מתענית – לגאולה
"יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי תשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר: והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם".
דברים אלה כותב הרמב"ם, בספרו "משנה תורה" (פרק חמישי מהל' תעניות הלכה א') כשהוא עומד להסביר את תוכן הצומות הקבועים, תעניות הצבור המפורסמות.
בהמשך הדברים הוא מפרט את גורמי התעניות הללו, כלומר – את "הצרות שאירעו בהם", אותן יש לזכור ולהזכיר בימים אלה, במטרה לתקן ולשוב על העוונות שגרמו "להם ולנו אותן הצרות".
עיון בפירוט הגורמים לצרות השונים יראה לנו כי הסיבה הראשונה בתוך שרשרת הסיבות, הצרות, שבגללן נקבעו התעניות, קשורה לצום העשירי בטבת דווקא. האירוע שהביא לצום זה הוא, כלשון הרמב"ם, "שבו סמך מלך בבל, נבוכדנאצר הרשע, על ירושלים והביאה במצור ובמצוק". אירוע זה קדם בזמן לכל שאר האירועים שגרמו לשאר הצומות (בי"ז תמוז – הובקעה העיר, בתשעה באב – נחרב הבית, בג' בתשרי – נהרג גדליה בין אחיקם "ונכבה גחלת ישראל הנשארת").
צום עשרה בטבת הוא, איפוא, מקור לצומות האחרים (ולכן ישנה דעה שצום זה דוחה שבת כמו יום הכפורים), ומכאן שהחזרה בתשובה המתחייבת לצום זה, שהיא מטרת הצום, כבשאר הצומות, כאמור לעיל – צריכה להיות ביתר שאת ויתר עז מן הצומות האחרים.
בעקבות הקשר בין הצומות (ובפרט צום עשרה בטבת, כנ"ל) לבין מצות התשובה – יש למצוא גם קשר בין הצומות לבין הגאולה העתידה. זאת משום שיש קשר ברור בין התשובה לבין הגאולה, כפי שכותב הרמב"ם, בהלכות תשובה (פרק שביעי, הלכה ה'): "כל הנביאים כולן ציוו על התשובה, ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין".
קשר משולש זה בין הצומות, התשובה, והגאולה בא לידי ביטוי גם בלשונו של הרמב"ם, בסוף הלכות תעניות: "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".
כשנתעמק בלשון הרמב"ם יתעורר, לכאורה, קושי: לשם מה מחלק הרמב"ם את היעוד הצפוי, בקשר עם התעניות, לשני חלקים: "עתידים ליבטל" – "ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים" וכו' (ברור שאם יהיו ימים טובים הם לא יהיו צומות)? המעניין הוא שגם אותה נבואה המדברת על היעוד האמור רק מציינת כי "צום הרביעי וצום החמישי וכו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" וגו', מבלי לציין את העובדה של ביטול הצומות, המובנת מאליה בפשטות. כך גם בלשון חז"ל ב"תוספתא" (סוף תענית) – המשמשת מקור לדברי הרמב"ם – בא הביטוי: "אותן ימים עתידין להיות ימים טובים לישראל" וכו'. מה, אם כן, בא הרמב"ם לרמוז בכך שהוא מחלק את היעוד לשני חלקים: – 1. ביטול הצומות. 2. הפיכתם לימים טובים?
אלא שרמוזים כאן שני שלבים בגאולה עתידה (כפי שהוסבר בהרחבה בהזדמנויות אחרות), לאחר ביאת המשיח: בשלב הראשון לא ישתנו סדרי הטבע ו"מנהגו של עולם" ובשלב השני – לאחר תחית המתים – ישתנו סדרי העולם, ואז הצומות עצמם יהפכו לששון ולשמחה.
שני שלבים אלה כוללים, לאמתו של דבר, שלשה שלבים, כנגד שלוש הדרגות בעשיית תשובה:
על ידי תשובה מאהבה "נעקר עוונו מתחלתו", כלומר – ביטול העוונות.
העושה תשובה מאהבה – "מוסיף במעשיו הטובים יתר מכדי הצורך לגבי אותו עוון". הרי כאן הוספה במעשים טובים.
על-ידי תשובה מאהבה – "זדונות נעשות לו כזכיות", כלומר: הזדונות עצמם נהפכים לזכויות.
גם בהפיכת הצומות לששון ולשמחה בגאולה העתידה ישנם, למעשה, שלושה שלבים אלה:
1. ביטול הצום.
2. היותם ימים טובים.
3. הפיכת הצום עצמו לשמחה (לא רק הימים של הצום, כי אם גם הצום עצמו הוא הוא אשר יביא שמחה!)
הרמב"ם רומז לשלושה שלבים אלה בדבריו, ובכך הוא מבקש להפנותנו לצד המעשי של שלושה תהליכי התשובה. מכאן גם הסבר לעובדה שהרמב"ם מכניס בספר "משנה תורה", שהוא ספר הלכות (ובהלכות תעניות!) את תיאור הפיכת הצומות לימים טובים וכו'. אלא שכאמור תוך כדי דיון בתעניות, אשר מטרתן היא – כמוסבר לעיל – התשובה, מדריכנו הרמב"ם בשלושת שלבי תהליך התשובה גם על ידי כך שהוא רומז לשלבים שבגאולה (כששלבי התשובה מקבילים לשלבי הגאולה).
לאמור: התעניות יביאו אותנו לתשובה על כל שלביה, וכל שלבי התשובה יביאו את קיום יעוד הגאולה, והפיכת הצום לשמחה וששון, על כל השלבים שבתהליך זה, "והאמת והשלום אהבו!".
(הרעיון מיוסד על שיחת שבת פרשה ויגש תשל"ו)
