מאת הרב יוסף ש. גערליצקי
שליח הרבי ורב מרכז תל-אביב
_____
הרחוב הישראלי גועש. שלטי החוצות עמוסים בססמאות קליטות, מהדורות החדשות נפתחות ונסגרות בדיונים סוערים, ובכל פינה – באוטובוס, במכולת השכונתית או סביב שולחן השבת – נושא השיחה המרכזי אחד הוא: הבחירות הקרבות. האווירה הציבורית משדרת תחושה שגורל המדינה, החברה ועתידו של כל יחיד ויחיד תלויים אך ורק בפתק שיונח מאחורי הפרגוד ביום המיועד.
בעיצומה של הסערה הזו, כאשר נדמה כי הווייתו של האדם מצטמצמת להגדרה פוליטית או מפלגתית כזו או אחרת, מציעה תורת החסידות – ובמיוחד משנתו המעמיקה של הרבי מליובאוויטש – זווית ראייה שונה לחלוטין. מבט שאינו מתעלם מן המציאות הגשמית, אך מרומם את האדם אל מעבר לשאון היום-יומי ומעמיד את מושג ה"בחירה" באורו האמיתי והשורשי.
מהי בחירה אמיתית?
בלשון הדיבור המקובלת, כאשר אדם נדרש להכריע בין כמה אפשרויות – בין אם מדובר ברכישת מוצר ובין אם מדובר בהצבעה לרשימה פוליטית – אנו מכנים פעולה זו בשם "בחירה". אולם בחקירה פילוסופית וחסידית מעמיקה, מתברר שרוב מה שאנו מכנים "בחירה" אינו אלא העדפה.
כאשר ניצבות בפני האדם שתי חלופות, והוא מחליט לנטות לאחת מהן מפני שהיא נראית לו נכונה, מוסרית, רווחית או תואמת יותר את השקפת עולמו, אין זו בחירה חופשית לחלוטין. השכל, הרגש, החינוך, נטיות הלב והאינטרס האישי הם שהכתיבו את התוצאה. האדם כאן מונהג על ידי סיבה הגיונית או מניע נפשי. הטעם והנימוק הם אלו שחייבו את ההכרעה, ונמצא אפוא שהשכל הוא שבחר, בעוד שהעצמיות של האדם הייתה כפופה לשיקולי ההיגיון.
יתרה מזו: בחירה מתוך טעם ודעת שייכת דווקא במקום שבו האפשרויות אינן שוות. האחת טובה יותר בעיני הבוחר, והשנייה פחותה. משעה שיש יתרון ברור לאחת מן הדרכים, ההכרעה כמעט כפויה על ההיגיון.
מהי, אם כן, בחירה חופשית אמיתית? בתורת החסידות (ובפרט במאמרי אדמו"ר הצמח צדק, הרבי הרש"ב והרבי מליובאוויטש בסוגיית "בחר בנו מכל העמים") מבואר כי "בחירה חופשית ועצמית" קיימת אך ורק בין שני דברים שהם שווים לחלוטין מכל צד ועניין, עד שאין שום סיבה הגיונית, שכלית או רגשית להעדיף את האחד על פני השני. כאשר אין שום טעם חיצוני או תועלת המניעים את ההכרעה, אזי ההכרעה נובעת מעומק ה"עצם" של הבוחר – לא מן השכל שלו ולא מן המידות שלו, אלא מנקודת הרצון העצמי הפשוט שלמעלה מכל טעם וטעם.
"בחר בנו מכל העמים" – הבחירה שמגדירה את הקיום
הדוגמה המובהקת ביותר לבחירה עצמית זו היא בחירתו של הקב"ה בעם ישראל. כפי שאנו מברכים בכל יום בברכות התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים".
הקדוש ברוך הוא, שהוא למעלה מכל הגדרה וצורך, בחר בעם היהודי לא בגלל מעלותיהם החיצוניות, חוכמתם או עוצמתם המספרית ("לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם… כי אתם המעט"). לוּ הייתה הבחירה תלויה במעלות גלויות או ביתרונות שכליים, הייתה זו בחירה מוגבלת, התלויה בדבר – ואם יסור הטעם, עלולה הייתה הבחירה להתבטל.
החסידות מסבירה שהבחירה האלוקית בעם ישראל חלה דווקא על הגוף הגשמי של היהודי. מבחינת החומר הביולוגי וההרכב הגופני, גופו של יהודי וגופו של בן אומה אחרת שווים הם. דווקא במקום זה, שבו שורר שוויון גמור ואין שום עילה הגיונית להעדפה גשמית, התגלתה "הבחירה העצמית" של הבורא. הקב"ה, מצד עצמותו הבלתי מוגבלת, בחר בעצמותו של היהודי – בחירה נצחית, מוחלטת, שאינה נשענת על שום סיבה חיצונית ולכן אינה יכולה להשתנות לעולם.
וכשם שהקב"ה בחר בנו בעצמותו, כך טבע בנו את היכולת והמהות לבחור בו. הקשר בין היהודי לקב"ה אינו מסתכם בהסכם שכלי או במערכת חוקים הגיונית; זהו קשר עצמי שאינו תלוי בדבר. גם כאשר יהודי נקלע למצבים קשים או תנודות נפשיות, הניצוץ האלוקי שבקרבו – "חלק אלוה ממעל ממש" – קשור ומאוחד עם בוראו בברית עמוקה שאינה ניתנת לניתוק.
הממדים הפוליטיים מול העצמיות היהודית
כאשר מבינים את עומק המושג הזה, מקבלים ימי הבחירות האזרחיות ממד של פרופורציה רוחנית אמיתית.
אין ספק, כפי שהדגיש הרבי פעמים רבות, כי מוטלת חובה אזרחית ויהודית להשתתף בבחירות ולהצביע עבור הרשימות החרדות ביותר לדבר ה', לחיזוק התורה, לשלמות העם ולשלמות ארץ ישראל. ההשתדלות בדרכי הטבע היא כלי הכרחי לפעול בעולם. אולם, הטעות הגדולה מתרחשת כאשר הופכים את הכלי למטרה, ואת העמדה הזמנית למהות הקיום.
בשיח הציבורי כיום נוטים לתייג כל אדם לפי הפתק שהוא מתכוון לשלשל לקלפי. נוצרת אשליה כאילו ההצבעה היא-היא שמגדירה מי הוא האדם, מהם ערכיו ומהו שוויו. גישה זו מייצרת פירוד, מתח, כעס ותחושת זרות בין אחים.
תורת החסידות מזכירה לנו: מה שיהודי בוחר בקלפי – זו העדפה שכלית, פוליטית או רעיונית של כוחות הנפש הגלויים שלו. זו אינה עצמותו.
עצמותו של כל יהודי ויהודייה – ללא הבדל מגזר, השקפה פוליטית או סגנון חיים – היא הנשמה הטהורה שנבחרה על ידי הקב"ה. המכנה המשותף העמוק ביותר המחבר את כולנו קודם לאין ערוך לכל חילוקי הדעות. הבחירה האלוקית בכל אחד מאיתנו, והבחירה הפנימית של כל אחד מאיתנו בה', היא הדרגה שאינה בת חלוקה. פתק בקלפי הוא עניין של שעה; הבחירה העצמית בה' היא עניין של נצח.
מפירוד לאחדות שלמעלה מטעם
ההכרה הזו אינה דורשת מהאדם לטשטש את עמדותיו או להפסיק להיאבק על הדברים החשובים לו מבחינה ציבורית. אדרבה, פעולה מתוך הכרה בעצמיות מעניקה בהירות פנימית ומונעת היסחפות אחר שנאה וקיטוב.
כאשר יהודי מביט ברעהו, גם בזה שמחזיק בעמדה מנוגדת לחלוטין לשלו, ויודע שמתחת לכל השכבות והדעות הפוליטיות ניצבת נפש אלוקית שנבחרה על ידי אותו הבורא בעצמו, היחס משתנה מיסודו. הוויכוח נשאר ויכוח ענייני, אך האהבה נותרת אהבה בלתי מותנית.
הרבי מליובאוויטש תבע תמיד להביט בעולם במבט של גאולה: לראות את האחדות המסתתרת בתוך הריבוי, את האור האלוקי הממלא את המציאות הגשמית. בימים אלו, שבהם נדמה כי הרחוב נקרע בין מפלגות וסיעות, התפקיד המוטל עלינו הוא להרים את הראש מעל גלי הוויכוחים. עלינו לזכור שעם כל החשיבות של ההכרעות הפוליטיות, הזכות הגדולה ביותר הנתונה לנו אינה היכולת להצביע לכנסת, אלא הזכות להיות חלק מ"עם סגולה", אומה שנבחרה בעצם מהותה להיות שגרירה של אור וקדושה בעולם.
כאשר נחיה מתוך תודעה זו, נקיים את חובתנו האזרחית מתוך יישוב הדעת, נשמור על כבודו ואהבתו של כל יהודי, ונפעל יחד להבאת הגאולה האמיתית והשלמה, שבה יתגלה לעין כול כי "ה' אחד ושמו אחד".
