ד”ר איליין מ. פרל
פסיכולוגית וד”ר לחינוך מיוחד, ניו יורק
פסיכולוגית וד”ר לחינוך מיוחד, ניו יורק
—
אחר-צהריים תל אביבי רגיל, באחד מביקוריי בארץ, אני צועדת ברחובותיה המרכזיים של העיר הגדולה. למרות מצב הקורונה, רחובותיה של העיר ללא הפסקה אינם ריקים כמובן, מול פניי חולפים ברחוב עוברי אוח רבים, אנשים, נשים ו.. כלבים.
לכאורה, מראה רגיל וסימפטי, כמעט כל אחד ואחת מהעוברים והשבים צועד כשלצידו כלבו הנאמן, חיית המחמד החביבה, ידידו הטוב ביותר של האדם. ובכל זאת, משהו תפס את תשומת ליבי. ניסיתי להתבונן באנשים סביבי, רווקים ורווקות במיטב ימיהם, גילאי ה30 וה40, עם כלביהם. זוהי לא האידיליה האמריקנית של זוג הורים, שני ילדים וכלב; גם לא חיבה יתירה לבעלי-חיים. שגרת החיים של מדרכות תל אביב שידרה משהו אחר, מטריד ובעייתי.
התובנה היכתה במוחי כשראיתי מחזה שזעזע אותי. צעירה בעלת כלב מגודל היתה עסוקה בטלפון הנייד שלה באמצע הרחוב, והכלב ניצל זאת לזנק בצורה מבהילה לעברו של קשיש שעבר במקום. הקשיש נפל מלוא קומתו ארצה בצורה מסוכנת, ומפיו נתמלטה צעקה רמה. בעלת הכלב הרימה סוף סוף את ראשה מהמסך, במקום לגשת אל הקשיש ולדאוג לו, חייכה חיוך אטום אל הקשיש ואמרה “מה נבהלת? החמוד שלי לא עושה כלום!” ומיד החלה ללטף ולחבק את ה…כלב.
באותו רגע הבנתי את הבעיה. הכלב של רבים מאותם אנשים ונשים בודדים איננו חיית מחמד או שעשוע. הכלב ממלא פה צורך מאד טבעי של כל אדם, אך בצורה מעוותת והרסנית.
*
רבבות מאמרים, ספרים, שירים ומחקרים, מנסים לענות על השאלה מהו האושר האנושי, מתי ואיך מגיעים לתחושת שלמות וסיפוק פנימי. פילוסופים ופסיכולוגים וחוקרים מנסים למצוא תשובות מעמיקות וסבוכות. אך האמת היא שהתשובה היא דוקא קלה ופשוטה, ויודע אותה וחש בה כל אשר לב אדם בקרבו.
התרבות המודרנית והבלי מחקרי הפסיכולוגיה, המקדשים את ההתמקדות ב’אגו’ האישי ובהעצמת ה’אני’, “מה אני רוצה” ו”מה אני מרגיש”, מצליחים לעיתים להשכיח מאיתנו את האמת הפשוטה: אנחנו נבראנו כמשפחה, ולמען המשפחה. תכלית ומשמעות חיינו ואושרנו האמיתי היא להביא חיים לעולם, לחנך ולגדל חיים חדשים ולהאיר את חייהם כך שיאירו גם הם את העולם. זהו הטוב והאושר האמיתי בעולם ואין בלתו. קוראים לזה, פשוט מאד, נחת.
“לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו” אומר הבורא לאחר בריאת האדם, ומיד לאחר בריאת האשה ונישואי הזוג הראשון בעולם נותן להם הבורא את המצוה הראשונה, ההדרכה הראשונה והעיקרית לחיים טובים ומאושרים, בעלי משמעות אמיתית – “פרו ורבו ומלאו את הארץ”.
המסורת היהודית כולה מתחילתה עומדת על חיי המשפחה וסובבת סביבם. ערך המשפחה הוא הערך העליון והמקודש ביותר. החג המסמל יותר מכל את הזהות היהודית – חג הפסח, נקבע כחג “למשפחותיכם”, ובכל פעם שהאלוקים מונה את בני ישראל במדבר “כדי להראות חיבתם” הם נמנים “למשפחותיהם לבית אבותם”. השבת והחג והבר-מצוה וכל חיי התורה – הכל מסביב למשפחה, יחד עם המשפחה ולמען המשפחה. זהו האושר האנושי הבסיסי והאמיתי.
לא לחינם בני אדם שאינם זוכים לפרי בטן, לא-עלינו ולא על אף אדם, חשים כאב נורא ותחושת “למה לי חיים”, גם אם הם עצמם מצליחים ומגיעים להישגים גבוהים בחייהם האישיים. בתוככי ליבנו פנימה כולנו יודעים ומרגישים זאת עד שמיותר לומר זאת – הקמת משפחה היא היא משמעות החיים. כן אותו “יידישע נחת” מיושן, לראות את ילדינו גדלים בדרך הנכונה, מחונכים וטובים ועושים טוב לסביבתם – הוא הוא האושר האמיתי.
תחושה זו מושרשת עמוק כל כך ב’די-אן-איי’ האנושי, שבאופן טבעי לחלוטין אנשים מקדישים את כל חייהם, עובדים בקושי רב יום ולילה, מתייסרים ומתמודדים עם אתגרים מורכבים, רק עבור פרנסת, גידול וחינוך ילדיהם. אנחנו משעבדים את עצמנו לילדינו ולהקמת משפחתנו וביתנו, לא מתוך איזה ויתור או הקרבה, אלא משום שאנו יודעים וחשים בתוככי נפשנו שזו תכליתנו, זוהי משמעות חיינו.
*
אבל מה קורה כאשר הכל מתעוות? כשמערכת החינוך, האקדמיה והתרבות שסביבנו מנסות לעקור את ערך המשפחה מראש סדר העדיפויות? כאשר כבר מגיל הינקות מטפטפים לראשנו ש”אתה מרכז העולם”, “אל תהיה פראייר של אף אחד”, “תעשי רק מה שאת אוהבת”? ואז גם מטיפים לנו, במודע ובתת-מודע, ש”יש כל מיני משפחות”, ו”לא חייבים תמיד אבא ואמא וילדים”.
נדמה שאין עוד מקום בעולם כמו בארץ, ובעיקר ב”סצנה התל-אביבית”, שהתרבות המערבית הפוסט-מודרנית הצליחה לבלבל כל-כך את אמיתות החיים הפשוטות. כאשר עיקר הצלחתה בשיבוש החיים הנורמליים והבריאים היא בהדחקת חיי המשפחה היהודיים, עד כדי השפלתם. פלא שרבים מהצעירים התל-אביביים הם בודדים, דכאוניים, ואטומים לסביבתם? הלוא לכך בדיוק התחנכו משחר ילדותם.
אלא שהצורך האנושי לתת מעצמנו, לעבוד ולהקריב כדי להגיע לקצת נחת, עדיין קיים איפה שהוא בעמקי הנפש, הוא לא נעלם ומנסה לבטא עצמו, ובכן, הוא אכן מתבטא, ב.. גידול כלב.
זו הסיבה שרבים מבעלי הכלבים “אינם רואים” את סביבתם, רוב עולמם הרגשי סובב סביב הכלב, הם משתעבדים לו ולצרכיו, והכלב הופך להיות ה”תא המשפחתי” שלהם. זהו צורך אנושי מובן בהחלט, אבל מעוות והרסני. שכן ההשקעה הרגשית והפיזית בכלב, לעולם לא תביא אף חלקיק קטנטן של אושר כמו בהקמת בית ומשפחה, לעולם לא יביא לרגע אמיתי של נחת.
לא קל לי לכתוב את הדברים, אני מבטאת אותם מכאב מעומק ליבי. אני מסתכלת על אותם צעירים וצעירות, חלקם כבר לא כל כך צעירים/ות, שבמקום לחתל את ילדיהם הם אוספים את גללי הכלבים מהמדרכה, וליבי יוצא אליהם. אני בטוחה שאפשר אחרת, אפשר לשנות. אפשר להחזיר את ערך המשפחה היהודית לראש סדר העדיפויות, שם מקומו הטבעי.
אפשר וצריך שילדי ישראל יתחנכו לאור ערכי תורת ישראל, תורת אבותיהם שלהם, ערכים שרוב האנושות בעולם מכירה באמיתותם הנצחית. אפשר וצריך שיהיה לנו ולהם, קצת יידישע נחת.
לכאורה, מראה רגיל וסימפטי, כמעט כל אחד ואחת מהעוברים והשבים צועד כשלצידו כלבו הנאמן, חיית המחמד החביבה, ידידו הטוב ביותר של האדם. ובכל זאת, משהו תפס את תשומת ליבי. ניסיתי להתבונן באנשים סביבי, רווקים ורווקות במיטב ימיהם, גילאי ה30 וה40, עם כלביהם. זוהי לא האידיליה האמריקנית של זוג הורים, שני ילדים וכלב; גם לא חיבה יתירה לבעלי-חיים. שגרת החיים של מדרכות תל אביב שידרה משהו אחר, מטריד ובעייתי.
התובנה היכתה במוחי כשראיתי מחזה שזעזע אותי. צעירה בעלת כלב מגודל היתה עסוקה בטלפון הנייד שלה באמצע הרחוב, והכלב ניצל זאת לזנק בצורה מבהילה לעברו של קשיש שעבר במקום. הקשיש נפל מלוא קומתו ארצה בצורה מסוכנת, ומפיו נתמלטה צעקה רמה. בעלת הכלב הרימה סוף סוף את ראשה מהמסך, במקום לגשת אל הקשיש ולדאוג לו, חייכה חיוך אטום אל הקשיש ואמרה “מה נבהלת? החמוד שלי לא עושה כלום!” ומיד החלה ללטף ולחבק את ה…כלב.
באותו רגע הבנתי את הבעיה. הכלב של רבים מאותם אנשים ונשים בודדים איננו חיית מחמד או שעשוע. הכלב ממלא פה צורך מאד טבעי של כל אדם, אך בצורה מעוותת והרסנית.
*
רבבות מאמרים, ספרים, שירים ומחקרים, מנסים לענות על השאלה מהו האושר האנושי, מתי ואיך מגיעים לתחושת שלמות וסיפוק פנימי. פילוסופים ופסיכולוגים וחוקרים מנסים למצוא תשובות מעמיקות וסבוכות. אך האמת היא שהתשובה היא דוקא קלה ופשוטה, ויודע אותה וחש בה כל אשר לב אדם בקרבו.
התרבות המודרנית והבלי מחקרי הפסיכולוגיה, המקדשים את ההתמקדות ב’אגו’ האישי ובהעצמת ה’אני’, “מה אני רוצה” ו”מה אני מרגיש”, מצליחים לעיתים להשכיח מאיתנו את האמת הפשוטה: אנחנו נבראנו כמשפחה, ולמען המשפחה. תכלית ומשמעות חיינו ואושרנו האמיתי היא להביא חיים לעולם, לחנך ולגדל חיים חדשים ולהאיר את חייהם כך שיאירו גם הם את העולם. זהו הטוב והאושר האמיתי בעולם ואין בלתו. קוראים לזה, פשוט מאד, נחת.
“לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו” אומר הבורא לאחר בריאת האדם, ומיד לאחר בריאת האשה ונישואי הזוג הראשון בעולם נותן להם הבורא את המצוה הראשונה, ההדרכה הראשונה והעיקרית לחיים טובים ומאושרים, בעלי משמעות אמיתית – “פרו ורבו ומלאו את הארץ”.
המסורת היהודית כולה מתחילתה עומדת על חיי המשפחה וסובבת סביבם. ערך המשפחה הוא הערך העליון והמקודש ביותר. החג המסמל יותר מכל את הזהות היהודית – חג הפסח, נקבע כחג “למשפחותיכם”, ובכל פעם שהאלוקים מונה את בני ישראל במדבר “כדי להראות חיבתם” הם נמנים “למשפחותיהם לבית אבותם”. השבת והחג והבר-מצוה וכל חיי התורה – הכל מסביב למשפחה, יחד עם המשפחה ולמען המשפחה. זהו האושר האנושי הבסיסי והאמיתי.
לא לחינם בני אדם שאינם זוכים לפרי בטן, לא-עלינו ולא על אף אדם, חשים כאב נורא ותחושת “למה לי חיים”, גם אם הם עצמם מצליחים ומגיעים להישגים גבוהים בחייהם האישיים. בתוככי ליבנו פנימה כולנו יודעים ומרגישים זאת עד שמיותר לומר זאת – הקמת משפחה היא היא משמעות החיים. כן אותו “יידישע נחת” מיושן, לראות את ילדינו גדלים בדרך הנכונה, מחונכים וטובים ועושים טוב לסביבתם – הוא הוא האושר האמיתי.
תחושה זו מושרשת עמוק כל כך ב’די-אן-איי’ האנושי, שבאופן טבעי לחלוטין אנשים מקדישים את כל חייהם, עובדים בקושי רב יום ולילה, מתייסרים ומתמודדים עם אתגרים מורכבים, רק עבור פרנסת, גידול וחינוך ילדיהם. אנחנו משעבדים את עצמנו לילדינו ולהקמת משפחתנו וביתנו, לא מתוך איזה ויתור או הקרבה, אלא משום שאנו יודעים וחשים בתוככי נפשנו שזו תכליתנו, זוהי משמעות חיינו.
*
אבל מה קורה כאשר הכל מתעוות? כשמערכת החינוך, האקדמיה והתרבות שסביבנו מנסות לעקור את ערך המשפחה מראש סדר העדיפויות? כאשר כבר מגיל הינקות מטפטפים לראשנו ש”אתה מרכז העולם”, “אל תהיה פראייר של אף אחד”, “תעשי רק מה שאת אוהבת”? ואז גם מטיפים לנו, במודע ובתת-מודע, ש”יש כל מיני משפחות”, ו”לא חייבים תמיד אבא ואמא וילדים”.
נדמה שאין עוד מקום בעולם כמו בארץ, ובעיקר ב”סצנה התל-אביבית”, שהתרבות המערבית הפוסט-מודרנית הצליחה לבלבל כל-כך את אמיתות החיים הפשוטות. כאשר עיקר הצלחתה בשיבוש החיים הנורמליים והבריאים היא בהדחקת חיי המשפחה היהודיים, עד כדי השפלתם. פלא שרבים מהצעירים התל-אביביים הם בודדים, דכאוניים, ואטומים לסביבתם? הלוא לכך בדיוק התחנכו משחר ילדותם.
אלא שהצורך האנושי לתת מעצמנו, לעבוד ולהקריב כדי להגיע לקצת נחת, עדיין קיים איפה שהוא בעמקי הנפש, הוא לא נעלם ומנסה לבטא עצמו, ובכן, הוא אכן מתבטא, ב.. גידול כלב.
זו הסיבה שרבים מבעלי הכלבים “אינם רואים” את סביבתם, רוב עולמם הרגשי סובב סביב הכלב, הם משתעבדים לו ולצרכיו, והכלב הופך להיות ה”תא המשפחתי” שלהם. זהו צורך אנושי מובן בהחלט, אבל מעוות והרסני. שכן ההשקעה הרגשית והפיזית בכלב, לעולם לא תביא אף חלקיק קטנטן של אושר כמו בהקמת בית ומשפחה, לעולם לא יביא לרגע אמיתי של נחת.
לא קל לי לכתוב את הדברים, אני מבטאת אותם מכאב מעומק ליבי. אני מסתכלת על אותם צעירים וצעירות, חלקם כבר לא כל כך צעירים/ות, שבמקום לחתל את ילדיהם הם אוספים את גללי הכלבים מהמדרכה, וליבי יוצא אליהם. אני בטוחה שאפשר אחרת, אפשר לשנות. אפשר להחזיר את ערך המשפחה היהודית לראש סדר העדיפויות, שם מקומו הטבעי.
אפשר וצריך שילדי ישראל יתחנכו לאור ערכי תורת ישראל, תורת אבותיהם שלהם, ערכים שרוב האנושות בעולם מכירה באמיתותם הנצחית. אפשר וצריך שיהיה לנו ולהם, קצת יידישע נחת.
