השנה (תשפ”ב) היא שנה מעוברת ולשנים עשר חדשי השנה הרגילים, מצטרף חודש נוסף, החודש השלושה-עשר; חודש אדר א’.
הנימוק הפשוט לתוספת חודש בשנה – אחת למספר שנים, הוא כפי שכותב הרמב”ם בהלכות קידוש החודש בספרו “משנה תורה”: “חדשי השנה הם חדשי הלבנה… והשנים שאנו מחשבים הם שני החמה… וכמה יתרת שנת החמה על שנת הלבנה? קרוב מאחד עשר יום, לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזאת כמו שלושים יום… מוסיפין חודש אחד, ועושים אותה השנה שלשה עשר חודש, והיא הנקראת שנה מעוברת”.
לאמור: מצד אחד אנו מונים כל חודש בחודשו לפי הירח (ה”נולד” מחדש מדי תקופה של פחות משלשים יום). ומצד שני אנו מונים את השנים לפי החמה, (שלפיה השנה מונה 365 ימים). בין התקופה המכילה הצטברות של 12 חדשי לבנה (דהיינו – שנת לבנה) לבין שנת החמה קיים הפרש של 11 יום. משום כך מוסיפים חודש אחת ל-3-2 שנים, לולי כן עשוי לחול חג הפסח – בחורף, ואילו התורה אמרה: “שמור את חודש האביב”, כך גם חג הסוכות צריך להיות “חג האסיף”.
לפי חישוב זה, יוצא שבשנה מעוברת משלימים את כל הפיגור שהצטבר ביחס לשנות החמה, ואף נותנים “מקדמה” מעבר לצורך של השלמת הפיגור הקיים, כדי להשיג ולקדם את הפיגור הצפוי. כך משיגים השוואה מוחלטת, אחת ל-19 שנים, בין שנת החמה לשנת הלבנה.
כל תופעה בטבע מהווה תוצאה של תופעה רוחנית דומה, המהווה שורש ומקור לביטוי הגשמי שלפנינו. כלומר – התרחשות בעלת תוכן רוחני גורמת תופעה גשמית בטבע. זו הסיבה שמכל תופעה טבעית-גשמית עלינו ללמוד לקח, על-ידי כך שנחפש את המשמעות של הדבר. מכאן באה הוראת הבעש”ט הק’ שכל דבר שיהודי רואה או שומע, עליו ללמוד מכך הוראה בעבודתו את הקב”ה.
המשמעות הרוחנית וההוראה אותה יש ללמוד מהתופעה של שנה מעוברת היא פשוטה בתכלית: עלינו להשלים את הפגמים, למלא את החסר, לתקן את הליקויים ולהדביק את כל הפיגורים שצברנו בתפקידינו הרוחניים. כלל גדול קיים בעבודת ה’: “אין מקרה אבוד”, כל פיגור בעבר ניתן להדביק ולהשיג. אין, אפוא, להתייאש ממצבנו הרוחני הירוד: אנו מסוגלים – ולכן חייבים, כמובן – להשלים את כל מה שהחסרנו בלימוד התורה, בתפלה, בגמילות חסדים ובקיום המצוות. במיוחד עלינו ללמוד לקח זה בשנה מעוברת, ובחודש הנוסף, חודש אדר א’ הבא עלינו לטובה.
לא זו בלבד, אלא כפי שזה לגבי התופעה של ה”עיבור” – אפשר וצריך לא רק להדביק את הפיגורים של העבר ולהשלימם, אלא גם להוסיף כ”מקדמה” לימים יבואו, בלימוד התורה, קיום המצוות ובמעשים טובים יותר מן הרגיל, על חשבון העתיד, וכיוון שהקב”ה דורש זאת מאתנו – הוא מעניק לנו את הכוחות ואת האפשרויות כדי שנוכל לבצע את כל זה ובשמחה וטוב לבב.
הוראה נוספת אותה עלינו ללמוד מהרעיון של השנה המעוברת, שהיא כאמור, שילוב של שנת החמה ושנת הלבנה: החמה היא בבחינת “משפיע”, והלבנה הינה בבחינת “מקבל”. מצד אחד עלינו להיות בבחינת ‘מקבל’ ולקבל שפע והשראה רוחנית מרבותינו החל ממשה רבנו, ‘תורה ציווה לנו משה’ וממשיכי דרכו מלמדי התורה, ומצד שני בד בבד – עלינו להיות גם בבחינת ‘משפיע’, באמצעות השפעה על הזולת ועל כל מי שניתן להגיע אליו, לקרבו אל התורה והמצוות ולדאוג גם לטובתו הן ברוחניות והן בגשמיות, בהתאם לציווי “ואהבת לרעך כמוך”.
שתי בחינות והוראות אלו, חייבות להשלים זו את זו, על-ידי כך ששתיהן תהיינה בשלמות ובמלוא המדה, עד שיושוו זו לזו…!
כבר הובטחנו בתורה שבסוף הגלות – “ישראל עושים תשובה, ומיד הם נגאלים” (ראה רמב”ם הל’ תשובה פ”ז, הלכה ה’). שנזכה ונצליח להגיע למילוי ההוראות, הלקחים והמטרות אותם אנו לומדים מהרעיון של החודש הנוסף ושפעולות אלו יביאו אותנו לשלימות בעבודת ה’, במעשה בפועל, ולגאולה שלימה ע”י משיח צדקנו!
(רעיון מתורתו של הרבי מליובאוויטש)
