אפשר “לשחד” את הקב”ה, והרי, “לה’ הארץ ומלואה”, ובמה, אם כן, יש אפשרות לשחדו? התשובה היא: אדם עלול לחשוב כי אפשר לעבור עבירה “קלה” תמורת ה”שוחד” של המצווה החמורה שעשויה, כאילו, לבוא בעקבות הויתור “הקל”. על כך אומר הכתוב: “לא יקח שוחד”. אל תנסה “למכור” לו מצוות “קטנות” ותמורתן “לקנות” מצוות “גדולות”. אין התורה ניתנת למסחר.
* *
כשם שהדברים אמורים ביחס לדרכי קיום המצוות בין האדם לבין עצמו – כך גם לגבי פעולות שיש לעשות לקרב אחים לתורה. גם כאן יש כאלה המתימרים להצליח יותר בקירוב רחוקים ליהדות על ידי כך שהם “מקילים” על המתקרב, את עול המצוות. יש המדברים על “התאמת התורה לרוח הזמן”, כאילו יש אי-מי בעולם שהוא בר-סמכא לסחור בתורה ובמצוותיה, ולוותר על חלק על-מנת “להשיג” חלק עיקרי או יסודי יותר.
גם כאן קיימת ההוראה מעשרה בטבת: כל התחלה של סטיה, כל ויתור “קל”, עלול, חלילה, להוות פתיחה של שרשרת תוצאות חמורות, רחמנא ליצלן עד כדי חורבן או גלות.
כבר אמרו חז”ל: “הוה… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”. לאמור: קרב את הבריות אל התורה – כמו שהיא בשלימותה – ולא את התורה אל הבריות… כשנתקלים באדם המהסס מלהתקרב אל התורה – כמו שהיא בשלימותה – יש לנקוט כלפיו בגישה דלהלן:
יש להסביר לו, ראשית, שכל יהודי, בכל דור ובכל תקופה, חייב לקיים את כל המצוות כולן. אם מסיבה כלשהי, נדמה לו שקשה לו לקיים את כל המצוות – יש להציע לו לקיים לעת-עתה מצוה כלשהי, אחת או יותר (ובמיוחד מהמצוות הכלליות) מתוך הנחה ודאית שמצוה זו היא שתקל עליו את המצוות האחרות והיא שתפקח את עיניו לראות כי אין קושי בקיום כל המצוות ושיש לקיימן כולן. חז”ל אמרו: “מצוה גוררת מצוה”. וגם כאן – כפי שזה בצד העבירות – ההתחלה היא שקובעת, ולכל התחלה יש המשך ויש תוצאות, ובסופו של דבר יהיה יהודי שלם, מבחינה רוחנית וגם גשמית.
* *
נושא זה של עמידה על משמר ה”התחלה” נוגע באופן מיוחד לענין החינוך: יש הסבורים שבחינוך ילדים ליהדות יש לנקוט בדרך של פשרות, ויתורים וקולות. הענין של עשרה בטבת מלמדנו, כאמור, כי כל התחלה של “היתר” עלולה, חלילה, להביא לתוצאות רציניות. מטבעו של ילד שהוא מחפש כנות ועקביות, כשמלמדים אותו היתר לעבירות “קלות” הוא מסיק מזה לעצמו היתר לעבירות חמורות. לעומת זה אם אומרים לו כי התורה כי תורת אמת בלי “גמישות”, הרי הוא רואה שמדובר בענין רציני ואמיתי, ואז יש לו אימון במחנך, שכן הוא רואה שאינו מעלים ממנו את האמת, ואז הוא מתמסר לדבר בכל להט הנפש ובתום לבו ונשמתו.
לגבי חינוך ילדים – הדבר רציני במיוחד, שכן, כפי שזה בשתיל רך, כל פגם או שריטה בנפש בגיל הרך הופכים בגיל מבוגר לפגם וסדק גדולים. לכן כדאי באופן מיוחד המאמץ להשקיע כוחות דוקא בבני הגיל הרך, משום החשיבות המכרעת שיש בכך לגבי כל עתידו, כאדם מבוגר וכיהודי. “חנוך לנער על פי דרכו – גם כי יזקין לא יסור ממנה”.
לסיכום: שמירה על שלימות התורה מביאה לידי שלימות הנפש.
הרעיון מיוסד על קונטרס עשרה בטבת ה’תשל”ח
