נחמו נחמו עמי – נחמה בכפליים
מאמר על פי תורתו של הרבי לשבת ‘נחמו’
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
השבת הקרובה, מכונה בשם “שבת נחמו” על שם ההפטרה “נחמו נחמו עמי” אותה נקרא בשבת, שמתחילה את סדרת הפטרות הנחמה של הקב”ה באמצעות נביאי ישראל, לעם ישראל.
על הנחמה העתידה לבוא לישראל בסיומה של הגלות, כשתגיע הגאולה, מבשר הנביא באמרו: “נחמו נחמו עמי – יאמר אלוקיכם”.
המדרש מסביר את כפילות הלשון: “לקו בכפליים ומתנחמים בכפליים”. מה פשרה של נחמה כפולה זו?
אנו פוגשים בביטוי כפול זה, גם בסיפור שמספרים לנו חז”ל בנוגע לגלות וגאולה:
“וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי ברחוק מאה ועשרים מיל. התחילו (=שלושת החכמים) בוכין, ורבי עקיבא – משחק (=צחק משמחה). אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: שגויים הללו, שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים, יושבין בטח והשקט, ואנו – בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש, ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני משחק, ומה לעוברי רצונו כך – לעושי רצונו על אחת כמה וכמה”.
ובהמשך הדברים:
“שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיוון שהגיעו להר הצופים – קרעו בגדיהם. כיוון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודש הקודשים. התחילו הן בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו “והזר הקרב יומת”, ועכשיו “שועלים הלכו בו” ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני משחק – דכתיב: “ואעידה לי עדים נאמנים, את אוריה הכהן ואת זכריה בן ברכיהו”, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה – אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני?! אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: “לכן בגללכם ציון שדה תחרש”, בזכריה כתיב: “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים”. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו”.
שוב לפנינו הביטוי הכפול: ניחמתנו, ניחמתנו, דבר המחייב הסבר, כפי שהכרח להסביר, כאמור לעיל, את תופעת הכפילות בהזדמנויות האחרות של הנחמה.
נוסף לכך, בשני הסיפורים ישנם פרטים הטעונים הבהרה והסבר, ובכלל זה דיוקים שונים בלשון השיחות שהתנהלו בין רבי עקיבא וחבריו. למשל: מה שואל רבי עקיבא “מפני מה אתם בוכין?”, וכי אין בחורבן הבית או בצהלתה של רומי, האויבת המנצחת סיבה לבכייה? בנוסף, כשהגיעו להר הצופים (בסיפור השני) קרעו כולם את בגדיהם, כולל רבי עקיבא, שהרי זו ההלכה, ורק לאחר מכן כשראו את השועל היוצא מבית קודשי הקודשים התחיל הוויכוח ביניהם, מה נשתנה? ועוד: וכי אילו לא ראה רבי עקיבא את קיום נבואתו של אוריה – היה מסופק, חלילה, בקיום נבואת זכריה? והמעיין היטב ובדייקנות ימצא עוד פרטים ודיוקי לשון המחייבים הסבר וביאור.
ידועה שיטתו הכללית של רבי עקיבא: “לעולם יהא אדם רגיל לומר: כל דעביד רחמנא לטב עביד (=כל שעושה הקב”ה – לטובה הוא עושה)”. רבי עקיבא מורה להבחין ולשים לב לתוצאות המאוחרות העתידות להיות מן המעשה שלפנינו, ולא לשפוט אותו כפי שהוא נראה בטווח קצר, וכיוון שבסופו של דבר תצמח מזה טובה – יש להתייחס לכך כבר עתה, בהתאם לכך.
ברם, כאן הגיעו הדברים לממדים שמעל ומעבר לרגיל. אדם מוכן לסבול במידה מסוימת כדי להגיע לאחר מכן למצב מזהיר במיוחד, אך – בשיאים כאלה וממדים כאלה?!
על עצם חורבן הבית והגלות הצטערו הן רבי עקיבא והן חבריו במידה שווה. כאן פרצו החכמים בבכי – כשהתקרבו לרומי ושמעו צהלתה או כשהתקרבו לבית קודש הקודשים וראו שועל יוצא משם. רבי עקיבא שאל אותם מדוע התעוררתם עתה דווקא לבכייה יתירה, והרי גם לפני כן ידעתם על החורבן? (ובהר הצופים, בתחילת הסיפור השני, אף קרעו בגדיהם).
תשובתם הייתה בציינם את חילול השם הנורא והמיוחד כפי שהתבטא במה שראו עיניהם ושמעו אזניהם: הרי די בעצם החורבן והגלות – מדוע צריכה להיות כל כך גדולה העוצמה, הביטחון והצהלה, של האויב?! כך גם – בחרישת שטח בית המקדש עצמו, והליכת השועל בבית קודש הקדשים. דברים שהם חמורים ונוראים הרבה מעל ומעבר לעצם תופעת חורבן הבית והגלות?!
אך רבי עקיבא הסביר להם, כי היא הנותנת: כיוון שחורבן והגלות הגיעו לשיא גדול כל-כך – ודאי הדבר שגם הגאולה, והמצב שיבוא בעקבותיה, לא יהיו בממדים רגילים וצפויים, כי אם בממדי שיא ועוצמה בלתי רגילים.
הגאולה תהיה בהידור כה רב ובתוספת כה גדולה עד שיתברר אז לכל, לא רק הכדאיות שבעצם הירידה שבחורבן ובגלות, אלא שתיראה ותורגש אז הכדאיות, התועלת והטובה שישנה בתוספת ובמצבי השיא של הגלות.
או אז, כאשר נראה, נדע ונרגיש לא רק מדוע סבלנו, אלא גם מדוע סבלנו בעוצמה כה גדולה, כיוון שהגאולה תהיה בתוספת ובהידור ובעוצמה וממדי שיא בלתי צפויים כלל, אז נכריז: אודך ה’ כי אנפת בי!
זה פשר הנחמה הכפולה של רבי עקיבא, הרמוזה, בין השאר, בנבואת: “ציון שדה תחרש”, כשאדם חורש וזורע הריהו “מקלקל” כביכול, את השדה – כדי להגיע לצמיחה גדולה, הרבה מעל ומעבר לגודל הגרעינים המושקעים באדמה והולכים “לאיבוד” ואכן לעתיד לבוא יהיה “וניגש חורש בקוצר” ו”חיטים ככליות”. סמל ורמז לצמיחה בלתי משוערת, הרבה מעל ומעבר ל”נזק” שבחרישה ובזריעה.
לפיכך אמרו החכמים: “עקיבא נחמתנו, עקיבא ניחמתנו” – נחמה כפולה, הן על עצם החורבן והגלות והן על ממדי התוספת והשיא שבדבר.
לזה רומז הכתוב: “נחמו נחמו עמי” – “לקו בכפליים ומתנחמים בכפליים”.
ויהי רצון שעל-ידי מעשינו ועבודתנו, בלימוד התורה ובקיום המצוות בהידור ובשמחה ובאהבת ישראל אמיתית, נזכה בגלוי ממש לא רק ל”נחמו נחמו” כי אם, יותר מזה, ל”אנכי אנכי הוא מנחמכם”, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
