מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
על המעמד ההיסטורי נורא ההוד של מתן תורה בהר סיני נאמר בתורה "והר סיני עשן כולו". אמרו על כך חכמינו, שהמילה 'עשן' היא ראשי-תיבות ע'ולם ש'נה נ'פש, שלושת הרבדים מהן מורכבת הבריאה כולה – "עולם" זהו המקום, "שנה" היא הזמן, ו"נפש" זהו האדם, בחיר הנבראים.
יום הכיפורים הוא יום השיא של שלושת הרבדים:: עולם – המקום הקדוש ביותר הוא קודש הקודשים בבית המקדש, לשם נכנס הכהן הגדול – האדם המקודש ביותר (נפש), ביום הכי קדוש (שנה) להקטיר קטורת ולהתפלל עבור עם ישראל.
לאורך כל הדורות, אפילו במקומות הנידחים ביותר ובמצבים הנוראיים של גזירות, חורבן ושואה, שמר עם ישראל מכל משמר על קדושת יום הכיפורים. חינכו את הפעוטות כבר מגיל ינקות שיגיעו להשתתף ב"כל נדרי", ינשקו את ספרי התורה המוצאים מארון הקודש בדחילו ורחימו; שיספגו משהו מאוירת הקדושה וההתעלות של היום, עד שיגדלו ויילכו בעצמם לבד לבית-הכנסת.
בכל מקום בעולם, ולו הנידח ביותר, שהיתה בו קהילה יהודית קטנה, ידעו כולם שביום הכיפורים הכל סגור ושקט, הפעילות היחידה היא בבית הכנסת, שם מתכנסים כולם אנשים נשים וטף לרגעים של קדושה והתרוממות הנפש.
גם אומות העולם כיבדו תמיד את היום הקדוש ליהודים והיו נזהרים מלפגוע בכבודו. עד היום ישנם מקומות שמתוך כבוד לעם ישראל סוגרים הגויים את חנויותיהם לכבוד יום הכיפורים.
כל זה נכון לאלפי שנות היסטוריה של גאווה יהודית, אבל לדאבוננו, רק עד שנת 1948. משהוקם משרד החינוך של משרד ישראל – הכל השתנה. עשרות שנים של מאמץ בחינוך הממלכתי, מתחת לפני השטח, לשרש ולעקור כל זכר וקשר ליהדות מסורתית ואמיתית, חיה ומחייה, הצליחו למחוק גם את יום השיא של הרגש היהודי, את הנקודה היהודית הפנימית שמעולם לא הצליחו שונאי ישראל לנצח.
אין חולק על כך שבקרב רוב מוחלט מילדי ישראל והוריהם יום הכיפורים אינו אלא "חג האופניים". הימים שלפני היום הקדוש, שאצל עם ישראל לדורותיו היה מוקדש לבקשת מחילה, חשבון נפש, היטהרות והזדככות, מוקדש כיום לקניית אופניים ואביזריהם, הכנת מסלולים ועוד, כאשר גם המבוגרים וההורים שותפים מלאים בחגיגה הגדולה. בית כנסת? יום קדוש? הזדככות והתרוממות הנפש? אין על מה ועם מי לדבר.
לא, אין להאשים במצב את בני הנוער והילדים הישראלים, נשמות טהורות וזכות שבאופן אישי אני זוכה לראות עד כמה הם כמהים ליהדות ותורה.
זוהי תוצאה של חינוך שיטתי של עשרות שנים, של מאמץ מכוון והרסני להכניס את היהדות למוזיאון ואת המצוות למשבצת של תרבות עבר; של מורות שחוששות לדבר עם הילדים בכיתתן על החשיבות של ללכת לבית הכנסת ביום כיפור, כי "המערכת לא אוהבת את זה", ובמילים אחרות – "אני חוששת למשרתי".
מדינת ישראל משקיעה הון עתק להביא בני נוער מחו"ל לבקר בארץ, "לחבר אותם לעם היהודי"; בעוד את בני הנוער שלה היא מחנכת בעצמה להתנתקות מכל רגש ושייכות יהודית.
ברוך ה', ישנה גם תופעה הפוכה, של "והשיב לב אבות על בנים", של התעוררות פלאית של בני הנוער למלא את בתי הכנסיות ושיעורי התורה;
ועדיין, כשאני רואה את אלפי הילדים היקרים, "תינוקות של בית רבן", שהקב"ה יושב ומצפה להבל פיהם הטהור, הקורא "שמע ישראל" כדי להכריע את העולם לכף זכות, מדוושים עם הוריהם לאורך כל היום הקדוש ברחובות העיר; אני כותב בכאב מדם ליבי " החינוך הישראלי ניצח! הצליחו לעשות את הלא-יאומן, לעקור ממיליוני יהודים את היום היהודי הקדוש ביותר!" ואז אני נזכר תמיד במה שהיו שאמרו אחרי מלחמת יום-הכיפורים "עוד נצחון כזה – ואבדנו.."
אכן, ישנו כיום שינוי מגמה במשרד החינוך, אך מסופקני מאד אם זהו השינוי אליו ייחלנו. כדי לעשות שינוי אמיתי, של מאה-ושמונים מעלות, צריך קודם להבין את עומק ומהות הבעיה. אך בכל מקרה – המבחן האמיתי הוא מבחן התוצאה – איך ייראו רחובות ישראל ביום הקדוש.
תאמרו – "זה תהליך ארוך", "זה לא פשוט", "עושים כמיטב היכולת אך לא הכל אפשרי". ואני אומר על-פי דברי חז"ל – "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמן … יגעתי ומצאתי – תאמן" (מגילה ו, ב).
