סוד הכוח של כלב בן יפונה • מאמר מהרב יוסף גערליצקי
סוד הכוח של כלב בן יפונה
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
בימים אלו קרבים אנו אל היום הקדוש – יום ההילולא של הרבי מליובאוויטש, זכותו תגן עלינו ועל כל עם ישראל. כבר מעכשיו שומעים על יהודים מכל העדות והחוגים, המתכוננים ליום ההילולא, מתעניינים כיצד ניתן לבקש ברכה מהרבי, מה היא הדרך לחזק את ההתקשרות ולקבל מאורו הגדול, וכמובן רבים מתעתדים אף לנסוע להתפלל על ציון הרבי בניו יורק ביום ההילולא.
לעיתים נשמעים גם כאלו התמהים אחר הנהייה ההמונית אל הרבי כיום; "מילא כאשר הצדיק בחיים חיותו בעולנו הזה, וניתן לבוא ולשמוע ממנו דברי תורה ולהתברך מפיו, ניתן להבין זאת", טוענים הם, "אך מה עניינה של הנהירה לציונו של הרבי כיום? יכול היהודי לשבת בביתו, להתחזק בעצמו בעבודת ה' ולהתפלל לה' בעצמו?!"
התשובה לכך נמצאת באופן חד ומעורר, דוקא בפרשת השבוע, פרשת שלח:
מתוך שנים עשר המרגלים שהלכו לארץ ישראל, נשארו כלב בן יפונה ויהושע בן נון בנאמנותם למשה רבינו. שניהם חלקו בכל תוקף על דברי יתר המרגלים, עמדו לשכנע את עם ישראל להאמין בכוח ה' להכניסם לארץ ישראל, וקראו "טובה הארץ מאד מאד".
אך לאורך כל סיפור הדברים בפרשתנו, וגם בהמשך התורה, ניכר הבדל גדול בין יהושע בן נון, תלמידו הגדול של משה, ובין כלב בן יפונה, נשיא שבט יהודה:
כאשר כלב ויהושע משתפים פעולה יחד בניסיון לשכנע את העם, אופי הסברתם הוא ניסיון לדבר בהיגיון לאוזני העם: "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת … אך בה' אל תמרודו, ואתם אל תיראו את עם-הארץ, סר צילם מעליהם…", וכפי שחכמינו מסבירים, שכוונתם היתה לומר שאין מה לחשוש מהענקים שהיו בארץ, "סר צילם מעליהם – כשרים שבהם מתו", כלומר גם אם היה מה לחשוש, ההיגיון אומר שאין ממה לחשוש עוד.
אך ניסיון זה כשל מיד. לא ניכר שהיתה כל הקשבה, אפילו לרגע, לדבריהם, אלא מיד – "ויאמרו כל העם לרגום אותם באבנים"…
לעומת זאת, אופי ההסברה של כלב בן יפונה לבדו, היתה שונה:
רש"י מתאר, על-פי דברי חז"ל, את הרטוריקה מיוחדת שהשתמש בה כלב בן יפונה: "ויהס כלב את העם אל משה" – "השתיק את כולם .. לשמוע מה שידבר במשה, צווח ואמר וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? השומע היה סבור שבא לספר בגנותו, שהיה בליבם על משה בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו, אמר – והלוא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו"!
ואכן, לרגע אחד שותק העם ומקשיב, ואז פוצח כלב ב"נאום אמונה" סוחף: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"!
ומפרש רש"י: "עלה נעלה – אפילו בשמיםוהוא אומר עשו סולמות ועלו שם, נצליח בכל דבריו!" הוא מדרבן את העם לאמונה מלאה וחסרת פשרות בה' ובמשה עבדו, גם אם היא אמונה שלמעלה מן ההיגיון והטבע.
ואכן בהמשך הפרשה, מעניקה התורה שבח מיוחד לכלב דוקא – ואינה מזכירה את יהושע: "ועבדי כלב, עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה". מדוע השבח מגיע רק לכלב ולא ליהושע, שגם הוא עמד בניסיון ולא הצטרף לעצת חבריו המרגלים?
באחת השיחות הסביר הרבי כך את נקודת ההבדל בין יהושע בן נון לכלב בן יפונה:
יהושע נחלץ מעצת המרגלים ודרכם בזכות תפילתו של משה רבינו: "ויקרא משהו להושע בן נון יהושע" – "התפלל עליו, י-ה יושיעך מעצת מרגלים". משה התפלל עבור תלמידו הגדול יהושע שיהיה לו את הכח לעמוד בניסיון ולא להצטרף לחבריו. אין זה כוחו של יהושע, אלא כוחו של רבו שעמד לו.
לעומת זאת, ביחס לכלב לא שמשה רבינו התפלל עליו במיוחד; מניין אפוא היו לכלב אותם כוחות ותעצומות נפש לעמוד איתן מול כל חבריו ולחלוק על דעתם ודבריהם?
על כך מספרת התורה – "ויבוא עד חברון" – ומפרשים חז"ל "כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם".
כלב חש בכניסה לארץ שמשהו לא כשורה, שהאוירה סביבו מתחילה להיות שלא בדיוק על-פי דרכו של משה רבינו והאמונה המוחלטת בה' ובכניסה לארץ הקודש. יותר מכך, כפי שמסביר ה'אור החיים' הקדוש, "כי רוח אחרת היתה עימו" – כלב חש שגם בו עצמו מתחילה לפעם חלילה "רוח אחרת", רוח שלילית ובלתי-רצויה, הוא חושש שמא הוא עצמו מתחיל להיות מושפע מהאוירה הכללית סביבתו.
הוא לא חיכה שמשמים יחזקוהו, ולא סמך על כך שברכתו הכללית של משה רבינו ודאי כבר תכוון אותו 'איכשהו' לדרך הנכונה;
כלב בכוח החלטתו האישית ובהתגברות על הסביבה והיצר, עזב את כל החבורה, והלך לבדו לשאוב כוח וחוזק רוחני מקברי אבות. בשונה מיהושע, לא היה זה ברכה מלמעלה, אלא הוא עצמו, בכוח עבודת והתגברות עצמו מ'למטה', עורר והביא על עצמו את הברכה והכוח לכך.
לכן, מסביר הרבי, דוקא לכלב היה הכוח "להשתיק" את כל העדה, ואף את המרגלים עצמם. רק מי שמצליח בכוח עצמו 'להשתיק' ולנצח את יצרו שלו, בכוחו לפעול ולנצח גם את סביבתו.
רק יהודי המתגבר על כל מה שסביבו ו'משליך עצמו' לגמרי למקום הקדושה והאמונה – "נשתטח על קברי אבות" – "השתטחות" פירושה מצב שבו הגוף שוכב וה"ראש" אינו גבוה יותר מה"רגל" – האדם אינו נותן מקום לרגשותיו ומחשבותיו האישיות, אלא "מתבטל" כולו לצדיק ולביצוע רצון ה'. רק באופן כזה יכול האדם להגיע לאמונה של "עלה נעלה – אפילו בשמים", ולהפיץ אמונה זו בכל מקום.
לכן דוקא כלב זכה לשבח המיוחד של "ועבדי כלב" – דוקא כלב שהביא עצמו לדרגת "עבד פשוט" אמיתי, שמבטל את חשיבותו העצמית ומשתטח על קברי אבות, "והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה".
זהו המסר המופלא של כלב בן יפונה לדורנו:
דוקא כאשר ברכת הצדיק באה "מלמטה"; כאשר היהודי מכיר ומרגיש בעצמו שאין בכוחו לבדו להתגבר על ה"רוח אחרת" המנשבת בעולם, ובהתגברותו והחלטתו האישית הוא קם ונוסע לציון הרבי, אף שבגשמיות אין הוא זוכה לראות ולשמוע דבר; הוא מתייגע לבטל את יצרו, גשמיות גופו ו"הנחות העולם", ומתאמץ לשאוב כוח ואור רוחני ככל היותר מ"קברי אבות";
– דוקא אז ניתן להתגבר על כל מניעות העולם, ברוחניות ובגשמיות. רק אז ניתן להכריז בקול גדול ובאמונה שלימה החודרת ללב כל יהודי: "והלוא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו!" – "הרבי ממשיך לעשות ניסים ונפלאות ומעורר רחמים עבור עם ישראל!" אין לנו לחשוש כלל מכל הגבלות העולם, ואף לא מן ה"רוח האחרת" הזורעת בנו ספקות לפעמים; "עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה!"
