הנס הפלאי בקולו של הקדוש ברוך הוא
מאמר על פי תורתו של הרבי לרגל חג הפסח
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
בחג השבועות בכל שנה, אנו מציינים וחיים מחדש ביתר שאת, את חג מתן תורתנו.
מתן תורה היה מעמד נשגב, יחיד בהיסטוריה, בו התגלה הקב”ה לעיני כל ישראל, בהעניקו להם מתנה יקרה; התורה הקדושה.
כיאה למעמד מיוחד במינו זה התלוו אליו תופעות בלתי רגילות ואדירות רושם, שהוכיחו לעולם כולו, את שגב המעמד ואת העל-טבעיות שבעובדה שהקב”ה מופיע בהדר גאון עוזו לפני באי העולם הזה.
בתיאור שמיעת עשרת הדברות, המופיע בתורה, בפרשת ואתחנן מופיע הביטוי “קול גדול ולא יסף”.
חז”ל פירשו משפט זה באופנים שונים, וביניהם: “שלא היה לו בת קול”. כלומר, הקול האלוקי הגדול שהשמיע את הדברות נשמע בלי שיישמע אחריו הד, הרגיל בקול אנושי.
נשאלת השאלה: במה מבטאת עובדה זו (של היעדר הד) את גדלותו הבלתי מוגבלת של הקול האלוקי? (מבחינה מסוימת אף ניתן להעריך קול שלא נשמע אחריו הד – כקול חלש מן הרגיל, שכן קול חזק יוצר, כידוע, הד חזק!).
ועוד: אין הקב”ה משנה טבעו של עולם ללא סיבה ומבלי שתושג בכך מטרה מסוימת. מדוע, שינה כאן הקב”ה את טבעו הרגיל של כל קול ליצור הד?
כמו כן, עלינו להבין מה היא ההוראה בסיפור זה הנוגעת אלינו, שהרי כל מה שהתורה (=תורה מלשון הוראה) מספרת לנו נועד ללמדנו הוראות מעשיות בחיינו.
הסבר הדברים:
ההד הנוצר ברגיל לכל קול – בא מהיתקלות גלי הקול בחפץ כלשהו, אם זה קיר או גוף אחר העומד בדרכו של הקול הנתקל בו במרחק זה או אחר, כמו, למשל, כדור הנזרק אל הקיר ומוחזר ע”י ההיתקלות בקיר (מכאן, אגב, הכינוי “בת קול” הניתן להד בדברי חז”ל הנידונים: ההד הוא זה ש”נולד” מן הקול בהיתקלו בגוף כלשהו).
ברם, כאשר הקיר, או הגוף האחר, “סופג” את הקול, מסיבה זו או אחרת. במקרה כזה אין הקול “חוזר” ולא נוצר אז הד.
כשהקב”ה הכריז: “אנוכי ה’ אלוקיך” – היה זה ב”קול גדול”: שום דבר לא עצר את הקול. הקול האלוקי חדר לכל הבריאה כולה, ואפילו אל ה”דומם”, כל דבר ספג והתמלא בקול ההכרזה “אנוכי”. זו משמעות העובדה שלא היה הד לקול גדול זה, שכן לא היה חפץ או גוף שיחזיר את הקול וייצור בכך הד!
דבר זה הוא מעין ההתגלות האלוקית הגדולה שתהיה לעתיד, עם בוא הגאולה: “ונגלה כבוד ה’ וראו כל בשר יחדיו, כי פי ה’ דיבר”, גם הגוף הגשמי יהיה חדור באור האלוקי.
מאחר שכל גילויי העתיד “תלויים במעשינו ועבודתנו” – יש להשתדל כבר עתה שהתורה הנלמדת על ידינו תקיף את כל המציאות שלנו, ותחדור עד לחלק הדומם שבאדם.
פירוש הדברים: לימוד התורה צריך להיות לא רק בשכל, אף לא רק בלב, כי אם, “ערוכה בכל רמ”ח איברים”. התורה צריכה לחדור לכל חלקי הגוף עד לעקבי הרגלים, כדרך שנאמר באברהם אבינו: “עקב אשר שמע אברהם בקולי”, ופירשו שאפילו העקב של אברהם “שמע” את הקול האלוקי!
כאשר לימוד התורה הוא כזה – מקיף אור התורה את האדם כולו, “ולא יסף” (במובן: לא נפסק), וגם לאחר מכן, כשהוא עסוק – בהיתר התורה – בדברי הרשות, ניכר בו באדם שהוא יהודי הלומד תורה. התורה מורגשת בכל ענייניו, גם בגשמיות שלו, עד כדי קיום הציווי: “בכל דרכיך – דעהו”.
אחת הפעולות אותם הגדיר הרבי כ’מבצעים’, הכוללים את קיום המצוות העיקריות, כשמירה וכהגנה רוחנית וגשמית לפרט ולכלל, הוא – “מבצע תורה”. יהודי צריך לקבוע לו עתים ללמוד תורה, ולהוסיף מפעם לפעם, לימוד באופן של “קול גדול ולא יסף”, וגם לזכות אחרים במצווה גדולה זו שעליה נאמר: “ותלמוד תורה כנגד כולם”, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים.
כך יהפוך כל אחד מאתנו חלק מסוים מן העולם, אותו חלק השייך לגורלו ול”טיפולו”, ל”דירה” לה’ יתברך, ומן הגאולה הפרטית – גאולתו הרוחנית של כל אחד ושל חלקו שלו אתו יחד – תבוא הגאולה הכללית, לעם כולו ולעולם כולו, עם ההתגלות האלוקית הגדולה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
ימים אלו של חג השבועות, הוא זמן המוכשר לעשות הכל לטובת לימוד התורה והעבודה ביראת שמים באין מפריע משטן המקטרג בדוגמת זמן התקיעות בר”ה ויום הכיפורים. (‘היום יום’) נקבל על עצמנו ונשפיע על הסביבה שלנו, לקבוע עיתים בלימוד התורה מתוך שמחה ובעזרת ה’, נעשה ונצליח.
אזכיר את קריאתו של הרבי מליובאוויטש שכל ילד וילדה ואפילו קטני קטנים, יגיעו יחד עם ההורים בחג השבועות לבית הכנסת, לשמוע את עשרת הדברות.
