מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
ברוך השם, כמידי שנה, גם השנה הלך וגדל עוד יותר מספר תושבי עירנו תל-אביב, אנשים נשים וטף, המגיעים לבתי-הכנסת ביום הכיפורים, אם לבתי-הכנסת השכונתיים, או ל"בתי-הכנסת הפתוחים" הגדולים, שהוקמו על-ידי שלוחי הרבי בשכונות העיר במיוחד עבור הימים הנוראים.
תמיד מרגש עד דמעות לראות את כל אותם אלפי יהודים יקרים, שלאורך השנה נראה כאילו בית-הכנסת אינו חלק מהווי חייהם, חלילה, ופתאום הם נמשכים מאליהם לבית-הכנסת באהבה ובערגה, כאילו זה ביתם ממש. תמיד אני שומע את התגובות המתפעלות של המתפללים והמסורתיים שבינינו, "הנה, גם הם חלק מאיתנו, ברוך השם שגם הם זוכים להתקרב אלינו ולהתאחד עמנו…"
התגובות המתפרצות בשמחה והחום הממלא את הלב כשרואים את המחזות המפעימים, מובנים מאליהם. אבל ברצוני להציע דרך קצת שונה להביט על כך – את הדרך של חג הסוכות…:
כולנו מכירים את התוכן הפנימי של נטילת ארבעת המינים בחג הסוכות. החיבור והאיגוד של כל המינים בעם ישראל: האתרוג שיש בו טעם וריח, המייצג את מי ששלם בתורה ובמצוות, הלולב שיש בו את טעם המסמל את אנשי התורה; ההדס שיש לו ריח טוב – אנשי המצוות; והערבה שאין בה לא טעם ולא ריח, המסמלת את אלו שאין בהם לא תורה ולא מצוות. רק חיבור של כל המינים יחד, כולל הערבה – מביא לאחדות אמיתית של עם ישראל.
האם האתרוג והלולב וההדס "עושים טובה" לערבה כאשר הם מחברים אותה אליהם, למרות שאין בה מעלות כמוהם?
הרבי בשיחותיו ומאמריו היה מדגיש שוב ושוב שההיפך הוא הנכון:
מי שיש בו מעלות מסוימות, "מציאות" משלו, גם היא מציאות טובה של קדושה והתעלות, חסר לו, או לפחות לא מודגש אצלו, דבר עיקרי ביותר: הביטול המוחלט לה', הקשר לה' מתוך תמימות וקבלת-עול.
הערבה אין לה כל מעלה, אין לה "קריירה" של תורה או של מצוות. היא לא גדלה לתוך עולמות התורה והמצוות מטבע תולדתה. אבל בכל זאת, בסוף גם היא נכנסת לתוך מצוות נטילת לולב. מדוע? איך את הערבה קשורה אל ה"לולב" הגבוה משכמו ומעלה מהבלי העולם, איש התורה המרומם שאין לך לכאורה קשר אליו?
הערבה אפילו לא חשה צורך לענות… פשוט, אני יהודי וזה מה שאני, אין לי כל ברירה אחרת. יתכן שאין לי רגש ואין לי הבנה, לא בתורה ולא במצוות, אבל זו כל מציאותי – אני חלק מעם ישראל, וחלק מהתורה והמצוות. אני מבטל את כל רצונותיי ומחשבותיי, ורץ לבית-הכנסת, להיות מה שאני באמת.
וה"אנטי-מעלה" הזאת – היא המעלה הגדולה ביותר… זו התכלית של כל התורה והמצוות, להגיע לביטול כזה לה' ולתורתו, שכל מה שנתגלה זה רק "אני יהודי! אני חלק א-לוה ממעל ממש"! למעלה מכל הבנה או רגש.
לכן, הדגיש הרבי פעמים רבות, נקראת היא "ערבה", מלשון "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", עריבות ומתיקות. אין דבר מתוק יותר לה' מאשר אותו ביטול של ה"ערבה" שמתחברת להקב"ה בפשטות ובתמימות.
אם-כן, הרבה יותר משהערבה "זוכה" להתחבר לשאר המינים; זוכים הם – האתרוג והלולב וההדס, על מעלותיהם הנפלאות, להתחבר לערבה! הם זוכים להיות מחוברים, ולגלות גם הם בתוכם, את המעלה הגבוהה ביותר – את הביטול המוחלט לה', שלמעלה מטעם וריח, את מעלת הערבה.
זהו סוד השמחה העצומה של חג הסוכות, הרבה יותר מאשר השמחה בשאר חגי ישראל: אין שמחה גדולה יותר לאדם מזמן כזה שבו הוא מצליח לפשוט מעצמו את ה"תדמית" וה"צורה" האישית שבנה לעצמו, גם אם מדובר ב"צורה" חיובית של טוב וקדושה, ולגלות את נקודת פנימיותו, שאינה מוגבלת למציאותו הוא, כי הוא בטל לגמרי לאור ה' הבלתי מוגבל השוכן בקרבו.
לכן בזמן בית-המקדש עיקר השמחה בסוכות היה קשור ל"שמחת בית השואבה" – מצוות ניסוך המים על המזבח. שזהו בדיוק תוכנה הפנימי – במקום ניסוך "יין" שיש לו טעם וצבע וצורה משלו, לנסך "מים" פשוטים – שאין להם כל טעם וצבע משלהם, והם "בטלים" לגמרי לאור ה' המתגלה בהם בכל עוצמתו.
אם-כן, הרבה יותר משיש לנו להתרגש ולהתפעל מכך שאותם אלפי יהודים יקרים זוכים להגיע לבית-הכנסת ביום-הכיפורים; עלינו לשמוח ולהתרגש מכך שאנחנו זוכים להתחבר אליהם ואל מעלתם העצומה! שגם בנו ידבק משהו מאותה תמימות ופשטות וצמאון לבית-כנסת; שנזכה גם אנו, בזכות ההתאחדות עמם, שתתגלה בנו ולו לרגע אחד אותה נקודה פנימית נעלית שמתגלה בהם באותו רגע של כניסה לבית כנסת לאמירת "שמע ישראל" בסיום היום הקדוש.
ושמחה עצומה זו, על שזכינו להתאחד עם אותם יהודים מופלאים, "יהודים של יום-כיפור" – יהודים שכל מציאותם היא "יום-כיפור" – התגלות הדרגה הגבוהה ביותר של "יחידה שבנפש", מרימה אותנו מעלה מעלה אל ה"ושמחת בחגך" של חג הסוכות, שגם בו נעשה כל שביכולתנו להתאחד עוד ועוד עם כל סוג וחלק של עם ישראל הקדוש והנפלא. ובקרוב ממש, נזכה לרקוד יחד עימם בשמחת בית-השואבה בבית המקדש השלישי, תיכף ומיד ממש.
