לפי מנהג ישראל מדורי דורות, פרשת השבוע אותה קוראים בתורה בשבת שלפני ראש-השנה היא – פרשת “נצבים”.
תורת החסידות מסבירה כי קריאה זו – “אתם נצבים היום כולכם לפני ה’ אלוקיכם”, מהווה את קריאתו וברכתו של הקב”ה לבני ישראל, לפני יום הדין. לאמור: אתם – בני ישראל, נצבים – יוצאים זכאים בדין, היום – ביום הדין, לפני ה’ אלוקיכם. כיצד? – “כולכם”. אמצעי בדוק להצלחה בדין, ולכתיבה וחתימה טובה, הוא עמידה מאחדת של “כולכם”, כל בני ישראל יחד, לכל דרגותיהם – כפי שהן מנויות בכתוב: “רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ”. כל סוגי בני ישראל צריכים להיות “לאחדים כאחד”.
על הסבר זה מתעוררות מספר שאלות:
א. אם אכן יש מעלה ב”כולכם” (אחדות), מדוע התורה מפרטת את עשר הדרגות, דבר שהוא, לכאורה, מנוגד לאחדות ואחידות?
ב. לשם מה הפירוט, כאשר, למעשה, כל הדרגות רמוזות וכלולות במושג “כולכם”?
ג. והעיקר: כיצד בכלל יכולה להיות אחדות, כאשר קיימות דרגות רבות, כשלכל אחת מהן שאיפות ועניינים משלה?
התשובה היא: כאשר ניצבים “לפני ה’ אלוקיכם” והמטרה היא “לעברך בברית ה’ אלוקיך” – תיתכן אחדות מוחלטת, אשר מתבטאת במילוי הרמוני של תפקידים שונים ושליחויות שונות על ידי אנשים שונים, אך כולם פועלים בתוכן משותף ולמען המטרה המשותפת והאחידה.
פירוש הדברים: כשאנשים מתארגנים בדרך כלל לביצוע פעולות משותפות כלשהן או להשגת מטרה משותפת כלשהי, אין האחדות מקיפה את כולם לגמרי. במקרה רגיל כגון זה – מוגבלת ומצטמצמת האחדות לפרט זה או אחר, ואילו בשאר הדברים נשאר כל אחד ב”עולם” שלו.
מאידך, אחדות “לפני ה’ אלוקיך”, דווקא היא זאת שיוצרת את האיחוד בין הדרגות השונות, כשהדבר מגיע למעשה. זאת משום שדווקא התוכן האלוקי, והמטרה של “לעברך בברית ה'”, מכתיבים ביצוע מפורט ומדוקדק של השליחות המוטלת על כל אחד ואחד. הרי יישום האחדות האלוקית בעניינים מעשיים מחייב חלוקת תפקידים מוצלחת, כאשר כל אחד חייב לקיים את שליחותו המיוחדת של כל אחד, בהתאם למצבו וכישוריו.
זו היא הקריאה וההכנה ליום הדין: כל יהודי חייב למצוא בעצמו את התוכן האלוקי, המשותף לכל אחד מישראל, ובכך להתאחד עם כל בני ישראל כולם. מצד שני – חייב אותו תוכן משותף למצוא ביטוי ייחודי במילוי התפקיד המיוחד המוטל על כל אחד מישראל, כשניצבים “לפני ה’ אלוקיכם” והדבר מתבטא ב”לעברך בברית ה'” – אז זוכים לברכת הקב”ה ואז מגיעים ליציבות – “ניצבים” – לאחדות – “כולכם” – להכתרת הקב”ה למלך עלינו ועל כל העולם כפי הנוסח בתפילת ראש השנה “מלוך על העולם כולו בכבודך… וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו”.
הדברים האמורים מקבלים דגש מיוחד בהקשר למצוות “הקהל” השייכת לחודש תשרי השנה, שהיא השנה השמינית לאחר השנה השביעית, שנת השמיטה.
מצוות “הקהל” מופיעה, כידוע, בתורה כך: “מקץ שבע שנים” (“בשנה ראשונה של שמיטה, שהיא שנה שמינית” – רש”י) … בחג הסוכות … בבוא כל ישראל לראות את פני ה’ אלוקיך, במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך” וגו’.
מצווה זאת מתקיימת כאשר בית-המקדש קיים, כלשון הרמב”ם: “מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת… במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות… והמלך הוא שיקרא באזניהם”.
גם כאן המצווה היא להקהיל ולאחד את כל חלקי העם השונים, אנשים ונשים וטף – וגם גרים וכו’ – לנקודה משותפת של שמיעת דברי ה’ מפי המלך, שליחו של הקב”ה, והדברים מתבטאים בקיום יום יומי של מצוות ה’ על-ידי כל אחד מן השומעים.
בזמננו, אין המצווה מתקיימת כפשוטה משום שלדאבוננו, חרב בית מקדשנו ואין לנו מלך בישראל. ברם, כיוון שהתורה היא נצחית, קיימת בין השאר המשמעות הרוחנית, שהיא החובה המוטלת על כל מי שהוא “מלך” בזעיר אנפין, בעל מעמד והשפעה בחברה, בסביבה או במשפחה, להשתדל להביא את דבר ה’ אל כל אחד מן הקשורים אליו ואפילו לקטנים וקטני-קטנים, במטרה – כפי האמור בהמשך הכתוב – “למען ישמעו ולמען ילמדו את ה’ אלוקיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת”.
משמעות פנימית נוספת לדרגת ה’מלך’ בימינו, הינה לראש והמוח שבאדם עצמו. על האדם מוטל התפקיד שמוחו ימלוך וינהיג את לבו, מחשבתו, דיבורו ומעשיו על פי התורה ואז כל כוחות נפשו וגופו מאוחדים ופועלים בהרמוניה למען מטרה משותפת .
יהי רצון שהשנה הבאה עלינו לטובה, שנת “הקהל”, תהיה שנת אחדות בין כל חלקי העם ואו אז מבטיח לנו הקב”ה, שנצא זכאים בדין ושתהיה לנו כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה בכל המצטרך, שנת גאולה וישועה, לכלל ולפרט.
