– הרב יוסף גערליצקי שליח הרבי לתל אביב יפו
בשכונת מרכז תל-אביב בה אני מכהן כרב, סוג המודעות הפופולאריות ביותר שניתן להיתקל בהן על כל עמוד ועץ רענן, הוא אותן מודעות שעליהן מתנוססות תמונות כלבים או חתולים, עם הכיתוב הזועק לעזרה: “אבד לנו כלבנו האהוב העונה לשם …. המוצא הישר יבוא על שכרו”. במקרים רבים מוסיפים כותבי המודעה גם כמה מילות תחינה נרגשות: “אנא, רחמו עלינו, אנחנו מתגעגעים לכלב החמוד שלנו”, וכיוצא בזה.
אחת התובנות החשובות שהנחיל מייסד תנועת החסידות, רבי ישראל בעל-שם-טוב, לעולם האמונה והמחשבה היהודי, היא האמרה כי כל דבר שיהודי רואה או שומע, גם אם נתקל בהן ‘במקרה’ ברחוב – משמים גרמו לו לראות או לשמוע זאת, ודווקא במקום זה, כדי שהדבר יוסיף וילמד אותו משהו בחייו הרוחניים. מה רוצים משמים ‘להזכיר’ ליהודי הגר במרכז ת”א, שעבור זה גורמים לו להיתקל שוב ושוב במודעות מעין אלו (כאשר ספק גדול אם אי פעם יוכל להועיל לבעלי המודעה..)?
התשובה לכך היא לא רק ברורה אלא גם זועקת, מכל פינת רחוב ומכל גינה ציבורית, בתל-אביב ובמקומות רבים בארץ. בכל מקום ניתן לראות בני נוער מסתובבים בעיניים ‘כבויות’ ובחדלון נפש, חסרי תוכן רוחני ושמחה אמיתית. אלו ילדי ישראל יקרים, פוטנציאל אדיר של אור וקדושה, ש’הלכו לאיבוד’ להוריהם – אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה.
בכל עת ובכל שעה ‘הולכים לאיבוד’ עוד ועוד ילדים כאלו, לא רק להוריהם אלא לכלל ישראל. ילדים שלא זכו לטעום בילדותם את אותה תמצית חיים של תורת ישראל המתוקה מדבש, כפי שקיבלו אותה בילדותם אבות אבותיהם לאורך מאות דורות, והם הולכים ותועים בשדות זרים, בחיפושי בילויים ו’תוכן’ מזויף, עד שרבים מהם, רחמנא ליצלן, מתבוללים כליל בין אומות העולם.
היכן המודעות הזועקות “אבדה לנו נשמה יהודית?!” מדוע לא רואים תחינות נרגשות בכל פינה “אבדה לנו נשמה יהודית מלאת טוהר וטוב, אנא עזרו לנו להחזירה הביתה”?!
בימים אלו כל מפלגה מתפארת בהישגיה בכנסת, בשלל הנושאים החשובים – בטחון, יוקר המחיה, בריאות וכך הלאה. אף לא אחת מן המפלגות מוצאת לנכון אפילו לנסות לעשות משהו בנושא הבוער ביותר העומד על הפרק – אותם ילדי ישראל שאלפים מהם ‘הולכים לנו לאיבוד’ מידי שנה בשנה. אף אחד אינו מצהיר אפילו באופן תיאורטי, כי ברצונו לעשות שינוי בחינוך בישראל, להכניס סוף סוף מעט ‘יידישקייט’ לבתי-הספר הישראליים; חינוך שבו לא ילמדו בצורה ‘אובייקטיבית’ על מסורת התורה והמצוות כחלק מ”תולדות העמים” (חלילה), אלא כחלק אהוב והכרחי בחיי האושר היהודי האמיתי.
זכורני שלפני כמה וכמה שנים השתתפתי בהתוועדות בחג ‘מתן תורה’ אצל הרבי, והרבי זעק מקירות לבו הק’ על מצב החינוך בארץ הקודש, בין היתר התבטא הרבי שבבתי ספר בארץ הקודש מכניסים הכל, חוץ מ”שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”! מותר לחנך ולדבר על הכל, חוץ מלהכניס את הקב”ה בתוך כותלי בית הספר!! “הקימו בכל עיר ועיר מרכזי ‘טיפת חלב’ לרווחתו הגשמית של כל ילד וילדה”, אמר הרבי, “אבל טיפת מים, של ‘אין מים אלא תורה’, עבור רווחתו הרוחנית של כל ילד וילדה – על זה לא חשבו בארץ…”
מעולם לא בדקתי ‘מה התכוון המשורר’ במודעות הכלבים האבודים כשכתב “המוצא הישר יבוא על שכרו”… אך בנושא ה’נשמות האבודות’ הדבר ברור – כל מי שיעשה משהו, למען חינוך יהודי, להשיב הביתה נשמה יהודית לדרך אבותיה, אין שיעור לשכר שיקבל על כך מאבינו שבשמים, שעבורו – כדברי ה’בעל-שם-טוב’ – כל יהודי אהוב לפני הקדוש-ברוך-הוא כבן יחיד שנולד לאביו לעת זקנותו.
כל פעילות, או סיוע לפעולות, שתכליתן היא להחדיר בליבם ונשמתם של ילד וילדה יהודיים את הזכות הגדולה ש”בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו” – היא בימינו בבחינת הצלת נפשות ממש, שעליה נאמר “כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם מלא”, ומביא לעצמו ולעולם כולו גאולה וישועה.
