“והשיב לב אבות על בנים..”
מאמר על פי תורתו של הרבי לרגל חג הפסח
מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
חג הפסח מסמל את יציאת עם ישראל ממצרים וגאולתו מעבדות לחרות, ובעיקר מגלה קשר חדש ומיוחד בין עם ישראל לקב”ה – קשר של בן לאביו. כאשר הקב”ה שולח את משה רבנו לפרעה לומר לו: “שלח את עמי ויעבדוני” – הוא מקדים ומכריז “בני בכורי ישראל”. לאמור: הקשר והיחס המיוחד הזה, יחס של אב לבנו – הוא זה המחייב את הגאולה.
בעומק יותר, יחס זה איננו רק הסיבה ל”שלח את עמי”, אלא גם ל”ויעבדוני”: כולנו מכירים את המצווה היסודית של כיבוד אב ואם, שאחת הסיבות של מצוה זו, בפשוטן של דברים, היא הכרת תודה על עצם קיומו של האדם בעולם, בזכות הוריו. מובן, שהיות ועם ישראל הוא בבחינת “בני בכורי”, עליו, גם כהכרת תודה, להגיע ל”ויעבדוני”, וכמאמר חז”ל: “אני נבראתי לשמש את קוני”.
דימוי זה ליחס הורים לילדיהם, הוא ברובד נוסף: ניתן לראות אצל רוב ההורים, שגם אם למען עצמם הם טורחים ומוכנים להשקיע כוחות ואמצעים רק במידה מוגבלת; כשמדובר על טובת ילדיהם, אין הם נרתעים משום קושי ומגבלה, ובלבד שלילדיהם יהיה טוב. אם הדברים אמורים בטובתם הגשמית של הילדים, ודאי שכך אמור להיות גם ברוחניות – הורה המעוניין בבריאות הילד ואושרו, ישתדל ויתמסר ללא גבולות להעניק לו חיים של תורה ומצוות, עליהם נאמר “כי הם חיינו”, ויעשה הכול כדי שיקבל חינוך יהודי אמיתי.
הטרחה והמאמץ שההורים משקיעים למען חינוך ילדיהם – כדאיים ומשתלמים. ה”רווחים” עולים כמה מונים על ההשקעה – נחת הרוח שיש להורים כאשר ילדיהם מתנהגים כפי הראוי. הדבר היקר ביותר להורים הוא להתברך בילדים שזוכים לגדלם לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
כך הם פני הדברים גם ביחס שבין הקב”ה ועם ישראל: “כי נער ישראל ואוהבהו”. אהבתו של הקב”ה לבני ישראל היא כאהבת הורים לילדם הקטן. הקב”ה ירד למצרים, “ערוות הארץ”, כדי להוציא כל אחד ואחת מבני ישראל (אשר הוצאתיך – בלשון יחיד). הייתה זו “השקעה” עצומה, כביכול, מצד הקב”ה אך כל זה כדאי ו”משתלם” לו, יתברך, כביכול, כלשון המאמר: “נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני”.
לאור דברים אלו, מובנת היטב העובדה המעניינת שבכל עניני חג הפסח מודגש מאוד הקשר בין אבות ובנים. ההגדה של פסח בנויה על מצוות “והגדת לבנך”, “והיה כי ישאלך בנך”, אלו ארבע הקושיות, שכל ההגדה בנויה עליהן. זאת, משום שכל ענין יציאת מצרים מביא לידי ביטוי וגילוי של הקשר בין האב – הקב”ה, לבין בניו – עם ישראל.
זו הסיבה שילדי ישראל תופסים מקום חשוב ביציאת מצרים, כפי שחז”ל מספרים לנו שביציאת מצרים “הם הכירוהו תחילה”. הדברים אמורים בהקשר למסופר שכאשר גזר פרעה על הילדים נאלצו האימהות ללדת בשדה מחוץ לעיר ולהשאיר שם את התינוקות והקב”ה עשה נס וסיפק להם חלב ודבש מן הסלע, כאמור בפסוק “ויניקהו דבש מסלע”. שנים אחר-כך, כאשר התגלה הקב”ה לעם ישראל בקריעת ים סוף, היו אלו אותם ילדים שהכירוהו ראשונים והכריזו: “זה א-לי ואנוהו”.
על הגאולה הקרובה, האמיתית והשלימה, אליה אנו מצפים ומתפללים בכל יום, נאמר “כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות”, כלומר, אופייה של הגאולה הניסים שיתרחשו בה יהיו כעין מה שהיה ביציאת מצרים, אלא שבאופן נפלא הרבה יותר.
מובן אפוא, שגם הגאולה העתידה לבוא במהרה בימינו, כמו גם זירוזה וההכנות אליה, קשורה באופן הדוק עם נושא חשוב זה של חינוך ילדי ישראל. גם בגאולה העתידה, יחזור על עצמו העניין של “הם הכירוהו תחילה”. ילדי ישראל יהיו הראשונים והחלוצים להכרה בקב”ה ובגאולתו. הרבי קרא לחנך ילדים, לא רק כמי שהולכים אחרי הוריהם בתקוה להידמות אליהם כשיתבגרו, אלא להיפך, כחלוצים ההולכים לפני המחנה, כמי שבהם ועל-ידם תלויה הצלחתו וישועתו של עם ישראל כולו.
הרבי לימד שהנחלת זהות יהודית לילדים, אין פירושה רק שיכירו את בית-הכנסת, ילמדו שיעורי תורה בבית הספר ויחוו חוויות רוחניות מידי פעם; אלא להחדיר בילדים, באופן מלהיב ומעצים וממלא בגאווה, שבכל רגע ורגע בחייהם הם “צבאות השם”, היחידה המובחרת בצבאו של הקב”ה, שגם ברגעי המשחק, הבילוי והמנוחה, בשעת הארוחות והדיבורים עם החברים והמשפחה – הם תמיד נראים אחרת, בצורה כזאת שניכר עליהם שאין הם עוד סתם ילדים, אלא חיל החלוץ עליו מוטלת תמיד המשימה – לתקן עולם במלכות ש-די.
בגאולה הקרובה יתחדש דבר נוסף, שלא היה ביציאת מצרים: בעוד ביציאת מצרים רק לאחר הגאולה נאמר שהילדים “הם הכירוהו תחילה”; הרי שבגאולה זו, כבר בימים אלו, ימי ההכנה לגאולה, הילדים הם אלו המניעים את העם כולו, הוריהם ומוריהם, להתקרב אל הקב”ה. הם בחושיהם הבריאים והטבעיים “הכירוהו תחילה”, מכירים באמת ומואסים בשקר, ומושכים אחריהם את העם כולו לכיוון זה – כמו שנאמר על תקופה זו של “לפני בוא יום ה’ הגדול והנורא” – “והשיב לב אבות על בנים”. כפי שמפרש רש”י: “על ידי בנים“, שהילדים ישפיעו על הוריהם, בדרכם המיוחדת והתמימה, להתקרב ביתר-שאת אל הקב”ה, תורתו ומצוותיו.
