יום חמשה עשר בשבט הוא (לדעת בית הלל, וכך ההלכה) יום ראש השנה לאילנות[1].
יחד עם זה נהוג ביום זה לקיים שורה של פעולות רוחניות (אמירת מזמורים, ברכות על הפירות וכיו”ב) – הקשורות בהדגשת התעלותו של האדם. אף מוצאים קשר בין האדם לעץ השדה על פי הפסוק בספר דברים ” כי האדם עץ השדה”[2] ועל-פי דרשת חז”ל שהדבר רומז לתלמיד-חכם[3].
וכאן נשאלת השאלה: מה הקשר המהותי – מבחינה תוכנית – בין האדם לבין מה שמסמל האילן?
יתר על כן: הבריאה חלוקה כידוע: כללית, לארבע קבוצות: דומם, צומח, חי, מדבר (אדם)[4] ברור שהצומח עולה על הדומם בדרגתו, אך החי עולה על הצומח, וכל-שכן ה”מדבר”. מדוע, איפוא, נבחר הצומח דווקא לסמל את האדם?
הדבר ניתן להסברה בשני מישורים:
-
כוחות הנפש של האדם מורכבים אף הם מ4- קבוצות זהות לארבע הקבוצות שבבריאה. בתורת החסידות מוסבר בהרחבה כי כוח הביצוע מקביל ל”דומם”, הרגשות – ל”צומח” השכל – ל”חי”, והעל-שכלי – ל”מדבר”. אין כאן המקום להרחיב הדבור בנושא זה, אך לענינינו די לציין כי הרגשות שבאדם משולים ל”צומח”, מכמה טעמים, בין השאר משום שהרגשות מצויים בתהליך של “צמיחה” וגדילה.
מכל כוחות הנפש – תפקידו העיקרי של האדם הוא לטפל ברגשותיו, (במדותיו). לרסן אותם מחד, ומאידך לטפח אותם בכיוון הנכון[5]. נכון אמנם שהאדם צריך לטפל בכל כוחות נפשו (ובעיקר באשר לביצוע, קיום המצוות, שכן “המעשה הוא העיקר”), אך הרגשות הם המצריכים “עבודה” מיוחדת ותשומת לב.
משום כך – ראש השנה לאילן הוא הזדמנות מתאימה להזכיר לאדם שליחותו ותפקידו בטיפול ב”גן הצמחים” שבנפשו, כלומר – ברגשותיו.
הקשר שבין האילן (הצומח) לאדם, וההדרכה שיש לקבל מן הצומח לגבי תפקידו של האדם – יש לו ביטוי נוסף, ועיקרי:
לצומח יש יתרון מיוחד על פני החי בכך שהוא תמיד קשור ומחובר למקורו. צמיחתו, גידולו והתפשטותו אינם מביאים, חלילה, לניתוקו ממקורו, כי אם אדרבה, רק התחברותו המתמדת והיצמדותו לשורשיו היא שמאפשרת וגורמת לו את גידולו וצמיחתו כראוי, עד כדי כך שיתן פירות נאים וטובים.
זו, איפוא, ההתעוררות והדירבון שהאדם יקבל כאשר יתבונן במאפיין את הצומח, וילמד לקח לגביו עצמו: למרות שהוא מצווה “ללכת” ולהתקדם מבחינה רוחנית עליו לשמור על קשר והתחברות למקורו.
נאמר על עם ישראל: “הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל”[6] יהודי חייב לזכור את שרשו, את אבותיו: אברהם יצחק ויעקב, ואז הוא יציץ ויפרח. עליו לשמור את הקשר אל שרשו ואל עברו ולהיות מחובר אליו תמיד.
על היהודי לדעת ולזכור את שורשיו, ולהשתדל להיות קשור אל שרשו לעד ולעולמי עולמים. בכל מקום שבו הוא הולך ובכל מצב שבו הוא נמצא – עליו לשאוף אל שרשיו ומקורו.
המשנה אומרת: “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ועמך כולם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי, מעשי ידי להתפאר”.
גם כאן אנו רואים כי החלק בעולם הבא שיש לכל יהודי, ה”צדיק” שיש לכל יהודי, קשורים עם היותו “נצר מטעי” של הקב”ה, כאשר הוא בבחינת “צומח” – הוא יונק משרשו בכל מצב שהוא, ולכן “ועמך כולם צדיקים”.
המסקנות מכל האמור הן:
-
על כל יהודי “לעבוד” על מדותיו ורגשותיו, לכוון אותם להפעלה כרצון הקב”ה, הן בצד החיוב והן בצד השלילה.
-
על כל יהודי לגלות את שרשיו ולהיצמד אליהם, ולינוק את חיוניותו ממקורו, באופן מתמיד וללא הפסק.
-
כשאנו מסתכלים על הזולת, על יהודי אחר, אף כשהוא נמצא במצב לא ראוי – עלינו לזכור כי מקורו ושרשיו הם באבותיו – אבותינו, ולכן קל מאד למצוא אצלו את נקודתו הפנימית, להיותו שייך ל”עמך כולם צדיקים”, להפעיל נקודה זו במלוא ההתלהבות וההתגלות.
