נערי ישראל צמאים, תנו להם יהדות!
הפרשה אותה נקרא בשבת קודש הבאה עלינו לטובה, מספרת לנו על דיני ‘פסח שני’ וכפי שמבואר בחסידות, התוכן של פסח שני הינו ש’אין דבר אבוד’, תמיד ניתן לתקן אפילו מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ואפילו אם זה היה מבחירה ומרצון.
כרב שכונת מרכז תל-אביב, אנו מארחים בבית-הכנסת במהלך השנה ובפרט בימים הסמוכים למועדי ישראל, קבוצות של תלמידי בתי-ספר, יסודיים ותיכונים. במפגשים אלו אני משוחח איתם על משמעות נשמתם היהודית, על המושג “גאון-יעקב” ועל מקומו החשוב של בית-הכנסת בחייו של כל יהודי.
בכל פעם מחדש אני מופתע משני הקצוות המתגלים במפגשים אלו – מחד, הבורות וחוסר הידע של רבים מילדי ישראל, אולי אפילו הדיס-אינפורמציה המוחדרת במוחם, בכל הקשור לתורה ולמצוות; ומן העבר השני, הרצון והצימאון הגדול שלהם לדעת ולהכיר יותר את מורשתם ואת יהדותם; נכונותם המיידית להפנים ולהתחבר, לו רק הייתה מאפשרת להם סביבתם וחברתם, לקיים מצוות התורה ומנהגי עם ישראל.
הורגלתי כבר במבטי חוסר הנוחות המופנים אליי ממדריכיהם ומוריהם של אותם קבוצות נוער כאשר השיחה מתארכת “חלילה” במספר דקות מעבר למצופה, או כאשר הילדים מגלים “למרבה האסון”, התעניינות והזדהות גדולה מידי בהסבריי על התורה ועל היהדות. עם הזמן גם קהה הכאב בליבי על העובדה שעבור חלק מקבוצות אלו, אין זה “ביקור בבית כנסת”, אלא חלק מ”מסע ביקורים” שלם, שכולל בצורה שווה גם ביקורים ב(להבדיל) כנסיות, מסגדים, ושאר מרכזי עבודה-זרה…
באחד הביקורים הללו, ‘הצליחה’ מורה מבית-ספר תל-אביבי יוקרתי לעורר שוב בליבי את הכאב הגדול. כאשר הבחינה שהנערים מכיתתה בגילאי 12-13, משוחחים בהתלהבות אודות התפילין, והנערות מתעניינות במהותה של ‘בת-מצוה’ עבורן, ניסתה ללא הצלחה לזרז את סיום הביקור בטרם השעה היעודה. אך כשראתה שחלק מהנערים אף מבקשים להניח תפילין, שיסעה את הרצאתי בהכרזה: “יופי ילדים, אני נורא שמחה שהקשבתם יפה כל כך, נהיה מאוחר ואנחנו הולכים עכשיו לכנסיה, ואני מקווה שאת אותה התעניינות תגלו גם בהרצאתו של האב הקדוש בכנסיה, שגם היא ודאי תהיה מרתקת!”…
הייתי מציע לגדולי חכמי תורת הנפש והפרופסורים לפסיכולוגיה לערוך מחקר מעמיק, מאיזה מקום אפל בנפש נובעת רתיעה, פחד ורגשי נחיתות מחליאים של ישראלים רבים, שחוששים שילד וילדה יהודיים ילמדו ויידעו על מורשת אבותיהם. על מה ולמה הפחד הנורא כל-כך?!
באירוע חגיגי במשרד החינוך נשאתי דברים בפני בכירי המשרד. אמנם לא נהוג להעלות ביקורת באירוע כזה, אך לא יכולתי להתאפק ולהסתפק בדברי ברכה. ילדי ישראל הם הנכס היקר ביותר שלנו, וחינוכו היא הערובה היחידה לעתיד עם ישראל. כאשר רואים כיצד המערכת מנסה להרחיק את ילדינו מצור מחצבתם פשוט אסור לשתוק. הרגשתי חובה לזעוק בכאב על המצב.
לא אמרתי דבר על החינוך בישראל, אלא פשוט הנחתי בפני הנוכחים את העובדות כפי שהן: בסקרים שנעשו בחו”ל על-ידי מכוני מחקר נחשבים וארגונים כמו ה-UJA ועוד, בנושא ההתבוללות המצער, עולה שוב ושוב כי מספר הישראלים היורדים המתבוללים, גבוה פי כמה ממספר המתבוללים בקרב היהודים המקומיים..! כיצד קורה שצעיר יהודי שהתחנך 12 שנים במערכת החינוך בארץ, שירת בצבא וגדל במדינה יהודית – מחליט שזהותו היהודית ועתיד עם ישראל כלל אינם חשובים לו?! זה לא בגלל קושי במציאת “שידוך” יהודי, הם בוחרים כך מלכתחילה, באדישות מוחלטת.
אינני מאשים מישהו באופן אישי. כולנו אשמים. כל אחד ואחת מבעלי ההשפעה על הנוער כאן בארץ ישראל חייב לעשות תיקון ושינוי כיוון מוחלט בחשיבה. בפיוט של תפילת ראש-השנה אנו אומרים “יוצרי הבינני מורשה להנחיל” – אנו מבקשים שתהיה לנו את ההבנה כיצד להנחיל את מורשת ישראל. על כולנו, ובפרט על האחראים על תחום החינוך בישראל, להבין את האחריות העצומה שיש על כתפינו להנחיל לכל אחת ואחת מילדי ישראל את היופי שבתורת ישראל, את האהבה לקדוש-ברוך-הוא, לתורה ולמצוות, את הזכות הגדולה ש”בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. דרוש שינוי מערכתי מקיף, שיביא לכך שכל נער ונערה בישראל יהיו גאים בכך שהם בני אברהם יצחק ויעקב, בנות שרה רבקה רחל ולאה.
אנו עומדים אחרי חג השבועות, חג מתן תורתנו, אז הכריז עם ישראל “ילדינו ערבים בעדינו”! אין לנו קיום והמשך בארץ ישראל בלי החינוך היהודי של “תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב”!
רק כך תוכל להמשיך השושלת המפוארת של עם ישראל בארץ ישראל.
