התרחקנו מדי, הגיע הזמן לחזור!
הרב יוסף גערליצקי – רב מרכז תל אביב
מעשיה עתיקה מספרת על מספר נערים שאיבדו את דרכם ביער העבות, והנה עוברות השעות, לילה ויום, והם מנסים להיחלץ ולמצוא את דרכם החוצה, אך רק מסתבכים והולכים לעומק היער. לפתע מופיע מולם אדם מבוגר, מורעב ומוזנח, שיערו פרוע ובגדיו קרועים ובלויים. הם פונים אליו בתקוה: “שמא תוכל לומר לנו מה היא הדרך לצאת מן היער?” משיב להם האיש: “הלוא גם אני מחפש את הדרך כבר חודשים ארוכים. אך זאת כן אוכל לומר לכם: בדרך הזאת שהלכתי בה אני – אל תלכו…”
נדמה, כאשר אנו מביטים סביבנו כאן ברחבי ארץ ישראל ורואים את המצב בו נמצאים ילדי ישראל היקרים והאהובים, בני הנוער, והנוער שכבר התבגר, אותן נשמות קדושות ונפלאות שעליהם נאמר “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”, שבורא העולם אוהב ומתגאה בכל אחד מהם כבנו-יחידו, כדברי הפסוק “נצר מטעי מעשי ידיי להתפאר”;
כאשר אנו רואים את המצב בו נמצאים אותם צעירים יקרים, ישנו דבר אחד שודאי אנו יכולים להסיק: בדרך הזו שבה הלכנו – אסור ללכת. חייבים לחפש דרך אחרת.
לא מזמן למדנו בפרשת השבוע את דבריו המעוררים והמופלאים של רש”י, “רבן של ישראל”, שגם את דברי המוסר אומר באוזנינו בנעימה של תחנונים, כדבר מלמד אל תלמידיו האהובים. על הפסוק “כי יסיתך אחיך … או רעך אשר כנפשך, בסתר לאמר, נלכה ונעבדה … אשר לא ידעת אתה ואבותיך” (דברים י”ג, ז’) מסביר רש”י את המילים “אתה ואבותיך” – “דבר זה גנאי גדול הוא לך, שאף אומות העולם אין מניחין מה שמסרו להם אבותיהם, וזה אומר לך עזוב מה שמסרו לך אבותיך“.
זעקתו זו של רש”י נוקבת עד תהום ומחרידה עד עמקי לב. הכיצד קם דור בארץ ישראל, וכבר יותר מדור אחד, שעזב “מה שמסרו לך אבותיך”? יהודים מסרו את נפשם אלפי שנים על לימוד התורה, קיומה וקדושתה, והנה לפנינו צאצאיהם שאינם יודעים כלל מה היא אותה מסורת נפלאה, שאינם מכירים שמץ מחיי הרוח המופלאים של אבותיהם.
לדאבוננו הרב ישנם בארץ-הקודש קרוב למיליון ילדים יהודיים שאינם יודעים אפילו “שמע ישראל” ו”מודה אני”(!)… איך קרה האסון הנורא הזה? הרי זה דבר ש”לא היה לעולמים”, גם בגלויות הקשות ביותר שעבר עם ישראל לאורך כל ההיסטוריה?!
והתשובה הכואבת מפורשת בגוף הפסוק עצמו: “כי יסיתך אחיך … או רעך אשר כנפשך…” הדבר איננו קורה מעצמו, יש כאן “הסתה” מכוונת, דוקטרינת חינוך שלימה וברורה, שיש לה דרך ומטרה רחמנא-ליצלן, לעקור, להשכיח ולהרוס, היה-לא-תהיה. “אחים” ו”ריעים” ש”רוצים בטובתנו ובטובת ילדינו” כביכול; כל-כך רוצים, שלא איכפת להם מה”גנאי הגדול”, שאף אומות העולם מבינים ובזים על עזיבת דרך ומסורת אבותיהם…
זה למעלה משבעים שנה, שמשרד החינוך בארץ-הקודש פועל בשיטתיות ובאופן מכוון, להכניס לבתי-הספר הממלכתיים את כל התכנים של הרוחות הרעות המנשבות בעולם, מהם גם תכנים של זוהמה ועבודה-זרה, פה-ושם גם ‘עושים טובה’ ומוכנים להכניס מה”תרבות והפולקלור היהודי”; אך רק דבר אחד נזהרים מלהכניס לבתי-הספר, את עולם-התוכן העשיר, החי והנפלא, של “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.
“כי יסיתך … בסתר”, ה’הסתה’ הזאת של משרד החינוך הישראלי לעזוב את דרך אבות, נעשית ב”סתר”, בגישה ישירה אל תת-ההכרה של הילד. משווים באוזניו את אמונת אבותיו שעליה הם מסרו את נפשם לאמונות טפלות של שבטים בג’ונגל, על כל ביקור בבית-כנסת מקפידים לקחת אותו גם לביקור בכנסיה ומסגד, להבדיל. את סיפורי ההוד של אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, מספרים להם כ”סיפורי-עם” שנועדו כדי ש”נגלה את חולשותיהם וטעויותיהם של גיבורי התנ”ך”… לועגים לעולם הערכים היהודי, במרומז או בגלוי, ואת ערכי ה”נאורות” הגויית מקדשים באמונה עיוורת.
וכך, מנתקים את הילד לא רק מאבות אבותיו, אלא מנפשו שלו, מהנשמה היהודית האלוקית הפועמת בתוכו ומחפשת נואשות את ביטויה.
בימים אלו קמו כמה רבנים אמיצים, למחות ולהפגין כנגד תוכנית טלויזיה בזויה הלועגת ומבזה את קודשי הקודשים של עמנו, ויישר כוחם. אך חשוב לזכור מה מקורן של רעיונות-עיוועים אלו, מניין נובע החושך המוסרי והערכי הנורא. המקור הוא לא בתוכניות הסאטירה והליצנות המטופשות, שכל עיקרן נועד להשחתת הזמן והנפש. שורש הטרגדיה נמצא במקום ה”רציני” וה”מחנך”! בתוככי גישת החינוך והתוכן של משרד החינוך הישראלי! שם נאמרים, במילים גבוהות וברצינות גמורה, דברים גרועים עוד יותר ממה שנאמר בבדיחה ובקריצה בתוכניות ההומור!
והתוצאות ניכרות היטב בשטח, משנה לשנה יותר ויותר. לא רק בהתנהגות הנוער מבחינה מוסרית וערכית, עליה מרבים להתלונן במחוזותינו; אלא בעיקר ב”אסון השקט” שעליו אין מדברים כלל – הניתוק המוחלט של בוגרי מערכת החינוך הישראלית ממורשתם ומעמם, עד שאחוזי ההתבוללות בקרב מיליון ישראלים ‘יורדים’ בחו”ל גבוהים בהרבה מאלו של יהודים מקומיים בחו”ל! (78% התבוללות בקרב ישראלים יורדים, מול 54% בממוצע בקרב קהילות יהודיות מקומיות בעולם – באירופה, דרום אמריקה, קנדה ואוסטרליה).
עם צעיר יהודי בחו”ל, גם אם איננו ממשפחה בעלת רקע דתי, ניתן בהחלט לקיים דו-שיח רציני על החשיבות של שמירה על המסורת הבסיסית ומציאת בת-זוג יהודיה. עם בחור ישראלי במקרים רבים לא מוצאים כלל שפה משותפת, והוא אף כועס על עצם העלאת הנושא – “מה זה משנה?! יהודיה, לא יהודיה, כולנו בני אדם!” ותשובה זו איננה נובעת חלילה מבורות, טיפשות או רוע; להיפך, הוא פשוט מטיח כלפי בן-שיחו את התכנים שעליהם גדל והתחנך מהגן ועד האוניברסיטה, “לתפארת מדינת ישראל…”
אנו עומדים בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, עליו המשיל מייסד חסידות חב”ד, בעל ה’תניא ושולחן ערוך’ רבי שניאור זלמן מליאדי, את המשל המפורסם של “המלך בשדה”. בחודש אלול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מגיע ל”שדה” אל חיי היומיום והחולין שלנו, וכל אחד ואחת רשאים ויכולים לגשת אליו והמלך מקבל שם בשדה כל אחד ואחת בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, גם ובעיקר לאלו הנמצאים ב”לבושי השדה”, ‘בגדי העבודה’, שאינם ‘נקיים’ גם ברוחניות.
כך שגם אם התרחקנו מאד, והרחקנו את בנינו וצאצאינו ממסורת אבותיהם, הרי שבימים אלו, הקב”ה פונה אלינו, באהבה וברצון, ואומר “שובו בנים שובבים”. אנו יכולים ברגע אחד להחליט ש”בדרך הזאת שבה תעינו לא נלך עוד!”
נחזור להיות מי שאנו באמת, מי שהיינו תמיד מאז ומעולם. לא נתבייש ולא נעזוב “מה שמסרו לנו אבותינו”, שמירת שבת וכשרות, טהרת המשפחה, קביעת עיתים ללימוד תורה אמיתי שבו מכירים ומרגישים מיהו “נותן התורה”, וחינוך ילדינו בגאוה יהודית שאנו שונים ומיוחדים מכל עם. כפי שכל ילד יהודי יודע לדקלם בבר-המצוה “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”.
בידינו הדבר. “ראה נתתי לפניך את החיים … ובחרת בחיים”.
