ימים של הזדמנות היסטורית
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
ימים של הזדמנות היסטורית
בספרי ההיסטוריה יש שם והגדרה לכל תקופה, בפרט פרקי ההיסטוריה הקרובים מהדורות האחרונים, המתועדת היטב. יש זמן של מלחמה, וזמן של רגיעה. “תקופת ההמתנה” ו”מלחמת ההתשה”. ימי שמחה של נצחון גדול ומהדהד, וגם ימי עצב ושכול, לדאבוננו.
נדמה, שאת התקופה הזאת, בפרט הימים האחרונים שאנו חווים, יתקשו להגדיר בספרי ההיסטוריה, ולפחות אנו עצמנו ודאי לא יודעים להסביר ולהגדיר. מין תקופה משונה ומוזרה, של עם שלם שיושב בחרדה, יש שיאמרו בציפיה, בחרדה ממה בדיוק? אף אחד לא ממש יודע. עשרות מומחים ופרשנים יושבים יומם ולילה בתחנות הרדיו ואולפני הטלויזיה ומלהגים עד אין סוף, ועדיין אין איתנו יודע עד מה.
מישהו למשל יכול לומר באיזה איזור בארץ בטוח יותר לשהות בימים אלו? את תושבי הצפון מפנים למרכז, אבל מומחי הטרור דוקא מעריכים שתגובת החיזבאללה ואיראן תופנה כלפי תל-אביב והמרכז.. האם הדרום בטוח יותר? – בעצם שם יש אזעקות כל יום לאחרונה. נברח לחופש באילת? שם החות’ים מאיימים.. אז אולי נהיה קצת פחות פטריוטיים, נארוז את המשפחה ונצא לחופשה בחו”ל עד יעבור זעם? – כל הטיסות מתבטלות וגם זה כבר כמעט בלתי אפשרי… וכלשון המדרש (ילקוט שמעוני ישעיה רמז תצט) “וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נלך ולהיכן נבוא?”
אנחנו נמצאים בימים הסמוכים לצום תשעה באב, אבל המצב המיוחד הזה הזכיר לי רעיון מופלא של הרבי דוקא בקשר לעשרה בטבת:
הרמב”ם כותב (הלכות תעניות פרק ה הלכה א) : ”יש ימים שכל ישראל מתענין בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב”. ומפרט הרמב”ם את ארבעת הצומות ואומר לגבי צום עשרה בטבת: “..ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק”.
אמנם, צום עשרה בטבת נראה לעינינו פחות חמור בהלכותיו מתשעה באב, אך ידועה דעתו של ה’אבודרהם’, מגדולי ה’ראשונים’, שהובאה בספרי ההלכה, שאם היה חל צום עשרה בטבת בשבת – היה עלינו לצום בשבת ולא היה ניתן לדחותו כשאר הצומות; שכן, כשם שעל יום הכיפורים נאמר “בעצם היום הזה” ולא ניתן לדחותו אם חל בשבת, כך על עשרה בטבת נאמר בפסוק “בעצם היום הזה סמך מלך בבל” – ולכן גם הוא דינו כיום-הכיפורים, שאין הוא נדחה מפני השבת.
משמעות הדבר היא, שלאמיתו של דבר צום עשרה בטבת יש בו חומרא יתירה על כל שאר הימים שנקבעו לזכר הגלות וחורבן בית-המקדש, והסיבה היא פשוטה – ביום זה התחיל הכל. כל המאורעות הקשים של הגלות והחורבן, כמו שבעה-עשר בתמוז ותשעה באב על כל התיאורים הקשים של רעב והרג וכאב, כולם היו תוצאה והמשך. ההתחלה של כל הדברים הנוראים היתה כאן, בעשרה בטבת.
ודוקא אחרי ההבנה שיום זה הוא הקשה מכל, מאיר הרבי נקודה מהפכנית: כלל הוא בתורתנו הקדושה “הקב”ה מקדים רפואה למכה”. לא יתכן שהקב”ה יביא על עמו רגע של קושי, מבלי שיעניק להם קודם את התרופה והפתרון לאותו קושי. אותו רגע של תחילת הגלות הנוראה, המצור הקשה
של “סמך מלך בבל על ירושלים” שאין יוצא ואין בא, חייב להיות הרגע שבו בעצם ניתנה לנו התרופה והפתרון לאותה גלות עצמה.
סיבת הגלות והחורבן, כידוע לכולנו, וכפי שמרגישים כולנו כאן על בשרנו בשנה האחרונה, היא פירוד הלבבות, שנאת-חינם בין יהודים. ולכן, תחילתה של אותה גלות היתה דוקא במהלך שהוא עצמו מורה את הדרך ומתחיל את הפתרון והתרופה – מצור על ירושלים: כל אנשי ירושלים מאוחדים במקום אחד, ובמקום שהוא “ירושלים” עיר הקודש – “עיר שחוברה לה יחדיו” שמחברת את כל עם ישראל לחיבור אחד, וכפי שמסבירים חז”ל ש”ירושלים” היא הלשון “יראה – שלם”, השלימות ביראת ה’. “אין יוצא ואין בא” – אף אחד מתושבי ירושלים אינו יכול להיפרד מחברו, ואף אחד שאינו שייך אליהם לא יכול להכנס לעיר, “וזר לא יקרב אליכם”. אחדות מלאה סביב קדושת עם ישראל ובית המקדש.
לכן לשון הכתוב, כפי שציטט אותה הרמב”ם, איננה “צר מלך בבל על ירושלים”, אלא “סמך מלך בבל”: “סמך” מלשון תמיכה, חיזוק וסעד; “סומך ה’ לכל הנופלים”. הקב”ה שלח את מלך בבל שיסמוך ויחזק את האחדות בעם ישראל, כדי שעל-ידי כך יתחזק עם ישראל ויוכל להתגבר על הגלות, לנצח את הפלגנות והפירוד.
בכך הקב”ה גם העניק את התרופה לעם ישראל וגם הראה להם את הדרך כיצד ניתן למנוע מלכתחילה את המכה – אם רק תנצלו את ההזדמנות להתאחד באמת, הרי שמעז ייצא מתוק, ולא רק שלא יהיה חורבן, אלא שמכך עם ישראל ייצא מחוזק יותר ובמצב טוב ונעלה הרבה יותר. שכן, מצות אהבת ישראל, כמו שאמר הלל הזקן “זוהי כל התורה כולה”, וכל שאר המצוות הם רק “פירוש” ורקע לאהבת ואחדות ישראל.
נראה, שכדברים האלה ממש חווים אנו בימים אלו: פתאום כולנו, תושבי הצפון והדרום, תל-אביב וירושלים, יו”ש והנגב, הרצליה ובני ברק, באר שבע ונתניה, צפת וסביון – כולנו חיים באותה תחושה של בלבול וחוסר-אונים; “אין יוצא ואין בא”. אין לאן לברוח והיכן להתחבא. כבר זמן רב שלא חשנו בצורה מוחשית כל כך את הביטוי המדויק “כולנו באותה סירה”. לכל כיוון שמסתכלים רואים עוד אויב ועוד צר העומד עלינו לכלותינו. מדרום ומצפון וממזרח ואפילו ממערב. “ידידותינו” הגדולות מאומות-העולם גם הם מוכיחות ש”אין לנו על מי להישען”.
אלו ימים של הזדמנות עצומה! אלו ימים שאויבינו כביכול מאיימים עלינו מכל צד ופינה, אך באמת הם “סומכים” ומסייעים לנו, לראות מי אנחנו באמת, להפנים ולהכיר בכך שאנחנו עם אחד ממש, “קומה אחת שלימה”. כולנו, כל יהודי ויהודי ללא יוצא מן הכלל, כולנו מאוחדים סביב ארץ ישראל ותורת ישראל. שהרי יש דבר אחד משותף לכל האויבים בכל החזיתות שנגדנו, לא “כיבוש” ולא “סכסוך טריטוריאלי” – אלא אך ורק השנאה לעם ישראל מפני שהוא עם ישראל!
על כל אחד ואחת מאיתנו לנצל את הימים האלו, שבפנימיותם הם באמת ימי חסד ואור, לעשות כל שביכולתו להגביר את האחדות ואהבת ישראל. והימים האלו יירשמו כפרק של זהב בתולדות ההיסטוריה היהודית – הימים שבהם עם ישראל השכיל סוף סוף להתאחד באמת, להרים את ראשו בגאוה יהודית, ומיד “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”!
…
