חודש של שובע
חודש תשרי נקרא, כידוע, בתורה בשם: “החודש השביעי”[1] (על היותו השביעי לחודש ניסן, חודש יציאת מצרים, שהוא “הראשון לחדשי השנה”). חכמינו ז”ל דרשו את המושג “השביעי” במובן של – שובע (בשי”ן שמאלית), משום שהחודש הזה, חודש תשרי, הוא “מושבע בכל”[2], כי יש בו שפע רב של רוחניות (מצוות כגון: שופר, סוכה ולולב וכו’) וגם של גשמיות.
הדבר הבולט המאפיין את ה”שובע” של חודש תשרי הוא – החגים הרבים שבו. ידוע, הרי, שכל חג מהווה “מכשיר” להשראת שפע רוחני רב המביא לרוממות הנפש. כשישנם, אם כן, בחודש אחד חגים רבים כל-כך, אין פלא שהוא חודש של שובע.
לכאורה, שונה תוכנו של כל חג שבחודש הזה משאר החגים. במיוחד יש, לכאורה, קו מבדיל בין החגים שבחציו הראשון של החודש (“הימים הנוראים”) לבין החגים שבחציו השני של החודש (“זמן שמחתנו”). החגים הראשונים הם חגים של חשבון-נפש רציני, תשובה, בקשת סליחה וכו’, ואילו החגים האחרים הם חגים של שמחה וששון, “ושמחת בחגך”.
ברם, כיון שהקב”ה קבע את כל החגים הללו – ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה – בחודש אחד, ובשרשרת רצופה (כשגם הימים שביניהם בולטים באפיים המיוחד ובמנהגים המיוחדים שבהם) – מוכיח הדבר כי למעשה יש קו אחיד ומאחד בכל החגים האלה, והם מהווים, אכן, שורה של חוליות בשרשרת אחת, הקשורות זו בזו.
ידוע שיש לכל חג תוכן רוחני מיוחד המחייב גם את האדם ל”עבודה” רוחנית מיוחדת בהתאם לאותו תוכן. כלומר, תוכנו של החג, וכן מצוותיו המיוחדות, מביאים את האדם לפעילות נפשית מסויימת, במסגרת עבודתו הרוחנית-הנפשית, עבודת ה’.
התבוננות במשמעות החג ובמצוותיו תדריך אותנו מה עלינו לקבל על עצמנו מבחינה רוחנית, כך שמיטען החג ילווה אותנו גם בימים שלאחר מכן.
לאור כל האמור עלינו להתבונן ולמצוא, נוסף לתוכן המיוחד שבכל חג, גם את התוכן האחיד שבכל חגי חודש תשרי, “החודש השביעי – המושבע בכל”.
* *
ראש השנה נקבע ביום שנברא בו האדם, שאז החלה השנה החדשה, וכך מדי שנה ביום זה, כאמור: “זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון”[3] האדם נברא, כידוע, ביום השישי למעשה בראשית, לאחר שבימים שקדמו לזה, נבראו כל הנבראים כולם, בהתאם לחלוקה הכללית המפורסמת: “דומם”, “צומח”, “חי”, – ובסוף נברא ה”מדבר”, האדם.
הסברים שונים גילו לנו חז”ל לעובדה שהאדם נברא אחרון למעשה בראשית. בין השאר – הדבר מוכיח כי תפקידו של האדם להביא לידי השלמת ושלמות כל הנבראים. כלומר, בריאתו מהווה פיסגת שלימות הבריאה, ולכן עליו, אכן, לדאוג, בעבודתו הרוחנית, להשלמת ושלימות הנבראים כולם.
האדם הוא זה הממליך את הקב”ה על הנבראים כולם (ועל עצמו בכלל, כמובן) על ידי שמגלה להם את היות הקב”ה בורא הכל ומקיים ומחיה את הכל. הוא הוא זה אשר ביום הבראו הכריז באזני הנבראים כולם, את הקריאה הנפלאה: “בואו נשתחוה ונכרעה, נברכה לפני ה’ עושנו”[4]
באורח חייו על-פי התורה והמצוות מסוגל האדם, להגביה ולרומם את כל הבריאה, את הדומם, את הצומח, את החי, וכמובן, בראש וראשונה, את עצמו. את ה”מדבר”.
זו, אם כן, שליחותו של האדם, להחדיר בחיי יום יום, את הקדושה ואת האור האלוקי בכל חלקי הבריאה שאליהם הוא יכול להגיע, ולהעלותם על ידי כך ולקרבם אל מקורם האלוקי, בהתאם לכוונה האלוקית בבריאתם.
כך אנו מגיעים לקו האחיד של חגי “החודש השביעי”, שכן אנו רואים שבראש-השנה “מצוות היום בשופר”, שהוא קרן של בעל חיים, ובכך אנו מגביהים את החי. על ידי נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות אנו מגביהים את הצומח, ואילו על ידי הסוכה עצמה, המסמלת את בית דירתו של האדם וכתליו, אנו מגביהים את הדומם. כך מטפל ה”מדבר” בחלקי הבריאה באמצעות “קום עשה” (מצוות עשה), ואילו ביום הכיפורים נעשה הטיפול בבריאה, על ידי “לא תעשה”, על ידי ההמנעות מאכילה וכו’.
כך ניתנת האפשרות לאדם להביא את שלימות הבריאה ואת שלימותו שלו בכיוון הנכון של ההתבטלות המוחלטת לפני הקב”ה, מלך העולם כולו.
* *
נקודה חשובה נוספת משמשת קו אחיד בכל חגי חודש השביעי. אחדות בני ישראל כולם.
כבר בשבת שלפני ראש השנה, אנו שומעים את קריאת הקב”ה אלינו: “אתם נצבים היום כולכם, ראשיכם שבטיכם… מחטב עציך עד שואב מימיך”[5] העם כולו על כל שכבותיו ודרגותיו, ניצב מאוחד לפני ה’ אלוקיו. וכפירוש חז”ל: “מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד”[6]. כך מתחילה ההכנה לקראת השנה החדשה, בכך נכנס העם לברית עם ה’ אלוקיו בקבלת התורה והמצוות.
ראש השנה הוא יום הכתרת המלך, מלכו של עולם, ועל כך נאמר:[7] “ויהי בישורון (בישראל) מלך, בהתאסף ראשי עם – יחד שבטי ישראל“.
ביום הכפורים כשיהודי צריך לפייס בו את חבירו, ובני ישראל מגיעים לדרגת מלאכים, שאין ביניהם לא קנאה ולא תחרות.
בחג הסוכות – מתבטאת ומסתמלת האחדות בשתי המצוות העיקריות שבו: על הסוכה נאמר – “כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת”[8], הסוכה מאחדת את יושביה במסגרת אחת ומאוחדת.
על נטילת ארבעת המינים הרחיבו חז”ל את הדיבור כסמל לאחדות הסוגים השונים שבעם:
פרי עץ הדר – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה, ויש בהם מעשים טובים. (ה”טעם” שבאתרוג מרמז על יהודים שיש בהם תורה, התורה היא – טעם. כי לימוד התורה צריך להיות בהבנה ובהשגת טעם הדבר).
כפות תמרים (הלולב) אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים.
וענף עץ עבות – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה.
וערבי נחל – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמר הקב”ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו.[9]
בשמיני עצרת מגיעה האחדות שבסוכות לשיאה, והיא מתבטאת בקרבן היום: בימי הסוכות מקריבים שבעים פרים, וחז”ל פירשו שהם כנגד שבעים האומות, ואילו קרבן שמיני עצרת הוא “פר אחד איל אחד” כנגד ישראל שהם גוי אחד.[10]
כן בטעם שנקרא שם החג “עצרת” נאמר במדרש: משל למלך שהזמין את בניו למשתה כמה ימים, וכשנשלמו ימי המשתה רצה כל אחד לחזור לביתו, אמר להם המלך “עמדו אצלי עוד יום אחד כי קשה עלי פרידתכם”. אחרי שנשלמו שבעת ימי הסוכות, מעכב הקב”ה את ישראל יום נוסף.
וכל כך למה? – “כי קשה עלי פרידתכם”. “פרידתנו” לא נאמר, ביטוי שמשמעותו פרידת ישראל מהקב”ה, שזה בלתי אפשרי! אלא “פרידתכם”, שמובנו פירוד ואי אחדות בין בני ישראל עצמם. ללמדינו שאחרי שהאחדות הגיעה לשיאה ולשלימותה בימי הסוכות, קשה על הקב”ה, כביכול, ששוב ישרור מצב של פירוד ופילוג בעם ישראל.
גם הריקודים שבשמחת-תורה מסמלים את הצד השוה והמאחד את כל הדרגות שבעם. השמחה אינה מתבצעת על ידי לימוד ועיון בתורה בהם הבדלים מהותיים בין אחד למשנהו, אלא בריקודים, שבהם כולם משתווים ומתאחדים.
כל האמור מלמדנו כי הדרך לקליטת ההשראה המיוחדת והשפע שבכל חגי חודש השובע – היא האחדות ואהבת ישראל.
כך נזכה להתגלות הנקודה האחידה שבכל בני ישראל, בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב על ידי משיח צדקנו.
הרעיון מיוסד על מכתב מח”י אלול ה’תשל”ז ומכתב מי”ג תשרי ה’תשי”א.
[1] במדבר כ”ט, א’.
[2] מדרש רבה ויקרא כ”ט
[3] תפלת ר”ה (ר”ה כ”ז, א’)
[4] תהילים צ”ה
[5] דברים כ”ט, ט’
[6] לקו”ת פרשת תבא מ”ד, א.
[7] דברים ל”ג, ח’.
[8] סוכה כ”ז, ב’.
[9] מדרש רבה אמור ל’ י”ב.
[10] מדרש רבה פנחס כ”א, כ”ג
