'פורים' לא חייבים – אוהבים!
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
את ההלצות על כך שחג יהודי בסופו של דבר קשור לסעודה טובה, כולנו מכירים. גם לחג הפורים יש את סעודת המצווה שהיא חלק חשוב ממצוות החג – "לעשות אותם ימי משתה ושמחה". אלא שפורים מתייחד בכמה מצוות נוספות, שאינן אופייניות לשאר חגי ישראל – מקרא מגילה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. מדוע לא מצאנו בדומה לכך, גם בשאר החגים?
לשם כך יש לזכור את מהותו של חג הפורים והשינוי ההיסטורי שחולל בעם ישראל. הגמרא מספרת שכאשר קיבל עם ישראל את התורה במעמד הר סיני – "כפה עליהן הר כגיגית", הדבר היה כביכול בדרך של כפיה, בין אם ירצו ובין אם לא – "אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". וממשיכה הגמרא ומדגישה: "אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה [=אחר-כך קבלו] בימי אחשורוש דכתיב "קיימו וקבלו היהודים", קיימו מה שקיבלו כבר" – כלומר, הפעם הראשונה שבה הכריז והוכיח עם ישראל, שהוא מקבל את התורה מרצון, מאהבה ומתוך החלטה עצמית, היה בפורים.
תורת החסידות מבארת מה התחדש באותם ימים של גזירת המן ונס פורים:
בימי הפלא של יציאת מצרים, עשר המכות, קריעת ים סוף, ירידת המן ועוד, עד להתגלות האלוקית העצומה במעמד הר סיני, הייתה התקרבות מיוחדת וגלויה של הקדוש-ברוך-הוא לעם ישראל, המכונה בלשון הקבלה "אתערותא דלעילא" – התעוררות המגיעה מלמעלה על ידי גילוי של אורו האינסופי של הקב"ה שנראה לכולנו, "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה הנביא יחזקאל". כאשר עם ישראל חווה התגלות שכזאת, כביכול "לא הייתה לו ברירה" אלא להכריז "נעשה ונשמע" מתוך שמחה והתעלות רוחנית; אין זו התעוררות "שלו", אלא תוצאה ישירה של הגילוי האלוקי.
לעומת זאת, כאשר עם ישראל נמצא בגלות בבל, בית המקדש הראשון חרב, ואפילו אחרי התרחשות נס פורים, כלשון הגמרא, "אכתי עבדי דאחשורוש אנן" [=עדיין נשארנו עבדים של אחשורוש]; אין התגלות אלוקית, אין ניסים המשדדים את מערכות הטבע, לא רואים את האש הגדולה ולא שומעים מפני הגבורה "אנכי ה' אלוקיך". במצב "חשוך" זה, כאשר עם ישראל מכריז שהוא מקבל על עצמו לשמור את כל מצוות התורה במסירות-נפש, כאן מדובר בהחלטה מרצונם, מתוך אהבתם הגדולה להקב"ה ולתורתו, וההבנה הפנימית שהתורה והמצוות הם האמת והטוב בעולם הזה.
מה הוא ההבדל למעשה אם קיבלנו על עצמנו את התורה בסוג של הכרח או מרצוננו העצמי? הרי בין כך ובין הכרזנו "נעשה ונשמע" והתחייבנו לקיים את התורה והמצוות?
ההבדל העיקרי הוא באופן קיום המצוות: כאשר אדם מקיים את המצוות מתוך אילוץ והכרח, קיום המצווה יהיה בדיוק כפי שנצטווה, מתוך רצון "לצאת ידי חובה". לעומת זאת כאשר אדם מחליט מעצמו, מתוך רצונו ואהבתו לקיים את המצווה, כאן אין הוא מנסה רק למלא את חובתו; הוא מחפש כל דרך להוסיף בהידור, לתת מעצמו עוד ועוד הרבה מעבר לנדרש ולמה שהתחייב, מתוך עונג ושמחה על כך שיש לו את האפשרות והזכות להוסיף ולטרוח עוד ועוד עבור קיום המצווה.
נקודה זו של עשייה מעבר לנדרש ומתוך אהבה והנאה מהמצווה, באה לידי ביטוי בכל אחת משלושת מצוות הפורים האמורות:
מקרא מגילה:
גם בחגים אחרים ישנו החיוב של קריאת התורה, סיפור הנס וכדומה; אך בחג הפורים הדבר נעשה דווקא מתוך מגילה קלף כשרה מיוחדת, דווקא באופן של "פרסומי ניסא" רחב ככל היותר, ולא רק קריאה אחת, אלא חוזרים וקוראים פעמיים, גם בלילה וגם ביום, ועוד הידורים ותוספות רבות שנעשים סביב ביצוע הפעולה של הזכרת הנס.
משלוח מנות:
מצות אהבת ישראל הינה מצווה תמידית כל השנה. בדרך כלל המצווה מתבטאת בכך שאם אדם רואה שחברו נמצא בצרה או זקוק לעזרה כלשהי – עליו לעזור לו ככל יכולתו. בחג הפורים מקבלת מצות אהבת ישראל הידור ברמה אחרת לגמרי – למצוא כל דרך כיצד ביכולתנו לגרום הנאה לחבר, להוסיף לו לסעודתו אף אם לא ביקש ואין לו ממש צורך בכך; לחפש מעצמנו כל אפשרות להרבות רעות ואחווה בין יהודים.
מתנות לאביונים:
מצוות צדקה היא בדרך כלל חובה כללית של "פתוח תפתח את ידך לאחיך האביון", כאשר ישנו אביון המבקש עזרה יש חובה לתרום לו כמה שאפשר. בפורים מהדרים במצווה זו עשרת מונים: לא מחכים שיבוא העני לבקש, חובה עלינו לחפש עד שנמצא עני; ולא רק עני אחד אלא שני עניים לפחות; ולא רק תרומה הנצרכת לו כדי חייו אלא "מתנות", על כל המשתמע מכך.
לעיתים קרובות אני מקבל שאלות סביב חג הפורים, מה המינימום הנדרש עבור מצוה זו או אחרת… כמובן שישנן הגדרות מדויקות בהלכה לכל מצווה; אך חשוב לזכור ולהדגיש שמהותו של חג הפורים היא בדיוק ההיפך מכך – חג הפורים מחנך ומזכיר שאין אנו מקיימים את המצוות כי אנחנו "חייבים", אלא כי אנחנו אוהבים ושמחים במצוות, ורוצים בכל ליבנו להתאמץ ולקיים אותם עוד ועוד, הרבה מעבר לנדרש!
לכן שמחת הפורים היא "עד דלא ידע", מעבר לכל מדידה והגבלה. עלינו לשכוח לרגע מה'מדידות' והחישובים של האם עשינו מספיק והאם יצאנו ידי חובה; עלינו להיות בשמחה עצומה על כך ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", שמחה הפורצת את כל ההגבלות, "שמחה פורצת גדר", להדר עוד ועוד במצוות בכלל ובמצוות הפורים בפרט, לא רק בקיום המצוות בעצמנו, אלא בזיכוי עוד ועוד יהודים בקיום כל מצוות הפורים בהידור.
ובקרוב ממש נזכה ששמחה זו תפרוץ את כל גדרות וחומות הגלות, ונזכה לראות ניסים ונפלאות, כבימים ההם בזמן הזה, "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם … ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר", כן תהיה לנו, בגאולה האמיתית והשלימה.
