בשבת קודש הבאה עלינו לטובה, נקרא בתורה את פרשת עקב. בפרשה, אנו מוצאים את אחת המצוות הידועות והמרכזיות בעם היהודי “מצוות המזוזה” כפי שנאמר בתורה “וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך” (דברים יא,כ). להלן קטע מעובד מתוך שיחה של הרבי מליובאוויטש על מצווה זו.
בפרשתנו מצווה הקב”ה את עם-ישראל לקבוע מזוזות בפתחי הבתים והשערים. על מצווה זו אומר הרמב”ם: “חייב אדם להיזהר במזוזה… וכל זמן שייכנס ויצא יפגע בייחוד השם, שמו של הקב”ה, ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן”. ומוסיף הרמב”ם: “אמרו חכמים הראשונים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו – מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירין רבים, והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא, שנאמר: ‘חונה מלאך ה’ סביב ליראיו ויחלצם'”.
כשהרמב”ם כותב ש”חייב אדם להיזהר במזוזה” אין כוונתו לזהירות בקיום המצוות, אלא בפעולתה הרוחנית של המזוזה על נפשו של האדם. קיומה של המצווה הוא לקבוע אותה בפתחי הבית, ולאחר מכן לוודא שהיא נשארת שם. כאן מדובר במה שהמזוזה אמורה לפעול על האדם: הואיל ויש בה “ייחוד השם, שמו של הקב”ה”, היא צריכה לעורר אצל האדם לאהוב את ה’ ולהתעורר “משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן”.
בזה ייחודה של המזוזה אף על שתי המצוות הנוספות שהרמב”ם מציין, כמצוות שמזכירות את הקב”ה: במצוות תפילין השפעתה הרוחנית נובעת מקדושתן, שכאשר האדם מניח תפילין, קדושתן משפיעה עליו לזכור את הקב”ה. בציצית נובעת סגולת הזיכרון מהעובדה שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכל המצוות מרומזות בה. אולם במזוזה – עצם מציאותה (ולא תכונה נוספת שיש בה) מזכירה את הקב”ה.
עוד דבר שמייחד את מצוות המזוזה לעומת תפילין וציצית: מבנה החיים של יהודי מורכב בכללות משני מצבים – כשהוא נמצא ‘בפנים’, בד’ אמות של תורה ותפילה וקיום מצוות, וכשהוא נמצא ‘בחוץ’, בצאתו לעולם לעסוק בענייניו ובצרכיו הגשמיים. תפילין וציצית קשורות יותר להימצאותו של היהודי ‘בפנים’. כשיהודי מניח תפילין, הוא מובדל מענייני העולם ועסוק בענייני קדושה. זה גם עניינה של הציצית, המקיפה אותו ומסובבת אותו במצוות. לעומתן, המזוזה קבועה בפתח הבית דווקא “בטפח הסמוך לחוץ”, והיא מדגישה את הקשר של יהודי לקב”ה גם בצאתו “החוצה”, לעסוק בענייני העולם הזה הגשמיים.
המזוזה מזכירה לאדם, שגם כשהוא עובד לפרנסתו או עוסק בענייניו הגשמיים, אין הוא מתנתק חלילה מקדושתו של הקב”ה. להפך, המזוזה מעירה אותו “משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן”, וגורמת לו לזכור את אהבתו לקב”ה גם בשעה שהוא עוסק בצרכיו הגשמיים. וזה מה שהרמב”ם מדגיש, שהאדם חייב “להיזהר” במזוזה: עליו לקלוט את התזכורת המתמדת שהמזוזה מזכירה לו. לזכור גם בשעה שהוא יוצא ‘החוצה’ את אהבתו לקב”ה, כדי שגם עיסוקיו בענייני העולם יהיו לשם שמים, ואף בבחינת “בכל דרכיך דעהו”.
(באדיבות ‘שולחן שבת’)
